JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

בכמה?

עם אבא בשוק מחנה יהודה

בכמה? שוק מחנה יהודה צילום: פלורה בן-עמרם
ינואר 26
20:37 2017

השוק של מחנה יהודה היה קרוב ללבי ולביתי, מיום בו נולדתי ובמשך חמש עשרה שנים ארוכות שבהן התגוררנו מולו. שוק הומה אדם משעות הבוקר המוקדמות עד לשעות הערב המאוחרות. מדי יום ביקרו בו כל תושבי השכונות שהתפתחו סביבו במשך השנים: זיכרון משה, מזכרת משה, יד משה, נחלאות, שכונת הפחים, שכונת הכורדים. היו גם תושבי שכונות רחוקות יותר, כמו בית הכרם ובית וגן, שהגיעו באוטובוס עם סלים ריקים וחזרו לביתם באוטובוס עם שקים מלאים. היום הפך השוק למקור משיכה לרבבות תיירים מרחבי הארץ והעולם, הנוהרים לראות את המראות, להריח את הריחות ולשמוע את הקולות של השוק המפורסם.

יש ואישה יפה וחיננית מפקידה את פניה ואת גופה לסכין המנתחים כדי לשמר את יופיה ולחדש נעוריה כקדם, ואמנם היא יוצאת מתחת לידיו המיומנות של המנתח בפנים מתוחות וחלקות ומותניים וירכיים מחוטבות, אך החן המיוחד שבו חנן אותה האלוהים ביום היוולדה – זה נעלם מהפנים המשופצות.

כך גם השוק של ילדותי: הוא עבר שיפוץ כללי ואמנם היום נראה יפה יותר, צעיר יותר, מודרני ומיוחד, אבל, כן, תמיד קיים איזה אבל קטן, אין זה השוק של ילדותי שהיה בו קסם מיוחד, ודווקא בגלל החום הכבד בקיץ והשלוליות הרבות בחורף, והדוכנים העמוסים בפירות וירקות שלא עמדו בשורה אחת כמו חיילים במסדר בוקר, אלא בערבוביה, כל אחד פרץ קדימה או זז אחורה לפי טעמו של בעל הדוכן.

היום השוק החדש והמשופץ מקורה, כל הדוכנים אחידים ורצפת השוק נקייה, הנעליים לא טובעות בבוץ וברפש ואין סכנה שאיזה סבל שמושך אחריו עגלה מאולתרת מלאה ארגזים יעבור בינות להמון הססגוני שממלא את השוק ויזהיר בקול קורא ומתמשך "אועה, אועה", מילה שכל ירושלמי מכיר כמילת זירוז לחמורים וכמילת אזהרה להולכים על שתיים – לזוז מיד הצדה, פן יכוסו הבגדים בכתמי בוץ חום מגלגלי העגלה השועטת לצדך.

השוק מקבל אותנו בזרועות פתוחות. הוא דחוס לכל אורכו בדוכנים עמוסים לעייפה בפירות וירקות, דגים וגבינות, תבלינים וזיתים, אבטיחים ומלונים, ערימות צנוניות אדמדמות, צרורות כוסברה ופטרוזיליה טריים כל כך עד שריחם המיוחד מגרה את התיאבון גם אצל אדם שבע שזה עתה סיים את ארוחת הבוקר שלו. בשנים האחרונות נוספו דוכנים של עוגות ועוגיות, פיתות ובייגל, חלווה מכל הגוונים ובכל הטעמים ואפילו בוטיקים של גבינות מיובאות מצרפת.

הצפיפות גדולה, הדוכנים צבעוניים ומלאים מכל טוב הארץ, הניחוחות מצטרפים לצבעים, ויחד עם קולות המוכרים – החגיגה בעיצומה. מהופנטת מהשפע, מהמראות ומהקולות, מהריחות והצבעים אני צועדת בין ההמון, משתדלת להישאר בקרבתו של בעלי, המלווה אותי תמיד בסיורים אלה, שכן גם הוא ירושלמי שגדל בשכונה ליד גן הילדים שלי, וירושלים שלי היא כמעט אותה ירושלים שלו.

אני הולכת ונזכרת, והדמעות נקוות בעיניים. אני רואה את אבא, פוסע לאטו בסמטאות השוק, שוק ללא קורת גג שתסתיר את העננים השחורים הצוברים בחובם את גשמי הזעף שהנה אוטוטו יותכו על ראשינו. הנעליים שלי מתבוססות בבוץ. אבא נמנע מלהיכנס לשלוליות הרבות, אך הערדליים השחורים, המגוננים על נעליו המצוחצחות, מאבדים מהר מאוד את הברק שלהם ברגע שהבוץ נדבק עליהם. הוא ממשיך לצעוד להנאתו, בוחן את הדוכנים מימינו ומשמאלו ומחזיר חיוך לאלה שמברכים אותו.

כל בעלי החנויות והדוכנים בשוק מכירים את אבא ומכבדים אותו כאילו היה מלך או וזיר מכובד, ואמנם אבא הוא דמות חריגה בשוק ההומה אדם, אנשים קשי יום שמחפשים מציאות, סבלים לבושי קרעים שנושאים על גבם שקים כבדי משקל.

הוא מגיע לשוק כאילו בא למפגש עסקי חשוב, לבוש באחת מחליפותיו בצבע אפור או בז', מגבעת בצבע החליפה על ראשו והחיוך המשוך על פניו מגלה את שיניו עם הרווח ביניהן. הוא פוסע לאטו, נעמד ליד כל דוכן, ממשש בידיו בעדינות את הירקות או הפירות שנערמו בערמות צבעוניות, מקרב אל אפו ומריח את חבילות הכוסברה או הנענע או טועם מהענבים או מהשזיפים לאחר שבעל החנות שטף אותם היטב בשבילו.

המוכר פונה אל אבא בפנים שוחקות, "אהלן חוואג'ה יוסף, תראה איזה עגבניות יפות יש לי היום בשבילך, אחת אחת, עגבניות תאווה לעיניים!" ואבא מחייך אליו ושואל בקריצת עין, בכמה? ובעל הדוכן עונה לו במשובה, "כמה שתרצה, חוואג'ה יוסף, אתה יודע שאתך אני לא מתווכח." "טוב," עונה לו אבא, "אבל בכמה תיתן לי את העגבניות היפות שלך? "

אבא אוהב להתמקח עם כל בעלי הדוכנים, וכולם מכירים את חולשתו זו, וביודעם שהוא קונה בכמויות גדולות ושהפרוטה מצויה בכיסו, הם נסחפים במשחק שלו עד שהם מגיעים למחיר שנראה לו. ואז אבא מתחיל לבחור את העגבניות, כאילו הוא קונה בית, כל עגבנייה עוברת בדיקה קפדנית עד שהיא זוכה לעלות על המשקל. וכך גם עם המלפפונים והקישואים והבצל והענבים והשזיפים, כל פריט נבחר בקפדנות ונכנס לסל, לאחר סצנת מיקוח קטנה או גדולה.

לשוק של ימי ילדותי הגיעו גם פלחיות מן הכפרים הערביים שבהרי ירושלים. הן הגיעו ועל ראשן סלסילות גדולות מקש ובהן כל מרכולתן. כל אחת הייתה תופסת מקום פנוי בין הדוכנים והחנויות, מורידה את הסלסילה הגדולה מעל ראשה, מתיישבת ישיבה מזרחית, מסדרת לצדה את המשקל המאולתר שהכין בעלה או בנה, ומחכה לקונים. חבילות של נענע ירוקה וריחנית, פטרוזיליה וכוסברה, ועליהן נוצצים אגלי טל הבוקר כמו היו פנינים קטנות ושקופות, חיסרון – ענבי בוסר חמוצים מאוד ששימשו לתיבול הבישול המזרחי החמוץ מתוק, זערורים – פרי הדומה לתפוח עץ שמזערו אותו, טעים ועסיסי במיוחד, אם התולעים לא קבעו בו את משכנן. לפעמים היו שקדים ירוקים, שהגיעו לשוק חודש לפני חג הפסח, זיתים ירוקים ושחורים מכל הגדלים שנקטפו זה עתה מהעץ, עבור ירושלמים שאהבו להכין בעצמם את הזיתים, חבילות של בצל ירוק טרי וריחני ועוד כהנה וכהנה ירקות ופירות טריים שגידלו הפלחים בגינה ליד ביתם.

כשאבא היה רואה את הסלסילות של אותן פלחיות, המלאות מכל טוב האדמה הפורייה של הרי ירושלים, לא היה יכול לעבור מבלי להתכופף, לקחת חבילת כוסברה או נענע בידיו ולשאוף את הריח העמוק אל מעמקי ריאותיו. גם עם הפלחיות היה מתמקח, בערבית סורית שהייתה שפת אמו, ואי אפשר היה להן לפלחיות לעמוד מול הצעתו המפתה – לקנות, במחיר שהציע להן, את כל הזיתים הירוקים המונחים על הסלסילה או את כל השזיפים האדומים והמתוקים או את כל המשמשים בלאדי שלא היה מתחרה להם בכל השוק. וכולם יצאו מרוצים – אבא, הפלחיות ואני, שבזמן שהתמקחו כבר טעמתי שני משמשים, חמישה או שישה שקדים ירוקים וכמה זערורים.

אנחנו ממשיכים לבוסס בבוץ, משתדלים לא להיכנס לשלוליות ומתרחקים ברגע ששומעים "אועה, אועה" אפילו בלי להסתכל לאחור. אני מחזיקה סלים ריקים בידי ולידי צועד נער שמקבל את הסל לידו מרגע שאבא מתחיל לקנות. וכשהסלים מתמלאים בסחורה המשובחת, מוביל אותם הנער לחנותו של מוכר האבטיחים. הלה מרוקן את הסחורה בזהירות לתוך ארגז, והנער חוזר וצועד לידנו כל זמן שנמשכות הקניות, לפעמים שעתיים שלמות.

התחנה האחרונה היא חנות האבטיחים. כל אבטיח שהמוכר מציע לאבא, לאחר שנבחר בקפדנות מערימה ענקית של אבטיחים שממלאה חצי חנות, אבא נוטל בידיו, דופק בו מכל עבר ומקרב לאוזנו לשמוע את ההד החוזר אליו מבטנו של האבטיח. לפעמים הוא מקבל את שהציע לו המוכר ולפעמים מחזירו ומבקש אחר. כך קונה אבא שישה או שבעה אבטיחים בפעם אחת, ואלה מוצאים לבסוף את מקומם מתחת למיטה הזוגית בחדר השינה של הוריי.

אבא אהב מאוד אבטיח מתוק ואדום, ולמזלו מרבית האבטיחים שהיה בוחר יצאו כמו שהוא אוהב. בלילות הקיץ החמים, בתקופת האבטיחים, אבא היה מחסל חצי אבטיח קר עם גבינה צפתית מלוחה ובסקוצ'יקוס – כעכים מלוחים שאימא הייתה אופה כל יום חמישי בכמות שהספיקה לכל המשפחה לכל השבוע.

ובחזרה לחנות האבטיחים. משנסתיימה בחירת האבטיחים קורא הנער לסבל בעל העגלה, ושניהם מעמיסים על העגלה את כל הכבודה שאבא קנה במשך שעתיים ארוכות, בעוד אבא מקפיד שהעגבניות והענבים וכל ירק או פרי עדין אחר יעמדו בראש הערימה ולא בתחתיתה, כדי להבטיח שהכול יגיע הביתה בשלום.

אבא ואני צועדים אחרי העגלה, הנער והסבל. המרחק לביתנו קצר מאוד, ותוך דקות ספורות מעלים השניים במדרגות סל אחרי סל וממקמים אותם במקום שאימא מראה להם. כך עולים במדרגות, יורדים וחוזרים ועולים, עד שכל הכבודה עומדת על הרצפה בחדר המבוא הקטן ליד המטבח, ואת האבטיחים כאמור גלגלו אל מתחת למיטה הזוגית של הוריי בחדר השינה שלהם. אבא מודה לסבל ולנער ומתגמל אותם יפה, הסבל נראה מרוצה: "תודה חוואג'ה יוסף, באמת תודה", והנער מתכופף קמעא כשהוא מודה לאבא על רוחב לבו. ואז אבא מושיט להם אבטיח או מלון ואומר בחיוך, "זה בשביל האישה והילדים". והלוא הסבל הוא אבי הנער…

אימא מתחילה במיון ובסידור הירקות והפירות, ואבא עוזר לידה. קטן הוא המטבח מהכיל סחורה רבה כל כך. כל פעם שאימא פותחת שקית היא משבחת את אבא על הקניות היפות, ובחצי קול לוחשת, "למה כל כך הרבה, קירידו יוסף? החצי מתקלקל" (בקיץ מחום ובחורף מקור). אבל אבא מחייך לעברה, "שלא יחסר כלום בבית, אני סומך עלייך שלא תזרקי אפילו משמש אחד." אבא מכיר היטב את אופיה הספרדי של אשתו, שלא זורקת לפח האשפה אפילו שאריות של אוכל. ואמנם אימא מצאה דרך להשתלט על כל הכבודה ואף פעם לא זרקה פרי או ירק לפח.

אבא אהב לקחת אתו לשוק את אחד משני אחיי הגדולים, כדי שיחזיקו את הסלים ההולכים ומתמלאים, וכנראה כאשר הם לא היו באזור בשעה שהחליט לרדת לשוק ואני הייתי בסביבה, לקח אותי עמו כבת לוויה. ואני תמיד הלכתי אחריו ברצון, מחזיקה בסלים הריקים ועיניי עוקבות אחר כל פעולה שהוא עושה ואוזניי כרויות לכל מיקוח שהוא מתמקח, עד ששני דברים אלה הוטבעו בקרבי עמוק כל כך עד שהיום גם אני מתנהגת כמוהו, ומתמקחת כמותו אם רק אפשר להתמקח. גיליתי שקונה האוהב להתמקח, עומד מולו מוכר שמשתף אתו פעולה, ולו בשל העניין שבמיקוח הנעשה על דרך הבדיחה.

אלא שהיום, עם התפתחות המרכולים הענקיים בקניונים, אין מקום למיקוח, וגם בשוק שהפך מודרני וסטרילי אין התמקחויות, הן נעלמו מן העולם יחד עם הקדמה והשפע. וגם אינני קונה את הכמויות הסיטונאיות שאבא היה קונה למשפחתנו הענפה.

 

על המחבר / המחברת

Avatar

פלורה בן-עמרם

ז"ל. בת למשפחה וותיקה בירושלים. פרסמה עד עתה את הרומנים "נונה פלור" ו"עיניים ירוקות".

7 תגובות

  1. ארז לוי
    ארז לוי ינואר 26 2017, 23:50
    השוק הכי מפורסם במדינה

    אני לא בן-ירושלים אבל אבי בא משם, מאותו מקום בו נמצא השוק המפורסם הזה. כשקראתי את הסיפור היפה הזה חשבתי על סיפורי אבי שמפעם לפעם אני בעצמי מספר לילדים שלי. זה כיף אמיתי.

    השב לתגובה
    • פלורה. בן עמרם
      פלורה. בן עמרם ינואר 27 2017, 11:37
      תודה לארז

      ארז שלום, אם אתה מספר לילדיך את הסיפורים ששמעת מפי אבא, סימן שהפנמת את סיפוריו כאילו הייתה איתו, וזה נפלא.אשריך שזכיתה.
      ותודה על תגובתך
      פלורה

      השב לתגובה
  2. תמר
    תמר ינואר 28 2017, 09:13
    תענוג רצוף

    כל פעם אני מתרגשת מחדש, כשאני קוראת את הסיפורים המרתקים שלך. כתיבתך המיוחדת גורמת לי להרגיש חלק בלתי נפרד מהסיפור והרגשתי כאילו אני צועדת יחד איתך ועם סבא בשוק. גם אני מאוד אוהבת לטייל בשוק מחנה יהודה עם בעלי וילדיי וכל פעם נהנית יותר, אהבתכם לשוק כנראה חילחלה גם אלי. אימי היקרה, בורכת בחיים מרתקים וניחת בכישרון כתיבה יוצא דופן המאפשר לכולנו להינות מזכרונותייך.המשיכי להחיות את העבר ולשתף אותנו בחוויותייך.
    אוהבת ומאוד גאה בך.

    השב לתגובה
  3. פלורה. בן עמרם
    פלורה. בן עמרם ינואר 28 2017, 09:55
    תודה לתמר

    תמר בתי היקרה
    איזה כייף לקרוא את תגובותיך לקטעים שאני מעלה בפוסט. וכמה אני שמחה שגם את בעלך וילדיך,אוהבים לטייל בשוק ולשטוף את העיניים בכל השפע והצבעוניות , לספוג את האוירה המיוחדת שהשוק מציע למבקריו. ואם את מרגישה שגם את מלווה את סבא בביקוריו בשוק,תבורכי
    אוהבת מאוד
    אימא שלך

    השב לתגובה
  4. צביה נחמן
    צביה נחמן ינואר 30 2017, 13:27
    לא הייתי שם בילדותי

    אבל כעת עשיתי זאת רטרואקטיבית. תודה.

    השב לתגובה
  5. ש.
    ש. ינואר 31 2017, 13:00
    מרחוק הכל נראה יפה

    מקרוב קצת פחות

    השב לתגובה
  6. צביה
    צביה פברואר 02 2017, 14:17
    צבעים, ריחות וקריאות הרוכלים

    הסיפור המרגש הזה הזכיר לי את אביו היקר ז"ל של בן זוגי האהוב (שיבדל לחיים טובים וארוכים)

    כמו האב שבסיפור, גם הוא היה הולך מידי שבוע אל השוק, אמנם לא בירושלים, אך עדיין הצבעים, הריחות וקריאות הרוכלים הם אותם צבעים, אותם ריחות ואותן הקריאות. יופי של סיפור

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!