JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מדחיק

סיפור קצר על זיכרונות ילדות שלא מרפים

מדחיק
ספטמבר 23
19:30 2016

אבנר נמנם. טוב היה לו ככה לשקוע בשינה, לנסות לשכוח, אבל זה לא קרה, גם לא בעת שישן.

מולו עמדה דמות של אישה. הוא מצמץ בעיניו, היא נראתה לו מוכרת, אבל הוא לא הצליח לזכור מהיכן. "תראה", היא אמרה לו, "אתה בן אדם ששומע רק מה שהוא רוצה לשמוע, כך היית כל החיים, מדחיק, מדחיק, מדחיק". בכל פעם שהמילה "מדחיק" הושמעה, הטונים של האישה עלו, עד לכדי צווחה. והיא המשיכה: "רק מה שאתה רוצה לשמוע, אתה כמעט שם מלים בפה של אחרים כדי שיגידו מה שאתה רוצה לשמוע, כמו אנורקטית שמאמינה שהפסיכולוג שלה אמר שיש לה הפרעות אכילה בלבד, כמו מישהו עם נטיות אובדניות שרוצה להאמין שהפסיכולוג שלו אומר שהוא רק סתם חלם על מוות". אבנר רצה לענות לדמות, הוא לא הבין מה היא רוצה, ומי היא בכלל שתגיד לו מה לא בסדר אצלו, אבל הדמות רק השמיעה צווחה: מדחיק, מדחיק, מדחיק, ונעלמה.

אבנר התעורר בבהלה, אבל סיוט הדמות המצווחת לא עזב אותו. הוא ידע שהיא צדקה. הוא רתח על מה שאמרה לו, אבל ידע שהכול פשוט נכון. הוא מעולם לא התמודד ממש. תמיד בחר בדרך הקלה, הלא מחייבת. כשמשהו הפריע לו, הוא התעלם. כשמשהו עורר זיכרון חזק מדי וכואב מדי, הוא שם אותו בצד ולא נגע בו. הוא כמעט חייך לעצמו עכשיו, כשנזכר מי זו הדמות מחלומו. זה הזוי, הוא חשב לעצמו, הרי אין לה שום קשר אמתי לחיים שלו. היא בסך הכול מוכרת בחנות נעליים, זה הכול. אחר הצהריים הלך עם חיה רעייתו, ועם שתי הבנות שלהם לקנות נעליים. המוכרת הייתה אפילו חביבה. הם קנו שלושה זוגות וחיה התעקשה לקחת גם את קופסאות הנעליים. אולי נצטרך להחליף, היא אמרה. הם יצאו מהחנות, ואבנר יכול היה לשכוח את המוכרת, אילולא הכניסה חיה את הקופסאות הביתה, והניחה אותן על השולחן. רגע אחד של חוסר תשומת לב מצדו, והופ… שלוש קופסאות נעליים מונחות על השולחן.

זה היה מכאיב מדי, מזכיר מדי. כמויות בלתי נתפסות של כדורי הרגעה קנה אבא שלו לאימא שלו, ורק השד יודע איך אבא ספר את הכדורים כל יום, בלי להתבלבל, וידע אם אימא לקחה את המנה היומית או לא. הכדורים הרבים היו מאורגנים בקופסת נעליים, על השולחן, בפינה. בבתים אחרים ניצב אגרטל פרחים על השולחן, אבל אצלם – קופסת נעליים סגורה. כל ימי ילדותו הייתה הקופסה מונחת לנגד עיניו, כעדות אילמת למצב. כשבגר, לא התמודד עם הכאב, רק דרש שקופסאות נעליים לא תכנסנה אל הבית שלו, ובוודאי שלא תונחנה על השולחן.

חיה לא עשתה זאת בכוונה. היא פשוט שכחה, אולי אפילו לא ידעה. אבנר לא היה בטוח אם סיפר לה או לא. הוא הרגיש את הכעס הולך ומתעצם בו, הוא העיף את שלוש הקופסאות מן השולחן בתנועה חדה. הבנות פרצו בבכי, חיה עמדה המומה, אבנר יצא מן הסלון והסתגר אחר כך שעות בחדרו.

עכשיו, לאחר שסערת רוחו שככה, הוא ישב במיטתו וחייך במבוכה. מדחיק, אמרה לו הדמות בחלומו. כל כך נכון. זהו סיפור חייו. הוא שקל להתקשר לנסים ידידו, היחידי שמבין ללבו, אבל החליט לא לעשות זאת. חסר לו רק שנסים יחשוב שהוא משתגע. באמת רק זה חסר לו. אולי כדאי שישתף סוף סוף את חיה, אולי כדאי שישים קץ להדחקה הזאת שליוותה אותו כל חייו?

על המחבר / המחברת

Avatar

צביה גולן

מנהלת מרכז טיפולי לילדים עם צרכים מיוחדים. סופרת שספרה השישי "דממת הספק" ראה אור ב-2017.

11 תגובות

  1. דגנית נ.
    דגנית נ. ספטמבר 24 2016, 17:12
    סיפור כל כך קשה

    וכל כך מציאותי

    השב לתגובה
  2. יפתח בן-שושן
    יפתח בן-שושן ספטמבר 25 2016, 16:19
    קורעת לבבות

    החיים הם לא פשוטים!

    השב לתגובה
  3. חיה שירז שאלתיאל
    חיה שירז שאלתיאל ספטמבר 25 2016, 19:11
    מדחיק

    הדחקה סיפור חייינו כמה אנרגיה מבוזבזת.

    השב לתגובה
  4. חגית
    חגית ספטמבר 26 2016, 16:44
    יש מישהו שלא סוחב אתו משהו

    מאז

    השב לתגובה
  5. שושנה קירש
    שושנה קירש ספטמבר 26 2016, 22:51
    מדחיק

    סיפור מעניין ומורכב משאיר אותך לחשוב עליו לאחר סיום הקריאה בו.

    השב לתגובה
  6. אוסנת
    אוסנת ספטמבר 27 2016, 09:43
    סוחף

    סיפור מרתק, וכל כך מציאותי. לכל אחד מאיתנו יש משהו בעברנו שאנחנו סוחבים איתנו, מי מאיתנו מדחיק יותר ומי פחות…
    כתיבה מדהימה צביה, כמו תמיד

    השב לתגובה
  7. שושי
    שושי ספטמבר 28 2016, 23:36
    ...

    מעורר מחשבה. כולנו מדחיקים. איפה עטבד הגבול בין הישרדות ובריאות נפשית לעול שמחכה להתפרץ כך פתאום..

    השב לתגובה
  8. סבטה
    סבטה ספטמבר 29 2016, 00:21
    סוחף

    כתיבה סוחפת… סיפור מפעים… גורם לי לחשוב על קופסאות הנעליים שלי..

    השב לתגובה
  9. אופיר מונדל
    אופיר מונדל ספטמבר 29 2016, 20:27
    חזק

    כמעט לכולנו יש משקל שאנו סוחבים איתנו

    השב לתגובה
  10. לאה צבי (דובז'ינסקי)
    לאה צבי (דובז'ינסקי) ספטמבר 30 2016, 14:59
    תגובה

    צביה יקרה, קראתי את הסיפור, הוא מאוד נגע בי….כפי שכתבת לכולנו שלדים בארון….הסיפור נהדר ומעניין ואהבתי מאוד לקרוא. תודה

    השב לתגובה
  11. נתנאל אלחננוב
    נתנאל אלחננוב אוקטובר 10 2016, 08:51
    שאפו

    כתיבה מדהימה ,
    יכולת להעביר מציאות על הדף בכמה פסקאות ולסחוף אותי בכתיבך ולדמיין שאני שם עם אבנר , שאפו !!!

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור