JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

החידה השבועית לילד

סבא שלא נמצא, אבא שנעלם

החידה השבועית לילד pixabay.com
יוני 24
19:30 2016

אגם שלי מתבוננת בעיתון של גדולים. כמה חמודה הילדה שלי כשהיא מנסה להיראות גדולה. יש ציורים בעיתון שלך, אימא, תראי תמונה יפה, וכבר היא מראה לי תמונת פרסומת ובה ילדים קטנים מכינים בעצמם שוקולד, זה טעים, אימא, נכון? מאד טעים ילדה שלי, אני עונה לה, ומבטיחה להכין יחד איתה עוגת שוקולד סתם כך, ללא סיבה מיוחדת.

היא מחייכת אלי את החיוך המתוק שלה, עם השן החסרה בדיוק באמצע, וממשיכה להשתעשע בציורים שבעיתון. לאן נעלמה המטרייה, מצאתי אימא, ולאן נעלם רוני, תעזרי לי אימא, היא מבקשת. הנה רוני, אני מראה לה, ואגם שלי צוחקת, ככה לא נראה ילד אמתי! זה רק ציור, מתוקה שלי, אני אומרת לה, זה רק ציור.

אגם אוהבת את החידות האלה, וממתינה בסבלנות לעיתון של סוף השבוע, לחידה הבאה. עזרו ילדים לדנה למצוא את סבא, ואגם לא מוצאת, היא מחפשת שעה ארוכה ומתייאשת, וזורקת את העיתון לפח. את סבא של דנה לא מצאתי, וגם את סבא שלי לא, אולי נצייר חידה לעיתון, היא מציעה לי, עזרו ילדים למצוא את סבא של אגם, לאן נעלם סבא?

אגם דורשת תשובות ואין לי תשובות שיספקו ילדה קטנה, כי סבא פשוט נעלם, יום אחד, בלי הודעה מראש. אפילו לא יכולה להסביר לה שהוא נפטר, כי זה לא מה שקרה, עד כמה שאני יודעת. כטבען של שנים, הן חולפות בכל מקרה, ואגם שלי נותרה בלי תשובה, אבל גם לי אין מידע, רק שברי מלים ששמעתי, וכעס גדול על אימא, ואז דממה מוחלטת.

אבל עכשיו, כשכבר מזמן התייאשתי, ואגם כבר גדלה ופסקה מלשאול, פתאום הטלפון הזה ממנו, הוא כאן, שכר בית קטן בקצה השכונה. הוא לוחש שהוא לבדו, ואני חייבת לפגוש אותו. אני הולכת לכיוון הבית הקטן ומרגישה מסוממת, את מי אפגוש כאן אחרי כל כך הרבה שנים, האם הוא בכלל יכיר אותי, ומה יספר לי על כל השנים האלה? אני עומדת מול הבית הקטן, הכול סגור ומסוגר, וחושך בפנים אבל אני מקישה בדלת, והוא פותח לי, לא יודעת אם הייתי מזהה אותו ברחוב, כל כך הזדקן וכל כך הרבה שיער לבן על ראשו.

אני נכמרת ומסתכלת בו ועיניו עצובות, ואני מחבקת אותו, אבא, זה אתה אבא, נכון? והשתיקה שלו אומרת לי כן, שתיקות ארוכות כאלה אני זוכרת היטב, ועכשיו הוא מכניס אותי אל ביתו ומושיב אותי על כסא קצת רעוע, מתנצל, זה לא מה שהיה פעם, הרבה כסף הפסדתי, לקחו לי, היא עזבה עם הכסף. לא חשוב, אבא, עכשיו אתה כאן, ואבא קם למטבח הקטן והישן להכין לנו כוס תה, ואני מסתכלת סביב, כמה עלוב הכול נראה, כמה עצוב כאן, כמעט כמו העיניים של אבא.

הוא מתיישב בכבדות, ומגיש לי כוס תה עם עוגיית פתי-בר, ולוגם בשקט מופתי מהתה שלו, ולא אומר דבר.

ספר לי אבא, מה עבר עליך כל השנים האלה, והוא מספר ומילותיו קטועות, נסעתי, עזבתי, לא יכולתי, רציתי לחיות, בכוח שמתי קו על כל מה שהיה, היית כבר נשואה, התפללתי כל יום שאת לא כועסת, ואז הכרתי אישה, אלמנה, בלי ילדים, גויה היא הייתה, והיה לי טוב פתאום, לא היה אכפת לה אם לכלכתי את הבית, אישה שקטה, שתקנו שעות, והיא לא חשבה שיש לה יתרון עלי רק בגלל שאני לא הייתי ש – ם, גם היא לא הייתה ש – ם, גויה היא הייתה, את מבינה, ולא ידעתי שבסוף היא תברח מהשקט, איך יכולתי לדעת? היה חשבון בנק משותף, לקחה הכל ונעלמה, מכרתי את המכונית שהשאירה לי, עכשיו אני כאן, אין פנסיה, רק טיפה חסכונות שעוד נשארו לי במזרון.

אבא משתתק, ואני לא יכולה יותר לחיות ככה, ושואלת, והקול שלי נשמע מפחיד אפילו לי, אבל למה, אבא, ואבא לא עונה, ואני מסתכלת על השולחן הקטן שבאמצע החדר ויש שם ספר, ואני רואה את שמו של הספר, "הסוד" קוראים לספר שאבא שלי קורא, איזה סוד, אבא, ואבא לא עונה ומבקש לדעת מה שלום אגם ואם היא כועסת, בת כמה היא כבר, בת כמה היא, כל כך הרבה שנים וכבר איבדתי את החשבון. אני מתמלאת גאווה ומספרת לו על הנכדה שלו, חיילת, קצינה בצה"ל, יפה במיוחד, ומוציאה תמונה מהארנק ומראה רגע של אושר, אגם ואני ואבא שלה. אימא צילמה, אבא, אימא צילמה, אתה לא רוצה לדעת מה שלום אימא?

אבא לא עונה, ורגע לפני שאבא מתנמנם לו על הכסא, הוא לוחש לי, תביאי את אגם לבקר אותי, ואני קמה ובזהירות מוציאה את כוס התה מהיד של אבא שכבר נרדם, ומעיפה עוד מבט על הספר שעל השולחן, ויוצאת לי בשקט, ולא יודעת את נפשי מצער השנים.

על המחבר / המחברת

Avatar

צביה גולן

מנהלת מרכז טיפולי לילדים עם צרכים מיוחדים. סופרת שספרה השישי "דממת הספק" ראה אור ב-2017.

13 תגובות

  1. מלכה ארז
    מלכה ארז יוני 25 2016, 11:30
    נוגע ללב

    הצלחת לחדור פנימה

    השב לתגובה
  2. רננה
    רננה יוני 25 2016, 22:10
    הטריוויאלי והמהותי

    יופי של סיפור! כרגיל, אהבתי את הדרך שבה הדיון בנושאים הכואבים והחשובים עולה כבדרך אגב מתוך טיפול בעניינים היום-יומיים, וכן את השילוב של "הסוד" בתוך הסוד. 🙂

    השב לתגובה
  3. אופיר
    אופיר יוני 25 2016, 22:21
    לגעת עמוק בלב

    סיפור מרגש ונוגע

    השב לתגובה
  4. עמיקם יסעור
    עמיקם יסעור יוני 26 2016, 06:28
    נאמנה לדרכך

    את נאמנה לדרכך ומתארת היטב סיטואציה משפחתית כואבת

    השב לתגובה
  5. שושי
    שושי יוני 26 2016, 06:53
    כתיבה סוחפת

    העיניים רצות אחרי המילים.. השאלות והרגשות של הדמות הופכות לשלי.. מרגש

    השב לתגובה
  6. לאה צבי (דובז'ינסקי)
    לאה צבי (דובז'ינסקי) יוני 26 2016, 10:38
    תגובה

    עצוב, עצוב…..את כותבת ומתארת נפלא מצבים לא פשוטים. תודה

    השב לתגובה
  7. טליה
    טליה יוני 26 2016, 13:51
    שאלות תמידיות

    המקום הכי קשה זה המקום שאין תשובות.

    השב לתגובה
  8. דליה בר-אל
    דליה בר-אל יוני 27 2016, 08:15
    סיפור מרגש

    מכמיר לב, ונקרא בנשימה עצורה.

    השב לתגובה
  9. אלמונית
    אלמונית יוני 28 2016, 10:59
    נתקלתי בסיפור כזה במשפחתי הקרובה

    ראיתי איך זה משפיע לכל החיים בעוצמה גדולה

    השב לתגובה
  10. עוז ארד
    עוז ארד יוני 29 2016, 11:37
    כתיבה מרגשת

    כרגיל, כתיבה מרתקת, מושכת, רגישה, מיוחדת. סיפור מרגש וכתוב נפלא !!

    השב לתגובה
  11. מינה עצמון
    מינה עצמון יוני 29 2016, 13:29
    הידיים והראש והתנוחה

    מסבירים הכל

    השב לתגובה
  12. יוד ה.
    יוד ה. יוני 29 2016, 22:49
    תודה!

    התחברתי לסיפורך וקראתיו בנשימה עצורה. נהניתי מהדרך בא נכנסת לסיפור, דרך הציור השבועי לילד, ושילוב הדורות, מהנכדה אל הסבא. והחידה, נותרה בעינה… תבורכי!

    השב לתגובה
  13. משה קאופמן
    משה קאופמן יולי 04 2016, 08:11
    החידה השבועית לילד

    קראתי. וקראתי שוב אחרי ימים מספר.
    ותמיד אני תוהה.
    הסיפורים והמצבים הללו. קרוב קרוב למציאות.
    מי הוא אותו חבר שהשרה עלייך המוזה ?

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!