JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

המשגה הטראגי של סאדאת

עלייתה של תנועת האחים המוסלמים במצרים

המשגה הטראגי של סאדאת אנואר סאדאת צילום: U.S. federal government he.wikipedia.org
פברואר 24
09:30 2016

בשנת 1970 הלך לעולמו נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. במקומו תפס את השלטון במדינה זו מי שהיה סגנו – מוחמד אנואר אל-סאדאת. נאצר שלט במצרים ביד רמה במשך כשמונה עשרה שנים. בראש חבורת הקצינים שהדיחה את המלך פארוק עמד הגנרל הוותיק מוחמד נגיב, אולם מלכתחילה היה נאצר הדמות הדומיננטית מבין הקצינים המהפכניים. דמותו הכריזמטית שלהבה את דמיונם של רבים בעולם הערבי. מצרים הפכה למנהיגת העולם הערבי ונאצר עצמו היה למנהיג הבולט ביותר בעולם זה. נאצר אף השתתף בוועידת בנדונג בשנת 1955. ביחד עם נהרו ההודי והמרשל טיטו היוגוסלבי הפכו שלושת האישים הללו למנהיגי גוש המדינות הבלתי מזדהות. כך קרה שהקולונל המצרי שאך שנתיים קודם לכן השתתף בהפיכה צבאית הפך למנהיג פוליטי בולט בעולם השלישי.

כשנאצר עלה לשלטון במצרים הוא נתקל לראשונה בקריירה שלו בקבוצה אופוזיציונית קשוחה: תנועת האחים המוסלמים. תנועה זו נוסדה עשרים וארבע שנים לפני הפיכת הקצינים על ידי המטיף המוסלמי הקנאי חסן אל בנא. התנועה הוקמה מתוך התנגדות עממית רחבה למונרכיה המצרית, שבעצם הייתה נתונה תחת משטר קולוניאלי בריטי. כאשר הודח המלך פארוק, אותם קצינים שהשתלטו על מוסדות השלטון במצרים מצאו את עצמם בעימות אינהרנטי עם תנועת האחים המוסלמים. התנועה, שבתחילה תמכה בקצינים, התייצבה כעבור זמן קצר נגד השלטון הצבאי. בייחוד התנגדו האחים המוסלמים לנטיות הסוציאליסטיות והחילוניות שהקצינים הביאו עמם אל הממשל המצרי. נאצר לא היסס לדכא בכוח רב את האחים המוסלמים. הוא עצר, שפט, הוציא להורג מובילי אסלאם רדיקלי והחזיק בבתי הסוהר אלפים רבים ממנהיגי התנועה וחבריה.

מדיניותו החילונית של המשטר הנאצריסטי וצעדי הדיכוי נגד האחים המוסלמים גרמו לתגובה הפוכה לכוונתם של השליטים הצבאיים. במקום להיעלם, האחים המוסלמים דווקא הלכו והקצינו. מנהיגם האידאולוגי הבולט סיד קֻטב נעצר בשנת 1964 ועונה קשות בכלא. הוא הוצא להורג על ידי הממשל הנאצריסטי בשנת 1966. מותו עורר גל של הקצנה אסלאמית ברחוב המצרי. אל התפתחות זו נוספה אווירת הנכאים שהשתלטה על החברה המצרית בעקבות התבוסה המונומנטאלית של הצבא המצרי בשנת 1967. האחים המוסלמים טענו שהמשטר הצבאי לא רק שניגף בשדה הקרב אלא גם נכשל במדיניותו הכלכלית, ברפורמה האגררית ובפיתוח מקורות תעסוקה, בעיקר לעשרות אלפי האקדמאים הצעירים שסיימו את חוק לימודיהם בכל שנה. על כן כאשר הלך נאצר לעולמו, הציבור במצרים היה בשל לשינויים במדיניות המשטר.

אנואר סאדאת נחשב לקצין מהשורה השנייה במסדר הקצינים שהפכו את השלטון במצרים. מוחמד חסנין הייכל, שבעיתונות המערבית נחשב ל"שופרו של נאצר" וללא ספק היה העיתונאי הבכיר במצרים הנאצריסטית וערך את העיתון הבולט ביותר במצרים "אל אהאראם", העריך את סאדאת במאמריו כדמות חיוורת, אשר נאצר מינה לסגנו מתוך הערכה שהוא לא יסכן את מעמדו כמנהיג ולא יפעל נגדו. אכן, סאדאת היה נאמן לנאצר, ולמעשה גונן עליו כאשר מצרים ספגה מפלות בשדה הקרב והביקורת על נאצר גאתה. יומו של סאדאת הגיע כאשר נאצר הלך לעולמו עייף, חולה ושבע מפלות ומרורים.

כשהיה סאדאת לנשיא הוא הוביל שלושה מהלכים חשובים במצרים. האחד היה רפורמה בכלכלה והשבת המשק המצרי ליוזמה פרטית וכן פתיחתו, החלקית אמנם, לזירה הכלכלית העולמית. המהלך השני היה חקיקת חוק גיוס חובה לצבא. המהלך השלישי היה מתן חנינה לאלפי מנהיגים ופעילים של האחים המוסלמים. כתוצאה מכך שוחררו מהכלא המוני אסירים שנאצר "קבר" בבתי הכלא על מנת להגן על מצרים מעונשו של האסלאם הרדיקלי. מדיניות זו של סאדאת הרחיבה את הפערים הכלכליים בחברה המצרית מחד גיסא, ומאידך גיסא העצימה את המשיכה של ההמונים, בעיקר של השכבות הנחשלות, אל האחים המוסלמים. על אף הרפורמות, ממשל סאדאת לא היה יכול להציע חיים סבירים לדור הצעיר. רבים מדור זה לא היו מסוגלים להתפרנס, להתחתן ולהקים משפחות. במצב זה תנועת האחים המוסלמים זכתה ברוח גבית והחלה להתעצם ולהתפתח מתחת לרדאר של ממשלת סאדאת.

רבים מהצעירים ששוחררו מבתי הכלא לא הצליחו למצוא תעסוקה. הם נמשכו להתארגנויות של האחים המוסלמים שהציעו לצעירים האלו אידאולוגיה, מסגרות חברתיות ותמיכה מאת הקרנות הסוציאליות שהאחים הקימו. צעירים אלו הקימו ארגונים מחתרתיים ששאפו להפיל את השלטון על מנת להכניס למצרים שלטון ברוח מנהיגי האחים המוסלמים, שהבטיחו שהאסלאם יפתור את כל הבעיות. מבין הארגונים הקיצוניים הללו ראוי להזכיר שלושה: הראשון, "אל תכפיר ואל הג'רה", הוקם על ידי סטודנטים בהנהגת שוכרי מוסטפא. חברי ארגון זה הצליחו לחטוף שר מצרי ורצחו אותו בדם קר בשנת 1977. הארגון השני היה "ג'מאעת אל מוסלמיין", שהוקם על ידי צעירים קיצוניים בהנהגת טיי אל סמוי. חברי ארגון זה עסקו בהצתת מוסדות ציבור וגם מסגדים שלא היו מספיק דתיים על פי השקפתם. הארגון השלישי, "אל ג'יהאד", כלל גם חברים מבוגרים יותר ושלוחות שלו אף חדרו בסתר לשורות הצבא המצרי. חברי ארגון זה הצליחו לרצוח את הנשיא סאדאת במהלך מצעד צבאי לציון "מלחמת אוקטובר" בשנת 1981 (מקור: מאמרו של ליטבק "רדיקליזם וטרור אסלאמי", 2015, בתוך: המדינה האסלאמית, הוצאת INSS).

רצח הנשיא סאדאת עורר גל של מהומות במצרים שאדוות ממנו הורגשו ביתר מדינות ערב. בעשר השנים שעברו מאז שחרר סאדאת אלפי אחים מוסלמים מבתי הכלא, הם הצליחו לבסס ארגון גדול ובעל נכסים שמנה מיליוני חברים והתפתח להיות הכוח המאורגן השני בחשיבותו במצרים, אחרי הצבא כמובן. השלטונות במצרים שאחרי רצח סאדאת נהגו ביד קשה בארגוני האסלאם הקיצוני. בהנהגת חוסני מובאראק, שירש את הנשיאות מסאדאת, ניהלו שלטונות הביטחון הפנימי (המוחאבאראת) במצרים מלחמת חורמה באחים המוסלמים. שוב נעצרו רבים מאוד מהם ועשרות הוצאו להורג. על פניו חוסלו הארגונים הללו. אולם במחתרת הם המשיכו להתקיים ולהתרחב.

אפשר להניח, במידה רבה של היגיון, שאלמלא שינה סאדאת את מדיניות הממשל הנאצריסטי כלפי האחים המוסלמים, ארגון זה לא היה מצליח להתעצם כל כך. על פי אותו היגיון אפשר להניח שארגון כמו "אל ג'יהאד" לא היה מצליח להתעצם ולמשוך לשורותיו קציני צבא כמו הסגן סגן איסטאנבולי, שרצח את סאדאת. כל העולם ראה בשידור טלוויזיה בזמן אמת את הקצין הזוטר יוצא מטור המצעד הצבאי, מכוון את תת-המקלע שלו ויורה צרורות, בכינון ישיר, אל הנשיא, הורג אותו ועוד אחדים מסביבו ופוצע רבים אחרים. רצח זה מהווה נקודת מפנה בהיסטוריה של העולם הערבי ושל מצרים בפרט. מכאן החל האסלאם הרדיקלי לצבור כוח ולהתפשט ברחבי העולם המוסלמי, אם – ובעיקר – בסתר, אם בגלוי ובייחוד בסיוע מימון מאת שליטים ערביים ספוגי פטרודולרים. זו הייתה טעותו הטראגית של אנואר סאדאת, שגם עלתה לו בחייו וגם הציתה להבה שכיום שורפת את בית האסלאם.

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

3 תגובות

  1. חומי
    חומי פברואר 24 2016, 21:04
    אם הולכים לפי מבחן התוצאה

    היחסים עם מצרים לא רעים
    אף פעם הם לא היו כל כך נגד אויבינו
    יש שיתוף פעולה

    השב לתגובה
  2. יניב זוהר
    יניב זוהר פברואר 25 2016, 14:01
    עלית האיסלמיזציה תהליך כללי

    לא קשור רק למצרים

    השב לתגובה
  3. יהונתן ג.
    יהונתן ג. פברואר 27 2016, 22:06
    סאדת היה המזל הטוב של ישראל

    הוא ולא אף אחד ממנהיגי ישראל יזם את מהלכי השלום

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים במזרח תיכון

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!