JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

המחלות של מערכת הבריאות

מבט כלכלי על המגזר הרפואי

המחלות של מערכת הבריאות ד"ר אליהו בורוכוב
ספטמבר 01
09:30 2016

ברור לכול שיש בעיות קשות במערכת הבריאות בישראל – מצוקה כספית מתמדת בקופות החולים ובבתי החולים; מצוקה כרונית של צפיפות בבתי החולים, תופעה שחוזרת מדי שנה בשנה בעיקר בחודשי החורף, ועוד בעיות רבות.

נשאלת השאלה האם הבעיות האלה נובעות ממחסור במשאבים כספיים ומתקציבים קטנים מדי שהממשלה מקצה למגזר הרפואי? התשובה איננה פשוטה, מפני שהסדרי המימון של המגזר מורכבים. אגב, זוהי תופעה שמאפיינת גם מגזרים ציבוריים אחרים כמו החינוך, הרשויות המקומיות, הרווחה ועוד.

אתחיל בהשוואה בין-לאומית של ההוצאה הלאומית על בריאות (כלומר ההוצאה על בריאות, בלי לשאול מי המממן), כדי להתרשם מן הפער בין סך ההוצאה על בריאות בישראל לבין ההוצאה בכמה מדינות מפותחות, שאליהן היינו רוצים להידמות.

בלוח 1 ניתן לראות נתונים (נלקחו מנתוני OECD) על ההוצאה על בריאות לנפש בישראל ובכמה מדינות מפותחות, בעיקר במערב אירופה ובצפון אמריקה. בולטת מאוד העובדה שההוצאה על בריאות בישראל נמוכה ב-1000 עד 2000 דולר לנפש לעומת המדינות האחרות. המדינה היחידה שבה ההוצאה לנפש דומה לזאת שבישראל היא קוריאה הדרומית.

לוח 1: הוצאה לאומית לבריאות 2013

ארץ הוצאה לנפש בדולרים במונחי שווי כוח הקנייה הוצאה לאומית על בריאות כאחוז מן התמ"ג
ישראל 2452 7.5%
צרפת 4361 10.9%
גרמניה 4920 11.0%
בריטניה 3364 8.5%
קנדה 4569 10.2%
שוודיה 5153 11.0%
דניה 4847 10.4%
פינלנד 3645  
יפן 3713 10.2%
קוריאה הדרומית 2381  
ארה"ב 9086 16.4%

 

 

כדי להגדיל בישראל את ההוצאה לנפש ב-1,000 דולר דרוש מימון של כ-8 מיליארד דולר שהם כ-30 מיליארד ש"ח. כדי לקבל פרספקטיבה: תקציב משרד הבריאות בשנת 2016 הוא 33.8 מיליארד ש"ח, זה רק חלק מן ההוצאה הלאומית לבריאות שהייתה בשנת 2015 בסך 87.4 מיליארד ש"ח. עם זאת, צריך לציין כי שר הבריאות הנוכחי יעקב ליצמן פועל בנחישות להגדיל את תקציב הבריאות. תקציב משרד הבריאות בשנת 2015 היה 31.2 מיליארד ש"ח ובשנת 2016 גדל ל-33.8 מיליארד ש"ח. תוספת של 8.3%, זהו גידול בשיעור גבוה יותר מאשר במשרדים אחרים.

דרך אחרת להשוות את ההוצאה הלאומית לבריאות במדינות שונות היא להשוות את החלק של הוצאות הבריאות מתוך כלל התוצר המקומי (התמ"ג). בישראל בשנת 2013 הופנו 7.5% מן התמ"ג למגזר הרפואי, בעוד שהממוצע במדינות החברות בארגון OECD היה 9.4%. בישראל כל אחוז מן התמ"ג הוא יותר מ-10 מיליארד ש"ח, תוספת של 2 אחוזי תוצר למגזר הרפואי, זה בקירוב 24-22 מיליארד ש"ח.

עוד עובדה בולטת שעולה מן ההשוואות הבין-לאומיות היא שבארה"ב ההוצאה על בריאות היא כמעט פי שניים מכל שאר המדינות. בארה"ב המגזר הרפואי מאורגן ברובו כשוק חופשי ומרבית המימון הוא פרטי, וזאת כנראה דרך מאוד לא יעילה.

ברצוני לבחון כעת כמה מדדים פיזיים של השירותים הרפואיים שהציבור מקבל. אתחיל במספר המיטות בבתי חולים. בשנת 2014 היו בישראל 44,500 מיטות לפי הפירוט הזה:

מיטות בבתי חולים לאשפוז כללי                                      15,457

מיטות בבתי חולים לחולי נפש                                         3,503

מיטות בבתי חולים למחלות כרוניות וגריאטריות                 24,872

מיטות שיקום                                                               752

 

מצוקת הצפיפות היא בעיקר בבתי חולים לאשפוז כללי, ושם בעיקר במחלקות לטיפול נמרץ ובמחלקות פנימיות. בשנת 2014 היו בישראל 1.9 מיטות לאשפוז כללי ל-1000 נפש, לעומת הממוצע במדינות OECD העומד על 3.4 מיטות ל-1,000 נפש. בשנת 1995 היו בישראל 2.33 מיטות (באשפוז כללי) ל-1,000 נפש. ב-20 השנים שעברו מאז לא ניבנו בתי חולים חדשים, וכמעט שלא הורחבו בתי החולים הקיימים, ואילו האוכלוסייה גדלה משנת 1995 עד שנת 2014 ב-48%! כדי לחזור למצב שהיה בשנת 1995 דרושה תוספת של 3,700 מיטות, כלומר יש צורך בבניית 4 עד 7 בתי חולים (תלוי אם מדובר בבית חולים גדול כמו איכילוב או קטן כמו פוריה). הצפיפות בבתי החולים שמתבטאת באשפוז חולים במסדרונות, בחדרי אוכל ובמעברים מגדילה את סכנת הזיהום, וגורמת לכך שאי אפשר לקיים כללי היגיינה בסיסיים. ברור שהמצב הזה מסכן את חיי החולים, ואף גורם להפצת חיידקים מזהמים ומסוכנים מחולה לחולה.

בשנת 2011 החליטה הממשלה להוסיף עד שנת 2016 960 מיטות בבתי חולים לאשפוז כללי. האם החלטה זו בוצעה או לא – אינני יודע.

זה זמן מה אני מנסה למצוא נתונים לעלות הבנייה של בתי חולים נוספים. למשל, כמה עולה להקים בית חולים קטן של 500 מיטות, ואין הדבר עולה בידי. פניותיי למשרד הבריאות בעניין לא נענו.

בליל השימורים בין 11/8 ל-12/8 שבו אישרה הממשלה את תקציב המדינה לשנים 2017–2018 הוחלט בין השאר להוסיף 2,100 מיטות בבתי חולים, על פני 6 שנים, כלומר עד שנת 2022. 1200 מיטות לאשפוז כללי, 750 מיטות בבתי חולים גריאטריים ו-150 מיטות בבתי חולים לחולי נפש. בהקשר זה חשוב לומר שהתוספות האלה של 350 מיטות לשנה ישפרו בקושי את מצב הצפיפות הנוכחי בבתי החולים, הן לא מספיקות כדי להקל את מצב הצפיפות ולהחזיר את המצב שהיה לפני 10 או 20 שנה.

סוגיה נוספת שברצוני לבחון היא מספרן של האחיות ותנאי העסקתן. בישראל בשנת 2013 הועסקו במערכת הבריאות 35,100 אחיות, כלומר 4.3 אחיות ל-1,000 נפש. ירידה של כ-20% ממספר האחיות לנפש מלפני 20 שנה. במדינות OECD מספר האחיות הממוצע 9.1 ל-1,000 נפש. ברור שמספר האחיות נמוך מדי. כל מי ששהה זמן מה באחד מבתי החולים, אם כמטופל ואם כשהתלווה למישהו מבני משפחתו או מידידיו, נוכח לראות עד כמה האחיות עובדות קשה, וכמובן גם כמה זמן צריכים החולים להמתין כשהם נזקקים לעזרת האחיות.

כדי להגדיל את מספרן צריך להרחיב את בתי הספר לאחיות, ולשפר את שכרן ואת תנאי העבודה שלהן. השיפור יעודד וימשוך נערות ונערים לבחור ללמוד את מקצוע הסיעוד, ואחר כך גם לרצות לעסוק בו ולהתמיד בעבודה במשך שנים רבות. ברור שהדבר דורש כסף שצריך לבוא מתקציב המדינה.

אעבור עתה לתיאור מקורות המימון של ההוצאה הלאומית על בריאות (הנתונים נלקחו מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). בלוח 2 פירוט באחוזים של מימון ההוצאה על בריאות ב-3 שנים מאז שנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

לוח 2: מימון ההוצאה על בריאות

 

מקור המימון 1995 2003 2015
מימון ממשלתי 23.1% 37.4% 36.0%
מס בריאות % 22.1% 25.1% 24.0%
מס מקביל 21.5% —– —–
מימון פרטי 31.5% 35.6% 38.0%
תרומות מחו"ל 2.6% 1.9% 2.0%

על פי הסדרי המימון והתשלומים הנהוגים, כספי ביטוח הבריאות שנגבים על ידי המוסד לביטוח לאומי מועברים לפי מפתח מסוים לקופות החולים. קופות החולים אמורות לממן בכספים האלה את הוצאותיהן ולשלם לבתי החולים עבור ימי אשפוז של חברי הקופות בבתי החולים. אבל הכסף לא מספיק ומשרד הבריאות צריך מפעם לפעם להעביר תמיכות נוספות הן לקופות החולים והן לבתי החולים שלו (בערך מחצית מבתי החולים בארץ שייכים לממשלה).

כפי שאפשר לראות מן הנתונים בלוח 2, כשנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי היה נהוג "מס מקביל" – תשלום שהמעסיקים היו חייבים להעביר לקופות החולים במקביל ובנוסף לדמי הביטוח שנגבו מכל השכירים והעצמאים. בשנת 1998 ביטל האוצר את גביית המס המקביל, "כדי לעודד את התעסוקה", והבטיח שהוא יממן את הסכום הזה מתקציב המדינה. כפי שאפשר לראות מן הנתונים, חלקו של תקציב המדינה במימון הוצאות הבריאות גדל, אבל לא בהיקף שנגרע כתוצאה מביטול המס המקביל. לעומת זאת גדל חלקו של המימון הפרטי במימון הוצאות הבריאות.

הגדלת חלקו של המימון הפרטי בהוצאות הבריאות ושחיקת חלקו של המימון הציבורי גורמות להגדלת אי-השוויון בין מי שהכנסתו גבוהה לבין מי שהכנסתו נמוכה. המציאות מראה כי המצב בבתי החולים הציבוריים הידרדר, הצפיפות גדלה, זמני ההמתנה לניתוחים ממושכים מאוד, החולים מאושפזים במסדרונות, מי שידו משגת לשלם יכול להיעזר בשירותי הבריאות הפרטיים ולקבל שירות טוב יותר; לעקוף את התור ולהיות מנותח תוך זמן קצר, ואף להתאשפז בחדרים מרווחים.

לסיכום, במאמר זה הצגתי תיאור פשטני וכללי של כלכלת המגזר הרפואי, אולם יש כמובן עוד נושאים חשובים רבים: סל התרופות, ההתקדמות הטכנולוגית של הרפואה, התייקרות התרופות החדשות ועוד, שאליהם לא התייחסתי הפעם.

על המחבר / המחברת

אליהו בורוכוב

אליהו בורוכוב

עורך מדור: שוק ההון. ד"ר לכלכלה. הרצה בעבר באוניברסיטאות. יעץ למשרדי ממשלה, רשויות מקומיות וחברות מסחריות. חיבר ספרים בתחום הנדל"ן.

3 תגובות

  1. לביא
    לביא ספטמבר 01 2016, 15:47
    לראות את המספרים ולבכות

    לאן אנו הולכים?

    השב לתגובה
  2. יחזקאל עיני
    יחזקאל עיני ספטמבר 04 2016, 01:49
    כשמדברים עם נתונים ולא בסיסמאות

    התמונה ברורה בהרבה

    השב לתגובה
  3. איציק כדורי
    איציק כדורי ספטמבר 05 2016, 15:01
    אז מסתבר שכל הטענות על רמת שירות

    גבוהה ברפואה הישראלית היא בלון נפוח

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ברפואה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!