JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

אחריות ללא אשם

מרשלנות רפואית לפיצוי ללא אשם - העת לשינוי?

אחריות ללא אשם פרופסור דרורית הוכנר-צלניקר
יולי 14
19:30 2016

המאמר נכתב ביחד עם ד"ר צבי שמעונוביץ

צבי שמעונוביץ

נתחיל בתיאור תביעה לרשלנות רפואית המתנהלת בימים אלו נגד רשויות רפואיות ומעידה יותר מכל על חוסר ההיגיון שבו נמצאת מערכת השפיטה. מדובר באישה בת 40, נשואה ואם לשלושה, הנמצאת בהריונה הרביעי. מטעמים דתיים, למרות גילה, סירבה לבדיקות לאבחון הפרעות כרומוזומליות, כדוגמת תסמונת דאון, הכוללות: סקר שליש ראשון, ניקור מי שפיר, סקר שליש שני, סריקת מערכות ואקו לב עובר. בשל סוכרת הריונית הייתה במעקב באחת מקופות החולים בתדירות של פעמיים בשבוע החל משבוע 32 להיריון. בשבוע 38 עברה ניתוח קיסרי מתוכנן באחד מבתי החולים, ונולד יילוד הסובל מתסמונת דאון.

לא צריך להיות משפטן כדי להבין שאין כאן כל רשלנות רפואית. האישה סירבה לכל הבדיקות לאבחון תסמונת דאון והחליטה לקחת את גורלה בידה. אולם, התוצאה קשה ביותר, נולד יילוד הסובל מתסמונת דאון. כדי למקסם את יכולותיו ולאפשר לו חיים בעלי משמעות יש צורך במשאבים כלכליים עצומים, אשר לא ניתן לקבלם במסגרות במקובלות.

במציאות המשפטית במדינת ישראל ניתן לקבל פיצוי רק לאחר הוכחת רשלנות. מה עושה האישה? פונה לעורך דין העוסק בתביעות של רשלנות רפואית, והם מחליטים לתבוע את המערכת הרפואית.

מה הטיעון? "לא ממש הסבירו לאישה את הקשיים הקשורים בגידולו של ילד הסובל מתסמונת דאון". מה עושה השופט? מרחם על האישה ועל היילוד, מעוניין לעזור להם ככל שניתן אף שהוא יודע היטב שאין כאן כלל רשלנות רפואית.

מניין תבוא העזרה? מהכיס העמוק של חברת הביטוח של המערכת הרפואית. האם הדבר הגיוני? ממש לא!

אבל מקרה זה מהווה תמריץ לעוד תביעות רבות ומשונות שבהן אין רמז לרשלנות רפואית. ובמקום שהכסף יועבר למחקר ולקידום בריאות, הכסף מועבר לגורמים אינטרסנטיים כגון עורכי דין, תוך כדי פגיעה בשמם של הרופא והמערכת הרפואית.

איך הגענו למצב זה? נתחיל בסקירת המצב המשפטי הקיים היום בארץ.

בשנים האחרונות ניכרת מגמה ברורה בפסיקת בית המשפט להרחבת אחריותו של הרופא כלפי מטופליו. משׂיח על הרופא הסביר עברנו לדבר על הרופא האידיאלי וממצב שבו הצפוי היה מוגבל, במציאות המשפטית של היום הכול צפוי תחת השמש.

מגמת הרחבת אחריותו של הרופא, הבעייתית ביותר בתחום הרשלנות הרפואית, לדעתנו, היא התערבותו של בית המשפט בקביעת הסטנדרט הרפואי הנדרש. בפסיקה תקדימית קבעו השופטים כי הסטנדרט הרפואי הנו שאלה נורמטיבית הנתונה להכרעתו של בית המשפט, ובכך פרצו את הסכר לדריסת רגלו הנרחבת של בית המשפט להכתבת ההתנהלות הרפואית הראויה.

לא ניתן להתעלם מכך, כי נטייה זו של בית המשפט מושפעת מהעובדה שלמולו ניצב ניזוק אומלל הנעדר תמיכה מספקת מצד הגופים המדינתיים, כדוגמת הביטוח הלאומי, אל מול מוסד רפואי חזק שמאחוריו חברת ביטוח עשירה. על אחת כמה וכמה במקרים השייכים לתחום המיילדות שבו הנזקים יכולים להיות עצומים ובעלי השפעה ארוכת טווח.

במקרים אלו משתמש בית המשפט ברטוריקה משפטנית כדי למצוא את המוסד הרפואי חייב בדין. שכן הוא בעל כיס עמוק יותר ולכן נושא הנזק הטוב יותר מבין הצדדים. כמו כן, דרך חברת הביטוח של בית החולים, מפוזר הנזק על כלל הציבור.

אולם, הרחבת גבולותיה של עוולת הרשלנות ונטייתו הברורה של בית המשפט לפסוק לטובת הניזוק, הביאו אותנו למצב האבסורדי של משטר של אחריות מוחלטת בחסות עוולת הרשלנות. תחת חפיפת משטרי האחריות המתוארים, מתוך הרצון לתמוך בניזוק האומלל, מוכן בית המשפט להעלות כקורבן את הרופא הספציפי תוך שהוא פוגע מלבד בכיסו גם בשמו הטוב. כמו כן, המצב הקיים הביא להתפתחות של אחת התופעות המדאיגות ביותר בתחום הרפואה, הלא היא תופעת הרפואה המתגוננת.

מרפואה המקדשת את החולה, דואגת לכל חוליו ומנסה לעזור לו כמיטב יכולתה, עברנו לרפואה מתגוננת, וזאת בשל התביעות המשפטיות, הפגיעה בשמו הטוב של הרופא, שלילת רישיונות לעסוק ברפואה והעלייה המשמעותית בפרמיות הביטוח המקצועי של הרופאים. בטיחות הרופא הפכה לחשובה לא פחות ולפעמים אף יותר בתוך מערכת השיקולים. ברור הוא כי החולה הפך להיות הניזוק העיקרי מהמצב הקיים. הוא נשלח לבדיקות מיותרות, מקבל תרופות וטיפולים מיותרים, עלות הרפואה מרקיעה שחקים וכל אלו, שלא לטובתו.

כאחת התגובות לרפואה המתגוננת, התפתחה בעולם שיטת שיפוט הנקראת: NO FAULT: פיצוי ללא הוכחת אשם.

NO FAULT היא דרך תביעה אלטרנטיבית הדורשת התקיימות של קשר סיבתי בלבד בין הפעולה לנזק, ללא צורך בהוכחת רשלנות. כלומר, בכל מצב שבו נגרם נזק, בין שהייתה רשלנות רפואית ובין שההתנהלות הרפואית הייתה ללא רבב, הניזוק יהיה זכאי לפיצוי.

מושג זה לקוח מעולם ביטוחי הרכב ומשמעותו, כפי שכולנו מכירים, שחברת הביטוח תפצה על הנזק במקרה של תאונה, ללא קשר למידת אשמתנו בגרימתה. הנחת היסוד היא שתאונות הן בלתי נמנעות ומקורן פעמים רבות בטעויות אשר קורות לכולם. יתר על כן, רוב הנהגים אינם מסוגלים לעמוד בתשלום הפיצוי לניזוק בכוחות עצמם.

שוודיה הייתה מחלוצות שינוי השפיטה לשיטת NO FAULT. ההנחה הייתה שקיים היגיון חברתי וכלכלי בפיזור הנטל על כלל החברה באמצעות פיצוי ללא הוכחת אשם לפי פרמיות קבועות. הפיצוי מוגדר ומתומחר לפי סוג הפגיעה או הנזק, וחלון הזמן עד למתן הפיצוי קצוב וידוע מראש. כך, נוצרה נגישות קלה ורחבה של הנפגעים לפיצוי וחל שיפור ניכר במערכת היחסים בין הרופא למטופליו. הסרת אלמנט האשמה מהרופא הביאה לנפילת קיר ההפרדה בינו לבין המטופל. כתוצאה מכך, חלה עלייה בבטיחות הטיפול הרפואי ובאיכותו דרך לימוד מטעויות, שכן בהיעדר אשמה מתבטל הדחף להסתרת הטעות ולהכחשתה.

שינוי מדיניות השיפוט זלגה גם לפינלנד, לנורבגיה ולדנמרק, ולכמה מדינות בארה"ב כגון וירג'יניה, ופלורידה.

בווירג'יניה ובפלורידה המודל המוצהר הוא המודל השוודי, אולם האג'נדה האמריקנית מעט שונה, והיא כלכלית בעיקרה. האמריקנים מכירים בצורך של הניזוק לטיפול רפואי, ואגב כך, מקווים להוריד את העומס הכלכלי ממערכת הבריאות. הכסף, כחלק מאותה תכנית, מועבר לטיפולים ולתמיכה רפואית בלבד ולא לחשבונו של התובע. כך יוצרת המערכת ניטור אחר יעדי הכסף ומונעת למעשה תביעות מיותרות למטרת רווח כלכלי.

ועדות בדיקה אשר העריכו את איכות התכניות כמה שנים לאחר ביסוסן הראו שעם שינוי השיטה, הפכה הגשת התביעה לפיצוי בגין נזק לפשוטה וקלה, היא מתבצעת חינם אין כסף ולרוב מתבררת במהירות. אחד הגורמים שהביאו לזירוז התהליך היה שיתוף הפעולה בין צוות בית החולים לניזוק. הסרת אלמנט האשמה האישית הביאה, כצפוי, לשיפור התקשורת בין הרופא למטופל, והייעוץ שניתן על ידי הצוות המטפל הקל על תהליך התביעה ב-60% עד 80% מהתביעות שהוגשו שם. השיטה נמצאה כנותנת כיסוי רחב על ידי הגדרת קריטריונים למגוון פציעות בדרגות חומרה שונות. קריטריונים אלו הם שומר הסף מפני פריצת המערכת על ידי הגשת תביעות ללא בסיס. בארה"ב הצטרפו רופאים ומוסדות רפואיים רבים לתכנית ובמקביל חלה ירידה מתמדת בפרמיות הביטוח בגלל התחרות שבין חברות ביטוח שמעוניינות לחזור ולבטח רופאים.

נשאלת השאלה האם צריך וניתן ליישם מדיניות זו גם בארץ בתביעות מתחום המיילדות?

במהלך השנים הוקמו בישראל שתי ועדות לבחינת הנושא. ועדת קלינג (1999), וועדת שפניץ (2005). שתי הוועדות סברו שעדיין לא הגיעה העת לשנוי. אולם, ועדת שפניץ המליצה לשוב ולדון בנושא ובכך פתחה למעשה פתח להערכה מחודשת של השיטה, במיוחד לאור הִתְרבות תיקי הרשלנות הרפואית ב-11 השנים שחלפו מאז דנה הוועדה בסוגיה. ונראה כי אכן הגיעה העת לפתוח את הנושא לדיון מחודש.

המטרה העיקרית של החלפת מודל הרשלנות, המחייב מציאת "אשמים" במודל של אחריות ללא אשם, היא תיקון הפגמים הקיימים במערכת. תנאי בסיסי להצלחת המודל הוא יכולתו לתעל את הפיצוי לתובעים הזכאים לכך, באופן צפוי, מהיר, בר מימון, והוגן.

להלן עיקריו של המודל המוצע להחלת אחריות ללא אשם בגין פגיעה רפואית:

הגדרת תאונה רפואית: קביעת התקיימותה של התאונה רפואית תיעשה על ידי ועדה רפואית מינהלית שתורכב בעיקר מרופאים מומחים, והם אלו שיקבעו האם הנזק הנידון נכלל בהגדרה. הפיצוי כאמור יינתן על בסיס קשר סיבתי בלבד, ללא צורך בהוכחת רשלנות מצד המוסד או הרופא המטפל. המקרים שיפוצו יהיו אלו: פגיעה פיזית או נפשית ממשית כתוצאה מהטיפול, פגיעה כתוצאה מטעות באבחון, פגיעה כתוצאה מתאונה במהלך אשפוז או טיפול רפואי ופגיעה כתוצאה מזיהום. פגיעות שאינן מזכות בפיצוי כוללות: נזק צפוי ובלתי נמנע מהטיפול שהנו הכרחי, החמרה במחלה הבסיסית שממנה סובל החולה וסיבוכים בלתי נמנעים במסגרת טיפול חירום להצלת חייו של החולה.

זכאות לפיצוי: כדי שמערכת האחריות ללא אשם תהא בת מימון ומעשית יש לצמצם את מספר המקרים המפוצים, באופן שהמקרים הקשים יותר, שבהם הנפגעים זקוקים לפיצוי לשם שיקום והחלמה, יפוצו, על חשבון מקרים קלים יותר המתבטאים בעיקר בנזק של כאב וסבל. הקצאת פיצוי נמוך יותר מהניתן כיום וחלוקתו למספר רב יותר של נפגעים, תיצור איזון אשר יהפוך את המודל לישים מבחינה כלכלית. הזכאות לפיצוי תכלול מקרי מוות, מחלה, פגיעה, ליקוי גופני, נפשי ושכלי (כדוגמת מודל החוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ובלבד שליקויים אלו יתבטאו בנכות צמיתה אשר לא תשתנה או תוקל במהלך הזמן. בהיעדר נכות צמיתה, תקבע תקרה על ימי אשפוז מינימליים המזכים בפיצוי.

שיעור הפיצוי: על מנת שהחוק יהא ישים מבחינה כלכלית אין מנוס אלא מלהטיל מגבלות על תקרת הפיצוי. ואכן, בכל המדינות שבהן מיושמת שיטה זו קיימות מגבלות אלו ואחרות על הפיצוי המשולם. כך גם בארץ, בכמה חוקים כמו חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נפגעי חיסון, נפגעי עירוי דם ונפגעי גזזת ישנו סכום מקסימלי שניתן לפסוק לטובת הניזוק. ביחס להוצאות רפואיות, מוצע כי מכוח ההסדר יינתן מימון מלא על הוצאות רפואיות ועל מכשור רפואי, והפחתת ההשתתפות הקיימת במסגרת חוק בריאות ממלכתי – דבר שיקל על המעמסה הכלכלית שיוצר החוק. ניתן גם לשקול מתן שירותים ועזרים בפועל ולא בשווי כספי מראש. לגבי נזקים עתידיים בשל הנכות כמו אובדן השתכרות, יש להגביל זאת, בדומה להסדר בתאונות הדרכים לשליש השכר הממוצע במשק. כמו כן, בדומה להסדר לגבי תאונות דרכים, מימון השיטה דורש הטלת נטל הפיצוי על המערכת הרפואית יוצרת הסיכון. הציבור הנהנה מהפעלת מערכת פיצוי ללא אשם יהיה חייב לשאת באיזשהו חלק מהנטל שייקבע בהתאם להערכות אקטואריות.

נוכח הנטל הכלכלי הצפוי, הצלחת המודל תלויה במידה רבה בהשתתפות כל הגורמים הפיננסיים במדינה הכוללים את הביטוח הלאומי, את קופות החולים ואת חברות הביטוח הרפואי באופן כזה שיימנע כפל תשלומים של המערכות השונות.

גם הרופאים חייבים להתגייס לטובת השינוי העקרוני המוצע, משום שמשטר שכזה ייטיב בסופו של דבר עם הרופאים עצמם בכמה היבטים:

החלטות תתקבלנה על בסיס שיקולים רפואיים אמתיים ולא מטעמי רפואה מתגוננת.

  1. לא יוטל כתם על רופאים רק בשל הצורך לפצות ניזוקים גם בהיעדר רשלנות.
  2. תחול ירידה בפרמיית ביטוח. המתנגדים למעבר למשטר של אחריות ללא אשם מצביעים על שלושה חסרונות עיקריים של השיטה:
  3. יתרונות נוספים אשר ייגזרו מהשיטה הם הפחתה של עלויות הרפואה המתגוננת וחיסכון בעלויות של פרמיות ביטוח וניהול ההליכים המשפטיים בבתי החולים הציבוריים המתוקצבים מתקציב המדינה. יתרונות אלו עשויים לסייע בהתגייסות האוצר לביסוס התכנית לאור הפחתת העלויות בטווח הארוך.
  1. פיצוי נמוך יחסית, שכן המקרים המפוצים במסגרת זו רבים יותר. אולם, התנגדות דומה הייתה גם טרם חקיקת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אמנם, הפיצוי מוגבל אך כך מפוצים כל הנפגעים ובמהירות רבה יותר. בנוסף לכך, יישום החוק בנוגע לתאונות דרכים מוכיח כי הוא משרת את מטרתו.
  2. רופאים רשלנים לא ייתנו את הדין על מעשיהם. על כך ניתן להתגבר על ידי העמדת רופאים אלו לדין משמעתי ובמקרים מתאימים אף לדין פלילי. כמו כן, במקרים אלו ניתן יהיה להטיל על הרופא פיצוי שיבוא במקום הפיצוי המוטל על פי ההסדר או בנוסף לו.
  3. קיימת טענה כי מערכת רפואית שלא תישא במלוא העלות – לא תתאמץ למנוע מקרי רשלנות. ובכן, כפי שהומלץ בוועדת שפניץ, יש לחייב את בתי החולים לקיים מערכת של ניהול סיכונים ומניעת תאונות רפואיות. בנוסף לכך, בדומה לנהגים המשלמים פרמיות שונות לפי רמת סיכון, ניתן לחייב מוסדות רפואיים לשאת בפרמיה מוגברת בהתאם למספר התאונות הרפואיות שתהיינה להם, כך שגם להם יהיה אינטרס כלכלי ישיר במניעת מקרים אלו.

בסופו של יום, וכפי שקרה בהסדר לגבי תאונות דרכים, נראה כי הבעיות המתעוררות ניתנות לפתרון. את החישובים המדויקים, בשאלות עד כמה לפצות, את מי, ומה שיעורי ההשתתפות של המזיקים הפוטנציאלים מול חברות הביטוח ועוד, ניתן יהיה לקבוע רק לאחר קבלת כל הנתונים הרלוונטיים לגבי סכומי הפיצויים שניתנו, כולל בהסדרי פשרה.

לסיכום, ב-25 השנים האחרונות עברה הרפואה בכלל והרפואה המיילדותית בפרט, שינויים משמעותיים ביותר. בעבר, הרפואה ראתה לפניה רק את טובת המטופלים, כיום, בהשפעת כמה תהליכים, ההגנה על הרופא, השמירה על זכויותיו והדאגה לשמו הטוב הפכו לחלק חשוב ובלתי נפרד מהעשייה הרפואית.

בשל החשש מתביעות משפטיות במיוחד בתחום המיילדות, הפכה רפואה זו לרפואה מתגוננת, הממליצה על ריבוי בדיקות למיניהן כולל בדיקות חודרניות, כדי להגן על הרופא לא פחות מהדאגה לשלום המטופל.

הגמול הכספי הניתן כיום על ידי הביטוח הלאומי וקופות החולים למיניהן לילדים עם לקויות נמוך, וכפי שנאמר בתחילת המאמר, אינו מאפשר להורים לגדל ילד שנולד עם לקות ברווחה מינימאלית.

עם זאת, במציאות המשפטית הישראלית העכשווית, במקרה של נזק, אין דרך לקבל פיצוי כלשהו ללא הוכחת רשלנות רפואית. השופטים, בראותם את היילוד בעל הלקות, וברצונם להיטיב עמו ועם משפחתו, נוטים לפסוק לטובת היילוד, גם במקרים שבהם לא הייתה רשלנות רפואית ולו רק כדי לאפשר לו חיים בוגרים עצמאיים ובעלי משמעות.

מנקודת ראותם של היילוד בעל הלקות ומשפחתו, עם היוולדו התנפץ חלום "הילד המושלם", משפחתו מרגישה שהופר עמה החוזה לאבטחת "היילוד המושלם", היא נתקלת בקשיים כלכליים לגדלו ולמקסם את יכולותיו. המקור הזמין למשאבים כלכליים הוא ה"כיס העמוק" של הרופאים, ולכן פונה המשפחה לאפיק המשפטי ולתביעות כנגד רשויות אלו. קבלת הטיעונים המשפטיים, והסכמי הפשרות מהווים תמריץ להמשך תביעות אלו.

מנקודת ראותו של הרופא, במקביל לעשייה הקלינית ולדאגה לחולה, החשש מפני תביעות משפטיות דוחף את הרופא לביצוע בדיקות מרובות, מיותרות, חודרניות, יקרות ומסוכנות, כמו גם ביצוע הפסקות היריון מאוחרות. בפעולותיו אלו מועל הרופא בתפקידו להגן על מטופליו, והמניע העיקרי לפועלו הופך להיות ההגנה על עצמו ולא השמירה על בריאות המטופלת.

מנקודת ראות ציבורית, למשפחות שבהן נולד יילוד הסובל מלקות, המקור היחידי הזמין לפיצוי כספי שיאפשר להן לגדלו ברווחה כלכלית הוא לתבוע את הרופא. שוק התביעות הזה המזין גורמים אינטרסנטיים, ומשמש רק את אותן משפחות היכולות להרשות לעצמן התדיינויות משפטיות ארוכות ויקרות, מסיט מיליוני שקלים שהיו יכולים לשמש למטרות חשובות כגון מחקר וקידום בריאות.

הגיעה העת לשינוי, ואנחנו קוראים לכל הגורמים הרלוונטיים: משרדי הבריאות והאוצר, המוסד לביטוח לאומי, ממשלת ישראל, כנסת ישראל, לשכת עורכי הדין וההסתדרות הרפואית להתגייס למען החלת שיטת NO FAULT בארץ.

*

דר' צביקה שמעונוביץ: בן 33, נשוי+3, מתמחה שנה שנייה במחלקת מיילדות וגניקולוגיה הדסה הר הצופים, בוגר הפקולטות למשפטים ולרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים.

פרופ' דרורית הוכנר-צלניקר: בוגרת בה"ס לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית. מנהלת מחלקת נשים ויולדות בהדסה הר הצופים. סגן דיקן הפקולטה לרפואה.

על המחבר / המחברת

דרורית הוכנר-צלניקר

פרופסור. מנהלת מחלקת נשים ויולדות בהדסה הר הצופים. סגן דיקן הפקולטה לרפואה.

11 תגובות

  1. גרי
    גרי יולי 14 2016, 22:07
    שיתוף פעולה רפואי משפטי יכול להביא שינוי

    אבל עליכם להיות יותר חדים באמירותיכם.

    השב לתגובה
  2. לוריא
    לוריא יולי 15 2016, 12:11
    אתם מתכוונים באופן כללי

    או רק בנושא הלידה?

    השב לתגובה
  3. איילת
    איילת יולי 15 2016, 12:34
    הריון חריג ובעייתי

    האשה הביאה על עצמה בעיה בגלל הריון בגיל מבוגר ואפילו חריג.

    השב לתגובה
    • טל
      טל יולי 16 2016, 10:47
      40 אינו גיל חריג

      היום גיל 40 אינו חריג כפי שהיה בעבר.

      השב לתגובה
  4. פנינה ח.
    פנינה ח. יולי 16 2016, 08:25
    פתרון מעניין וגם משכנע

    אני תומכת.

    השב לתגובה
  5. בנימין
    בנימין יולי 16 2016, 16:42
    טוב שהשופטים מחמירים מול הביטוח

    טוב שהשופטים מתחשבים ולא מאפשרים לחברות הביטוח להימלט מאחריות!

    השב לתגובה
  6. מנחם
    מנחם יולי 16 2016, 21:15
    היולדת לא אשמה

    מישהו חייב לשאת באחריות וזו לא היולדת

    השב לתגובה
  7. מיכה ירמיהו
    מיכה ירמיהו יולי 16 2016, 21:19
    זה נראה פתרון קל ולא צודק

    אם יש רשלנות יש להעניש. אם אין רשלנות אין להעניש
    אם יש אזרח שנזוק יש לדאוג לו בכל מקרה

    השב לתגובה
  8. צפניה
    צפניה יולי 17 2016, 09:25
    מאמר מענין

    מאמר מענין. לענין הגיל יש השפעה על הסיכון?

    השב לתגובה
  9. נ' ע'
    נ' ע' אוגוסט 18 2016, 15:41
    הנקודה שחסרה לי

    יקרה או לא יקרה בארץ ומתי..

    השב לתגובה
    • ד
      ד"ר ע.כ. יועץ לניהול סיכונים וביטוח אוקטובר 29 2016, 08:45
      פיצוי בהעדר רשלנות- מתכון לאסון כלכלי

      העמסת פיצוי על חברות הביטוח ללא הוכחת רשלנות, תייקר את הפרמיות במידה גדולה מאד ( בחישוב האקטוארי יעדר הפקטור המרסן את תוחלת התביעה) התוצאה: גידול דרמטי בעלות הטיפול הרפואי. המפסיד הגדול- כמו תמיד, הלקוח.

      השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

שדות חובה מסומנים *

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחוק ומשפט