JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

חרא של בן אדם

סיפור קצר על סגירת חשבונות

חרא של בן אדם צביה גולן
דצמבר 29
20:00 2016

היא באה לבקר אותי בערך לפני חמש שנים.

באותו ערב חורפי נשארתי בבית וצפיתי בטלוויזיה. שודרה איזו תכנית חביבה של שירים, "כוכב נולד". זה היה פרק ההדחה והייתי די סקרן לדעת את מי ידיחו בסוף. לפתע נשמע צלצול באינטרקום. היה כל כך קר, ורק המחשבה להסיר מעליי את השמיכה ולקום מהכורסה עוררה בי היסוסים רבים שמא עליי להתעלם ולהמשיך לצפות בתכנית… אבל קמתי, ובקול די עצבני שאלתי באינטרקום מי זה.

"זו מרגלית, זאב".

"את טועה בכתובת" אמרתי והתכוונתי לסגור, אבל היא הייתה זריזה ממני ואמרה: "מרגלית, הבת של ציפי".

כעבור דקות אחדות עמדה בפתח דירתי אישה לא צעירה, לא יפה במיוחד, מבטה עצוב.

"שבי", הובלתי אותה פנימה בנימוס, לקחתי ממנה את המעיל, והיא התיישבה. "תה?" היא הנהנה בחיוב, דחתה את צלחת העוגיות, לגמה מהתה, וירתה לעברי בלקוניות: "אבא נפטר. הוא היה מאוד חולה, עכשיו אימא לבד".

"אני מצטער לשמוע" אמרתי בכנות. אבל מרגלית לא קנתה את הכנות שלי ובמבט עצוב, שלא היו בו תוכחה או כעס, אמרה: "אני לא מאמינה לך שאתה מצטער. מבחינתך הוא לא היה קיים".

"זה לא קשור אלייך" אמרתי, והיא ענתה בלחש: "אבל אבא שלי מת".

"אני באמת מצטער לשמוע" אמרתי שוב. "אבל מה את רוצה ממני עכשיו?"

"אבא שלי מת כמו עלובי החיים" היא אמרה, והצביעה על הספר המונח על השולחן, "כמו ז'אן ולז'אן בדיוק" היא הוסיפה וקולה נשבר, "ואתם, אימא ואתה, אשמים".

נשמתי עמוק, מנסה לשמור על קור רוח, ואז שאלתי: "תגידי, איך בכלל את יודעת שהיה משהו ביני לבין אימא שלך?" היא הביטה בי במבט שאי אפשר היה להתעלם ממנו. "אל תהיה מגוחך" היא אמרה, "אימא חיכתה לך שנים". לא עניתי, והיא אמרה: "בהתחלה, כשאימא דיברה על העבר שלה, חשבתי שהיא ממציאה. אבל אתה יודע מה מוזר? יש הרבה דברים שהיא מבולבלת לגביהם. רק את הסיפור שלכם היא זוכרת בפרטי פרטים. אז זה לא שסתם ככה החלטתי לבוא, אלא שהבנתי פתאום שאתה אמתי".

"ומה בדיוק את רוצה?" הייתי בטוח שהיא תדרוש שאתנצל וברגע אחד אפילו החלטתי שכך אעשה ואגמור עם זה, אבל היא הפתיעה אותי בתשובתה: "אני רוצה שתבוא לבקר את אימא". בלבי התרפקתי לרגע על התחושה של חיבוק חם, אבל מיד חזרתי למציאות: כל המעמד הזה של הבת שלה, שיושבת מולי, היה מביך מספיק גם עד עכשיו, מביך כל כך עד שזה הצליח להכעיס אותי ממש, אבל לבקש שאבוא לראות אותה? זה כבר נראה לי מטורף לגמרי.

אולי היא, מרגלית, מנסה לטמון לי איזה פח? אולי אבא שלה לא מת בכלל? אולי זה הוא ששלח אותה לכאן, בשביל למשוך אותי להגיע, ואז לרצוח אותי? "אני רוצה שתבוא לבקר את אימא" היא אמרה שוב. "לא" אמרתי בטון נחרץ, "אני לא חושב שזה כדאי".

"לא כדאי!?" היא ספק אמרה, ספק שאלה, "מאוד כדאי!"

"למה?" שאלתי אותה.

מרגלית לא ענתה לי, היא פתחה את התיק שלה, הוציאה תמונה ונפנפה בה לנגד עיניי.

"הרזון הזה" היא אמרה והצביעה על עצמות בולטות, "זה מפני שהיא לא אוכלת כלום. ימים היא חיה על שתי כפיות מרק, ואולי חצי גזר".

"תגידי", שאלתי בכעס עצור, "את מנסה לסגור חשבונות עם אימא שלך או משהו כזה?" מרגלית חייכה חיוך לא ברור, וענתה לי בשקט: "יפה שאתה מנסה להסיט אותי מן העיקר, אבל זה לא ילך לך. תראה את העיניים שלה" היא המשיכה ודחפה לי את התמונה לתוך הפרצוף, "הן שקועות, ותראה את העיגולים השחורים שמתחתיהן. היא לא מצליחה לישון למרות שדוחפים לה כדורים".

"בגיל שלנו קשה להירדם", ניסיתי להרחיק את היד שלה שנפנפה מולי בתמונה, אבל היא התעלמה ממני לחלוטין והמשיכה: "לפעמים היא לא שולטת על הסוגרים שלה, אתה מבין?" שתקתי, מובס, והיא המשיכה לירות בי חצים: "היא מבולבלת, לא תמיד היא יודעת מי אני, אבל היא שואלת למה אבא שלי לא בא לבקר אותה, ואיפה זאב". לשבריר שנייה התרגשתי מן העובדה שהיא עוד שואלת עליי, אבל מרגלית לא שתקה: "הרסת לה את החיים. זה המעט שאתה יכול לעשות".

"לא, מרגלית" עניתי בשקט, מפויס קצת יותר, "המעט שאני יכול לעשות הוא לזכור אותה יפה ובריאה כמו שהיא בזיכרון שלי".

"כרגיל, אתה חושב רק על עצמך" היא קבעה עובדה, "אכפת לך רק עם איזו תמונה של אימא אתה תשכב לישון בלילה. אימא הצעירה שתולה בך עיניים מצפות, או אימא שהמבט שלה כבר לא ממוקד, הוורידים שלה בולטים אפילו בפנים, הידיים שלה מגוידות, הרגלים נפוחות, וה…"

"די!" צעקתי, "תפסיקי תיכף ומיד!"

מרגלית הכניסה בשקט את התמונה לתיק שלה, אבל היא ידעה טוב מאוד שבראש שלי התמונה כבר ברורה לגמרי. "בחיים אני לא אבין את ההתנהלות שלך מולה, זאב" היא אמרה וקמה ללכת. מפתח הדלת היא עוד הסתובבה אליי ואמרה: "רק דבר אחד תגיד לי, איפה אשתך הייתה בכל הסיפור הזה?"

לא עניתי לה, ולרווחתי היא גם לא חיכתה לתשובה.

"אימא חיכתה לך כל השנים" היא אמרה ביובש, "ואתה חרא של בן אדם".

 

על המחבר / המחברת

Avatar

צביה גולן

מנהלת מרכז טיפולי לילדים עם צרכים מיוחדים. סופרת שספרה השישי "דממת הספק" ראה אור ב-2017.

25 תגובות

  1. משה
    משה דצמבר 30 2016, 04:28
    חרא של בן אדם

    צביוש. סיפור קשה מאד.אין חיוך כאן. רק כאב מוטרף של כולם.

    השב לתגובה
  2. שומרת הסף
    שומרת הסף דצמבר 30 2016, 07:55
    השם קצת מוגזם

    לא כך?

    השב לתגובה
  3. סבטה
    סבטה דצמבר 31 2016, 14:21
    חרא?

    או
    חרה?

    השב לתגובה
    • צביה
      צביה דצמבר 31 2016, 19:16
      עם א

      כותבים את המילה הקשה הזו עם א בסוף סבטה יקרה

      השב לתגובה
      • יצחק דגני
        יצחק דגני דצמבר 31 2016, 22:43
        לא א' ולא ה'

        זו מילה ערבית ולא עברית.
        לא הייתי מכניס מילה זו לפרסום בשפה העברית.
        הייתי מסתפק במקומה במילה זבל.
        ועוד דבר – כנראה מרגלית היא הבת של זאב. היא לא ידעה את זה. זאב כן ידע. הוא כעס מאד על זה שאמה ניתקה את מרגלית ממנו.

        השב לתגובה
        • צביה
          צביה ינואר 01 2017, 02:30
          תודה

          תודה על ההערה. באשר למסקנה שלך, זוהי זכותו של הקורא להניח איזו הנחה שיבחר. לדעתי זה מה שגורם לסיפור באופן כללי להיות מעניין.

          השב לתגובה
  4. אופיר
    אופיר דצמבר 31 2016, 18:57
    סיפור קשה

    שם קשה לסיפור לא פשוט
    מעניין לדעת מה הוא חושב לעצמו אחרי שכזאת מחמאה הוא מקבל ממרגלית.

    השב לתגובה
  5. ט.
    ט. ינואר 02 2017, 08:00
    יש גם צד שני

    אני בטוחה שאם היה נכתב הסיפור גם מזוית הראיה של הצד השני הוא היה לגמרי אחר.

    השב לתגובה
  6. מיכאלה
    מיכאלה ינואר 03 2017, 09:26
    רק אחרי עשרות שנים של חיים

    אתה לומד לדעת כמה אנשים רבים הם רעים וקשים. עושים לאחרים ולעצמם את החיים לגהינום.

    השב לתגובה
  7. חפציבה בן שטרית
    חפציבה בן שטרית ינואר 03 2017, 22:55
    תכלס??? חרא בן אדם

    צביוש המיוחדת,
    תכלס חרא בן אדם נקודה
    ולגבי מרגלית…. גם אני חשבתי שהיא הבת של זאב … לצערנו סיפורים כאלה מקיפים את חיינו וזו חלק מהמציאות של אנשים מסויימים, וזה לא פשוט וקשה אבל נכון ..וכהרגלך את מיוחדת ולא שגרתית וזה מה שנפלא בסיפורים שלך…..
    ממתינה לסיפור הבא….

    השב לתגובה
  8. חגית
    חגית ינואר 04 2017, 16:16
    סיטואציה מהחיים

    כתוב טוב. בעיניי הכותרת קצת מוקצנת. ואולי עדיף היה להשאיר את הסוף פתוח ולא עם האמירה הסובייקטיבית והנחרצת. אולי הוא מסתכל על התמונה ומרכין ראשו ואנו נשארים עם סוף פתוח- כן או לא יילך לבקרה? האם תזכור אותו? וכד'… נוכל להשלים את הסיפור כבר בעיני רוחנו. ולבנו. אבל המשפט בסוף די סותם את הגולל וחבל.

    השב לתגובה
    • מירי חדד
      מירי חדד ינואר 05 2017, 21:30
      סופרת מוכשרת

      צביה, הותרת אותי עם צפייה להמשך 🙂 יתחרט?).
      סיפור מעניין, מרגש כתוב מקסים. מזכיר לי שמשהו אמר לי פעם "יום אחד אוהבים אותך ויום אחר לא יודעים מי אתה". עצוב!

      השב לתגובה
  9. שאלתיאל חיה שירז
    שאלתיאל חיה שירז ינואר 05 2017, 06:33
    חרא של בן אדם

    צביה את כל כך מרגשת בכתיבה, את כותבת אהבה, ומסוגלת להביא לידי ביטוי את כל גווניה!! גם צדדים כואבים ופחות יפים.

    השב לתגובה
  10. לאה צבי (דובז׳ינסקי)
    לאה צבי (דובז׳ינסקי) ינואר 05 2017, 17:44
    תגובה

    אהבתי את הסיפור, סיפור לא קל, כתוב נפלא, תודה!

    השב לתגובה
  11. עידית ברק
    עידית ברק ינואר 05 2017, 22:20
    האם לכל מטבע יש שלושה צדדים ?

    צביה יקרה
    זהו סיפור בו הקול המספר נוקט עמדה. לכל סיפור כזה יש שני צדדים. הצד של הגבר והצד של האישה . הבת באה לבקש הסברים והוא אינו מספק אותם ואף אינו מוכן עמוד בפני המציאות הנוכחית מסיבותיו שלו. ולה של האם נשמע דרך הבת כך שלעולם לא נדע באמת מה קרה שם ומדוע האם ננטשה. בחירת שם הסיפור היא נקיטת עמדה של הסופרת ועל כן לא מתאפשר לקורא לנקוט עמדה לאחר תום הקריאה. הסיפור מציג תמונה עגומה של מקרה מהחיים וכתוב מרגש מאד. היית שמחה לקרוא עוד לו הסוף היה נשאר פתוח. אהבתי מאד .

    השב לתגובה
    • צביה
      צביה ינואר 06 2017, 11:14
      שם הסיפור

      אינני בטוחה ששם הסיפור מרמז על עמדה כלשהי, מלבד עמדתה של מרגלית, שראתה את הסיפור כולו דרך עיניה שלה.

      השב לתגובה
    • נתנאל אלחננוב
      נתנאל אלחננוב ינואר 11 2017, 08:59
      " יופי של סופרת "

      " ואת צביה , יופי של סופרת " .
      את ממשיכה " לירות " בי חצים של שנינות וכתיבה " פוגעת " , עם רצון לקרוא עוד מיצירותייך .

      השב לתגובה
  12. לבנה
    לבנה ינואר 06 2017, 08:03
    חרא של בן אדם

    כמו תמיד כתיבה מעולה .סיפור מהחיים, קולח אבל קשה לקריאה. סיטואציה שיכולה לקרות לאנשים מסביבתנו. קשה לי עם כך שהכותרת כבר שיפוטית ובסיפור אין איזכור לסיבות שלו אלא רק על תוצאות הפרידה של האמא. סיום הסיפור משאיר פתח להשערות ואני בוחרת דווקא לחשוב מה היו סיבותיו של האיש .

    השב לתגובה
    • צביה
      צביה ינואר 06 2017, 11:15
      זה כל היופי

      מקסימה בעיני העובדה שהקורא יכול לקחת את הסיפור למקום שלו, למחוזות אחרים, לסוף אחר. זה כל היופי!

      השב לתגובה
  13. דליה בר-אל
    דליה בר-אל ינואר 07 2017, 06:15
    אהבתי

    נושא קשה וטעון. יופי של סיפור. יש מתח ועניין עד הסוף.

    השב לתגובה
  14. אוסנת
    אוסנת ינואר 08 2017, 15:24
    מצמרר

    מצמרר… כמה מורכבות בסיפור… לא מדובר במטבע אחד עם שני צדדים, אלא בכד מלא במטבעות שכל צד מספר סיפור אחר… אומרים שאין לנו שליטה במי אנחנו מתאהבים, אך בהחלט יש לנו שליטה במעשינו. סיפור חזק עם סוף מסקרן להמשך.

    השב לתגובה
  15. טליה
    טליה ינואר 11 2017, 11:05
    בלע אותי

    הסיפור הזה בלע אותי חיה.
    מוזר שהזדהיתי יותר עם זאב מאשר עם מרגלית ואמא שלה…כנראה הכתיבה שלך עשתה את שלה.

    השב לתגובה
  16. נורית ליברמן
    נורית ליברמן ינואר 17 2017, 15:05
    אהבה הרסנית

    בעיניה של מרגלית הוא "חרא של בן אדם".., האמנם?
    הרי ישנו רק הצד שלה,והיא כל חייה ידעה את הסיפור של אמא שלה, מעולם לא שמעה את סיפורו של זאב.למה באמת הרומן ביניהם לא נמשך. האם רק בגלל זה שזאב היה נשוי, או שהיה גורם אחר.
    האם באמת היה סבל של אהבה נכזבת לאורך השנים, או כשהזכרון מתחיל לבגוד, יש זכרונות רדומים שמתעוררים ונעשים מאד ממשיים.
    אהבתי את הסיפור.

    השב לתגובה
  17. גדעון
    גדעון פברואר 03 2017, 15:31
    היי

    כתבת מקסים כהרגלך, פני הדור כפני ה..

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור