JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

השליש השלישי (1)

תסמיני גיל המעבר אצל נשים ודרכי הטיפול בהם

השליש השלישי (1) פרופסור דרורית הוכנר-צלניקר
נובמבר 11
09:30 2017

בתחילת המאה ה-20 אורך החיים הממוצע של נשים היה כ-50 שנה, כלומר, מרבית הנשים אשר חיו בעת ההיא לא הגיעו לתקופת המנופאוזה. לעומת זאת בימינו, אורך החיים הממוצע עלה בכ-30 שנה, ואי לכך מרבית הנשים תעבורנה את תקופת המעבר ותחיינה עוד כשליש מחייהן בתקופת המנופאוזה. עלינו להבין את משמעות תוספת השנים הזאת ולהיערך לתקופת חיים זו.

אתחיל בהגדרות:

פוריות: פוריות האישה מתחילה בסביבות גיל 12 ומסתיימת מתישהו בגיל 50, תקופה זו מתאפיינת בביוצים סדירים אחת לחודש. אם מתקיימים יחסי מין לא מוגנים בזמן הביוץ ייתכן היריון. רקמת השחלה יוצרת ומפרישה את הורמוני המין הנקביים: אסטרוגן ופרוגסטרון שלהם תפקידים רבים ומגוונים בגוף האישה בנוסף להיריון ולידה. השחלה מפרישה גם הורמוני מין זכריים ברמות נמוכות משמעותית בהשוואה לגברים.

גיל המעבר: תקופת המעבר שבין תקופת הפוריות לתקופת הבלות, אורכת בין שנתיים לעשר שנים וחלה בסביבות העשור החמישי לחיים. בתקופה זו הביוצים ומחזורי הווסת הופכים בלתי סדירים, ונצפית ירידה משמעותית בייצור ובהפרשת הורמוני המין הנשיים.

בלות / קמלות / חדלון אורח: הפסקה מוחלטת של פעילות השחלות המתבטאת בהפסקת המחזור החודשי, הפסקת ייצור והפרשת הורמוני המין, אין ביוצים ואין אפשרות להיריון.

לשם בלות או קמלות יש קונוטציה קשה ומעליבה, אני מעדיפה לקרוא לתקופה זו מנופאוזה, שפירושה: מנ = מחזור, פאוז = הפסקה, או בשם הנפוץ המקובל: גיל המעבר.

בהקשר לגיל המעבר עולות כמה שאלות מעניינות:

למה פתאום באמצע החיים מפסיקות השחלות להפריש את הורמוני המין?

האם אנו עוסקים במחלה (אנדוקרינופתיה, שפירושה הפרעה בתפקוד בלוטה המפרישה הורמונים) בדומה לתת-פעילות בלוטת המגן או הלבלב?

האם לטפל בכל אישה בגיל המעבר בהורמונים החסרים?

האם אנו מדברים על איזשהו מעבר פיזיולוגי שכל אישה חייבת להתנסות בו בין תקופת הפוריות לתקופת גיל המעבר, שאינו דורש התערבות תרופתית?

האם לכך התכוון הבורא?

הייתכן שהרפואה הצליחה להאריך את חיי האישה, אבל נכשלה בהארכה מקבילה של חיי השחלה?

מהו תפקידה של האישה המנופאוזלית בחברה?

והאם טיפול חלופי על ידי ההורמונים החסרים בטוח?

בשנים האחרונות הצטבר מידע רפואי הקושר שינויים מטבוליים ותחלואים שונים כגון דלדול העצם, תחלואת לב וירידה קוגניטיבית אשר שכיחותם עולה בתקופת המנופאוזה, בשינויים הורמונאליים אשר חלים בתקופת המעבר. ממצאים אלו מביאים אותנו ל"שאלת השאלות" הבלתי פטורה עדיין, והיא האם תקופת גיל המעבר ותקופת המנופאוזה המגיעה לאחר מכן הן מחלה המחייבת טיפול או שהשינויים ההורמונאליים החלים בתקופות אלו הם שינויים פיזיולוגיים שאותם צריך לעבור?

שלא בדומה להפרעה בתפקוד בלוטת המגן או הלבלב המוגדרות כמחלות המחייבות מתן חלופי של ההורמון החסר, יש אחוז לא מבוטל של נשים בגיל המעבר או המנופאוזה שאינן נזקקות למתן הורמון חלופי.

האדם הוא היונק היחידי החי תקופת חיים משמעותית מעבר לסיום שנות הפוריות שלו. ישנם כמה מחקרים אנתרופולוגיים, המבוססים על אוכלוסיות הניזונות מציד כגון טנזניה כמו גם ארצות מפותחות כמו קנדה ופינלנד, אשר מייחסים לעזרה הניתנת מהסבתות חשיבות רבה בעלייה בפוריות של בנותיהן ("תיאוריית הסבתות").

כפי שציינתי לעיל, בתקופת המעבר חלה ירידה הדרגתית בייצור ובהפרשת האסטרוגן והפרוגסטרון. זקיקי השחלה הופכים פחות ופחות רגישים לגונדוטרופינים (FSH ו-(LH, ההורמונים המופרשים מבלוטת ההיפופיזה שבמוח ואחראים לפעילות השחלתית. הביוץ הופך לבלתי סדיר ובעקבותיו מחזור הווסת בלתי סדיר, ואורכו משתנה. עקב הירידה ברגישות השחלות להורמונים אלו עולה רמתם, ובמקביל מופיעות תופעות גיל המעבר הכוללות גלי החום, הזעות, ירידה בריכוז, שינויים במצב הרוח ועוד.

רמת ה-FSH עולה פי 10–20 עד לערכים מעל ל-35–40. ואילו רמת ה-LH עולה רק פי 3. במנגנון ההיזון החוזר (Feedback System) שבין השחלה לבלוטת ההיפופיזה משתתף הורמון האינהיבין B, המופרש על ידי השחלה בתגובה לגירוי של FSH מההיפופיזה, והוא מדכא את הפרשת ה-FSH כחלק ממנגנון ההיזון החוזר. המדד המקובל לאבחנה הורמונאלית של המנופאוזה הוא רמה גבוהה של FSH. מיד לאחר המנופאוזה השחלה ממשיכה לייצר ולהפריש הורמוני מין זכריים דוגמת טסטוסטרון ואנדרוסטנדיון, אשר רמתם הולכת ויורדת עם השנים. גם לבלוטת יותרת הכליה יכולת ליצור ולהפריש הורמוני מין זכריים. הורמוני מין זכריים אלו הופכים ברקמת השומן לאסטרוגנים ומשמשים כחלופה להפסקת ייצור האסטרוגנים על ידי השחלות.

לסיכום, בתום תקופת גיל המעבר, השחלה אינה מסוגלת להגיב עוד להורמונים המופרשים מיותרת המוח – אין ביוצים, חלה ירידה ברמת הורמוני המין הנשיים (אסטרוגן ופרוגסטרון) עד להפסקה מוחלטת בייצור ההורמונים ובהפרשתם מהשחלות. ואולם בניסיון לפצות על החסר ההורמונאלי, בלוטות יותרת הכליה מפרישות את הורמון המין הזכרי אנדרוסטנדיון, ההופך ברקמת השומן להורמון מין משני הנקרא אסטרון (E1). הורמון זה דומה להורמון האסטרוגן בתקופת הפוריות אך פעולתו חלשה משמעותית בהשוואה לו. עם הגיל, והעלייה בכמות רקמת השומן, גובר ייצור האסטרון המשמש כפיצוי חלקי לחסר ההורמונאלי הנובע מהפסקת פעילות השחלה. רמת האסטרון בגוף משתנה מאישה לאישה, כמו גם עוצמת תסמיני גיל המעבר השונה בין נשים שונות.

תופעות גיל המעבר – בשל ירידה משמעותית ביכולת השחלות ליצור ולהפריש את הורמוני המין הנקביים (האסטרוגן והפרוגסטרון), עד להיעדרם המוחלט חלים שינויים במערכות רבות בגוף האישה. יש נשים הסובלות בתקופת המעבר מתסמינים קשים ביותר, ויש נשים העוברות את תקופת המעבר ללא כל תסמינים או עם תסמינים קלים נסבלים. תסמיני גיל המעבר נחלקים לשלוש קבוצות עיקריות:

  1. התסמינים הוואזומוטוריים – גלי חום, הזעה והאצה בדופק הלב.
  2. התסמינים הנוירופסיכיאטריים – עצבנות, דיכאון, נדודי שינה, הפרעות בזיכרון, ירידה בחשק המיני וירידה בחיוניות.
  3. התסמינים האורוגינטליים – יובש בנרתיק, אי-נוחות בעת קיום יחסי מין, דימומים נרתיקיים לאחר קיום יחסי מין, זיהומים בדרכי השתן והפרעות במתן שתן.

התסמינים הוואזומוטוריים – כ-80% מהנשים חשות בגלי חום בתקופת המעבר והמנופאוזה, רק כמחציתן סובלות מגלי חום המופיעים בתדירות גבוהה ביותר, המשבשת את חייהן. גלי החום מופיעים בתדירות שונה בנשים שונות, ונעים מ-4–5 גלי חום בשעה ועד להופעה של גל חום יחיד אחת לשבוע או אפילו לחודש. גל חום הינו תחושת חום המציפה באופן פתאומי את פלג הגוף העליון, הכולל את הזרועות, קידמת החזה, הצוואר והראש. לעיתים מלווה גל החום בסומק באזורים אלו, הדומה לפריחה המופיעה כתגובה אלרגית למתן תרופה או לגירוי אחר. לרוב מלווה גל החום בהזעה ניכרת, ולאחר היעלמותו מופיעה תחושת קור, ולעיתים צמרמורת. ואולם, בתחילת שנות ה-70 נמצא במחקרים מבוקרים שבד בבד עם הופעת גל החום, חלה עלייה בחום העור בפלג הגוף העליון, מלווה בהאצת דופק הלב ובשינוי בתנגודת החשמלית דרך העור. מכאן הגיעו החוקרים למסקנה, שגלי החום הם אכן ביטוי לשינויים גופניים אמיתיים הניתנים למדידה, ולכן גם ההתייחסות אליהם השתנתה מן הקצה אל הקצה; לא עוד אישה היסטרית, המחפשת תשומת לב בדיווח על תחושות שונות ומשונות שקיימות במחשבותיה בלבד, אלא שינויים גופניים אמיתיים ומדידים.גל החום נמשך לרוב כ-3–4 דקות, ואולם יש גם דיווחים על גלי חום ארוכים במיוחד, האורכים עד שעה. תבנית ההופעה שלהם במשך היום ו/או הלילה היא אינדיבידואלית – לכל אישה המהלך האופייני לה. במרבית המקרים מופיעים גלי החום בגיל המעבר במקביל לירידה בייצור ובהפרשת האסטרוגנים, וחולפים שנה-שנתיים לאחר ההפסקה המוחלטת בייצור ההורמונים. אולם יש והתסמינים הוואזומוטוריים מתחילים לפני הפסקת המחזור החודשי או כמה חודשים לאחר הפסקתו. התסמינים הוואזומוטוריים חולפים גם ללא טיפול, תדירותם לרוב הולכת ופוחתת בהדרגה, עד אשר הם נעלמים כליל. באחוז קטן מהמחקרים נמשכים התסמינים שנים רבות יותר, ולעיתים נדירות ביותר לעד.

התסמינים הנוירופסיכיאטריים – כאן הדברים סבוכים הרבה יותר. התסמין השכיח ביותר בתקופת גיל המעבר השייך לקבוצה זו היא עצבנות יתר. לא מעט נשים בגיל זה נמצאות בתקופה שבה מתחוללים שינויים רבים וקשיים באורח החיים – במשפחה, בבית או בעבודה. היכולת לעמוד בתסמינים הנוירופסיכיאטריים המופיעים בגיל המעבר קשורה לאורח החיים בכללותו. לכן קשה מאוד להעריך בדייקנות אילו תסמינים אכן נגרמים עקב השינויים ההורמונאליים, ואילו מהם מיוחסים למכלול השינויים המתחוללים בחיי האישה בתקופה קשה זו.הירידה בחשק המיני יכולה להיות משנית ליובש בנרתיק ולאי-נוחות בעת קיום יחסי מין. במקרים אלו ניתן להיעזר שוב באותו "טיפול הפלא" אסטרוגן. אולם, לעיתים הירידה בחשק המיני קשורה בגורמים אחרים כגון מערכת יחסים עם בן הזוג, או אי-שביעות רצון האישה מדימוי גופה ומיניותה, ואז כמובן יש לנקוט דרכים טיפוליות אחרות.

התסמינים האורוגניטליים – בתקופת הפוריות, הנרתיק הוא איבר אלסטי המצופה מספר רב של שכבות תאים. עם הירידה ברמת ההורמונים האסטרוגניים, הופך ציפוי הנרתיק דק יותר, הנרתיק מתקצר, נעשה צר יותר, מאבד את הלחלוחית הטבעית שלו ומאבד את כושר עמידתו בפני זיהומים. גם השופכה מגיבה לירידה ברמת הורמון האסטרוגן, והופכת פחות גמישה.בניגוד לתסמינים הוואזומוטוריים והנוירופסיכיאטריים החולפים מאליהם גם ללא התערבות הורמונאלית, התסמינים האורגינטליים הולכים ומחמירים עם השנים, במקביל להמשך הירידה ברמת האסטרוגנים בגוף. הדרך היחידה להקל על תסמינים אלו היא באמצעות טיפול אסטרוגני (מקומי או סיסטמי ביעילות זהה).

עקב הירידה בעמידות הנרתיק לזיהומים, מגיעים לנרתיק חיידקים, שמקורם במערכת העיכול. הם מתיישבים בו, עלולים לגרום הן לזיהום מקומי בנרתיק, והן לזיהומים בדרכי השתן, ולכן בתקופה זו עולה שכיחות הפרעות במתן שתן וזיהומים בדרכי השתן.

אם הירידה בחשק המיני אינה קשורה ביובש בנרתיק, ואינה נגרמת בעקבות מערכת יחסים בלתי תקינה עם בן הזוג או בעקבות תחושות אישיות בעייתיות, אלא נובעת משינויים מוחיים המתחוללים בתקופה זו, הטיפול בהורמון האסטרוגן במרבית המקרים לא יועיל ויש מקום לנסות טיפול בהורמון המין הזכרי, טסטוסטרון.

הטיפול ההורמונאלי יכול לסייע מאוד בתקופה זו של אי-שקט, ואולם הוא בוודאי אינו הפתרון המוחלט לכלל התסמינים הנוירופסיכיאטריים המתעוררים בתקופה זו.

הטיפולים להקלה על גלי החום מגוונים וכוללים: הגברת הפעילות הגופנית, טיפול הורמונאלי אסטרוגני, תרופות המעלות את רמת הסרוטונין במוח, תכשירים המופקים מצמח הקוהוש השחור, פיטואסטרוגנים ועוד. לא לכל ההתערבויות להקלה על התסמינים, קיימת הוכחה מדעית ליעילותם. ההחלטה בדבר טיפול זה או אחר מבוססת על מערכת שיקולים רחבה, הכוללת הערכת יחס תועלת/סיכון פרטנית לכל אישה.

עדיין לא ברור לחלוטין מדוע מופיעים גלי החום, אך ברור הוא שבמקביל לירידה ברמות הורמון האסטרוגן חלים שינויים במוח הכוללים פקודה להורדת חום הגוף. הגוף נפטר מעודפי החום באמצעות הרחבת כלי דם, ומכאן הסומק המלווה בהזעה ניכרת. במקביל לגלי החום חלה עלייה בהפרשת הגונדוטרופינים במוח. העלייה בהפרשת הגונדוטרופינים המלווה את גל החום אינה אחראית להופעת גלי חום, אבל היא מעידה על תגובה משותפת לגירוי מוחי כלשהו ממקור בלתי ידוע, הגורם הן להפרשת הגונדוטרופינים והן להופעת גל החום.

עד לשנות ה-70 של המאה הקודמת יוחסו גלי חום אלו לתגובה היסטרית של נשים להפסקת המחזור החודשי, לאובדן הפוריות, ולהתרוקנות הקן המשפחתי – לכאורה לא נותר לאישה דבר חוץ מאשר להתלונן על מיני תחלואים שונים ומשונים כגון גלי חום. הטיפולים המקובלים אז היו טיפולים מרגיעים למיניהם באמצעות תרופות אנטי-דיכאוניות, ולא הייתה כל התייחסות כבדת ראש לתופעה.

מלבד התסמינים הוואזומוטוריים, הנוירופסיכיאטריים והאורגינטליים הללו, חלים בגיל המעבר עוד כמה שינויים הדורשים התייחסות מיוחדת. על שינויים אלו אפרט בהרחבה במאמר הבא.

על המחבר / המחברת

דרורית הוכנר-צלניקר

פרופסור. מנהלת מחלקת נשים ויולדות בהדסה הר הצופים. סגן דיקן הפקולטה לרפואה.

6 תגובות

  1. אביבה נתן
    אביבה נתן נובמבר 11 2017, 15:14
    לא כל כך נעים לדעת אבל חובה

    פוקח עניניים
    תודה פרופסור דרורית

    השב לתגובה
  2. עוד לא בגיל השלישי
    עוד לא בגיל השלישי נובמבר 12 2017, 12:43
    אהל מאמר ממש חשוב

    צריך להרבות בהפצת מידע מהימן על הצפוי לכולנו בעתיד. לא להיות מופתעים.לנהוג בצורה בריאה.

    השב לתגובה
  3. רחל
    רחל נובמבר 13 2017, 12:00
    דוקא לא מדכא, צריך רק לדעת את התהליכין

    ולהתארגן בהתם

    השב לתגובה
  4. עדית שמש
    עדית שמש נובמבר 13 2017, 13:19
    אי אפשר לעצום עיניים

    זה לא משהו שקורה לאחוז מסויים ומקווים שלא יקרה לנו. מדובר כאן על תהליך שקורה לכל אשה.

    השב לתגובה
  5. גאורה
    גאורה נובמבר 14 2017, 19:54
    אני בהחלט חושבת על בריאות במרום ראשון

    הדגש צריך להיות על הארכת החיים מבלי לאבד יכולת תפקוד והנאה מהחיים על זה אנחנו צרחכים לשים את הדגש ולחשוב איך לעשות זאת בעזרת הרופאים והחוקרים הנפלאים ובקשר ליכולת ללדת לא חושת שצריך בכלל ללדת בגיל מבוגר מידי בטח שאנחנו לא צריכות לשים על זה את הדגש

    השב לתגובה
  6. צ.נ.
    צ.נ. נובמבר 15 2017, 18:52
    מאמר גדול בלי שום אינטרס

    המון מידע בלי לנסות למכור לנו תכשירים ותוספים וכן הלאה.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

שדות חובה מסומנים *

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ברפואה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!