JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

כנפיים

סיפור קצר שמתחיל בחלום

כנפיים חגית מנדרובסקי
דצמבר 13
19:30 2016

פתאום נקטע לי החלום ובבת אחת התרסקתי. חשבתי שאני מת, אבל הייתי במיטה שלי. שני דברים כבדים הזדחלו להם מתוך הכתפיים שלי משני צדי הגוף. הייתי בטוח שיש לי כנפיים ענקיות, שאני רק בנחיתת אונס ועוד מעט חוזר להמריא. לאט לאט הבנתי שאלה הידיים שלי ושרק חלמתי שאני עף. אני מרגיש רדום, קר נורא בחוץ, בא לי רק להתכרבל עמוק בתוך הפוך שאפילו קצה האף לא יציץ ולנסות לחזור לחלום שלי.

אני לא מצליח… כבר בוקר. ראיתי את הראש של אימא מציץ מהרווח של הדלת. היא ראתה שאני ער. לא בא לי ללכת לבית הספר. אולי פשוט אגיד לה שאני לא מרגיש טוב. אבל אם אין לי חום זה אבוד מראש. אימא מקפידה מאוד בדברים האלה. היא חושבת שבית הספר זה מקום שעוזר לי לגדול ולהתפתח.

אני מחכה כבר לגיל שש-עשרה. בגיל הזה אני אהיה מספיק מבוגר להחליט שאני לא רוצה ללכת לבית הספר יותר. אני אוכל למצוא איזו עבודה נחמדה. אולי אני אהיה שוליה של נגר או אעבוד קצת עם ילדים. אני יכול לעזור להם לבנות טיסנים. זה משהו שאני אוהב. יש לי עוד ארבע שנים עד גיל שש-עשרה, ובינתיים אימא אומרת שאני חייב להשתפר בלימודים כי המצב שלי על הפנים וגם ההתנהגות שלי לא משהו.

ניסיתי פעם להשתנות. כשהייתי בן עשר בערך אני וחבר שלי איתמר חטפנו קריזה על בית הספר וניסינו להבעיר אותו. לא יודע מה נכנס לנו לראש. אני יודע שזה לא בדיוק נורמלי, לנסות להבעיר את בית הספר שלך. בכל אופן, חיים אב הבית מצא אותנו עם גפרורים וכמה עלים של אקליפטוס שבדיוק נשפנו עליהם והם כבו. אנחנו לא ממש מציתים מקצועיים. לא ידענו איך אמורים לעשות את זה. אני גם לא בטוח שחיים הבין מה אנחנו עושים, אבל את הרעיון הכללי הוא קלט, ואפילו שבדרך כלל הוא אחלה בנאדם, הפעם זה נראה לו קצת חשוד, מה שאני ואיתמר עשינו, והוא גרר אותנו בידיים שלו למנהלת. הוא חזק חיים. כשהוא צוחק, כל הקירות של בית הספר רועדים. כשהוא תפס אותנו בידיים שלו הרגשנו כמו בתוך הצבתות של ד"ר אוקטופוס. השתוללנו שחבל על הזמן, אבל לא הצלחנו להשתחרר.

אמא בכתה אז. היא אמרה שאני חייב להשתנות. וניסיתי. אבל אני לא ממש יכול, אני די דומה לאבא שלי. גם הוא היה כזה. אחד שלא יכול להשתנות. כי אם הוא היה מצליח להשתנות, הוא בטח לא היה עוזב אותנו ונוסע לברזיל. מה כבר יש לו לחפש שם?

אבא שלי מהליגה של המצליחנים. הוא מאלה שכבר בגיל שאמורים לעשות תואר ראשון – סיים תואר שני, ואז הוא נסע לברזיל, לעשות דוקטורט על חיפושיות או משהו. אמא אומרת שהוא אהב את החיפושיות יותר מאיתנו ושיותר טוב לנו בלעדיו. אני לפעמים מתגעגע, למרות שאני לא זוכר אותו כמעט. לפעמים מתגעגעים, כנראה, גם למה שאין.

על המחבר / המחברת

Avatar

חגית מנדרובסקי

תסריטאית ומטפלת במגע ותנועה. עובדת עם קשישים. לאחרונה יצא ספר השירה שלה 'חמלת אשת העורב'.

3 תגובות

  1. צביה גולן
    צביה גולן דצמבר 13 2016, 23:20
    להתגעגע למה שאין

    סיפור נוגע ללב על ילד שרוצה להשתנות ולא יכול. הרצון שלו שיהיו לו כנפיים, מאד חזק. אהבתי במיוחד את משפט הסיום. מאד נכון שאפשר להתגעגע למה שאין. סיפור מקסים חגית יקרה!

    השב לתגובה
  2. ג'
    ג' דצמבר 16 2016, 07:48
    נטישה של ילד ע"י הורה היא טראומה לכל החיים

    ויש לכך גם השלכות איך הננטש יתייחס לילדים שלו.

    השב לתגובה
  3. ורד
    ורד דצמבר 17 2016, 13:36
    כשאין אבא ולכולם יש

    זאת הבעיה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!