JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מעטפה חומה

סיפור קצר על פצצת זמן מתקתקת

מעטפה חומה צביה גולן
פברואר 10
19:30 2017

אני זוכר את הערב ההוא כאילו זה היה אתמול.

אני זוכר שירד גשם חזק שדפק בחלון כמו משוגע, ובבית היה קר כמו בקבר. אבל אני כבר מחוסן, בחיי. בבית שלנו לא הדלקנו תנור אף פעם, כי חום הרי מביא אתו חיידקים. ישבתי על הספה, ואני אפילו זוכר שהייתה בטלוויזיה תכנית שמאוד אהבתי, "כלבוטק". מתחקיר התכנית עלה שבבית חרושת מסוים מקבלים העובדים הבכירים בונוסים ענקיים. מה שהסעיר יותר מכל דבר אחר הייתה העובדה שהבונוסים הם פס ייצור בפני עצמו במפעל, כלומר מנהלי המפעל ייצרו פס מיוחד, הציבו שם כמות לא מבוטלת של עובדים וכל התוצרת הלכה לרווחתם של הבכירים.

"את חייבת לשמוע את זה, מירה," אמרתי לך, אבל את עמדת עם הגב אליי ולא ענית. אני זוכר שעמדת ליד השולחן, אוחזת בתיק הג'יימס בונד ההוא שלך, מסובבת את המספרים של הקוד הסודי בשביל לפתוח את התיק ופתאום, כאילו מישהו תכנן את הרגע הזה כמו בימאי של סרט, שמענו רעש מחריש אוזניים מכיוון חדר הילדים. את נבהלת כהוגן, שמטת את התיק מידייך ורצת לכיוון החדר, רק לא שמת לב שהתיק שלך כבר היה פתוח, וכל מה שהיה בתוכו פשוט התעופף וצנח על הרצפה.

קמתי ללכת אחרייך אל חדר הילדים, אבל עצרתי לשנייה גורלית אחת בשביל לאסוף את הדברים ולמנוע טרגדיה כשתגלי את תוכן התיק המסודר שלך שפוך על הרצפה. בעוד אני מתכופף אל החפצים שלך, מצאתי את המעטפה ההיא. אין לי מושג מה גרם לי להטמין אותה היטב מתחת לסוודר העבה שלי, שאותו לבשתי, כמובן, כי מישהו מלמעלה כיוון שאת לא תסכימי להדליק תנור, כך שלי יהיה קר ואצטרך ללבוש סוודר עבה וגדול שמתחתיו אפשר להחביא משהו, בלי לדעת אפילו שאני מחביא שם פצצת זמן מתקתקת.

"מה קרה שם?" שאלתי בקול, מנסה להסוות את המתח הנורא שאחז בי. חזרת אל הסלון ואמרת בשקט שהחלון בחדר הילדים נפרץ בכוח מהרוח החזקה ואפשר להירגע, לא אירע דבר. אבל שנייה אחר כך החוורת. חשבתי שאת עומדת להתעלף נוכח החפצים שלך הפזורים על הרצפה, שטרם הספקתי לאסוף את כולם.

לאחר ההלם הראשון, התכופפת ואספת בדממה את כל מה שנותר על הרצפה. אני יודע, מירה, שאין אצלך בלגן. את יודעת בדיוק מה יש לך בתיק והיכן זה מונח. אני זוכר איך הסתכלת במבוכה על הדברים. רגע אחר כך המבט שלך היה קפוא. כמו הקור בבית. לא אמרת כלום, אבל אני בטוח שהבחנת היטב שהמעטפה החומה ההיא לא שם.

התחקיר בכלבוטק עמד להסתיים, ולמעשה כבר לא ממש עניין אותי מה אומרים שם. מרחוק שמעתי את התחקירן מדבר עם בעל המפעל, שטען שהוא לא ידע בכלל על פס הייצור ההוא. מעניין, עכשיו כשאני חושב על זה. מנהל מפעל שלא יודע מה יש במפעל שלו? איזו אירוניה, הא? גם אני קצת כמו מנהל המפעל, לא ממש ידעתי מה קורה בתוך המפעל שלי.

הלב שלי דפק כמו מטורף, עד שהייתי בטוח שאת שומעת אותו. אבל את לא אמרת מילה ובפנים חתומות ארגנת את התיק ונעלת אותו. ב"הבימה" מחפשים שחקנים, מירה. ודאי היית מתקבלת. איך עשית את זה, תסבירי לי? איך הצלחת לא להזיז שריר בפרצוף? איך עלה בידך להסתיר את מה שעובר לך בפנים?

ואני? אני שקוף כמו ניילון, בחיי. כל מה שמתחולל לי בבטן, ישר רואים לי על הפרצוף. לא יכול לשחק אותה. אבל את? אלופה! התיישבתי לי בחזרה על הספה, משלב ידיים כדי שהמעטפה עם חומר הנפץ לא תיפול לי, ואת המשכת בפעולות אוטומטיות כמעט, מסדרת, מארגנת, מיישרת את הסינר, מוציאה את הסמרטוט הצהוב ומנגבת גרגירי אבק דמיוניים מן השולחן. לא אמתי, אני נשבע.

אחר כך, בלילה, כשנרדמת סוף סוף, קמתי בשקט ויצאתי אל הסלון בצעדים של חתול. אולי הייתי צריך להשאיר את המעטפה החומה סגורה ולא לפתוח אותה לעולם. אבל לא יכולתי.

עכשיו רק תגידי לי, מירה, בשביל מה כתבת לו את המכתב הזה? למה לא התקשרת אליו או נפגשת אתו כדי להגיד לו פנים אל פנים כמה את אוהבת אותו? בשביל מה לכתוב מכתבים? לא יכולת פשוט לכתוב לו את זה בוואטסאפ? באינסטגרם? היה לך קשה פשוט להגיד לו שהוא הגבר של חייך?

את יודעת, את בטח לא תאמיני לי עכשיו, אבל מכל מה שהיה כתוב שם, דברים שלא היו מביישים גם סרט פורנו, הכי כאב לי, ממש עד לשד עצמותיי, שאת מספרת לו, לבן זונה הזה, על בר המצווה של הבן שלי! מה, לכל הרוחות והשדים, זה מעניין אותו שהלכת לקנות לילד גרביים שיתאימו בדיוק למכנסיים שלו, ושלא מצאת בשום חנות וששמחת עד הגג כשמצאת סוף סוף? למה את צריכה לשתף אותו בכל זה? מה זה היה צריך להיות? את עוד מתנצלת בפניו על כך שאת רגשנית? בשם אלוהים, מה זה עניינו? זה הבן שלי!

את מבינה שעצם זה ששיתפת אותו בחיים שלי זו בגידה יותר נוראית מהעובדה שנתת לו את לבך ואת גופך???

 

על המחבר / המחברת

Avatar

צביה גולן

מנהלת מרכז טיפולי לילדים עם צרכים מיוחדים. סופרת שספרה השישי "דממת הספק" ראה אור ב-2017.

23 תגובות

  1. לבנה
    לבנה פברואר 11 2017, 18:18
    מעטפה חומה

    כמו סכין שננעץ בלב. כל כך אמיתי ומשכנע עד שלרגע נכנסתי לתוך הסיפור . כתיבה מעולה

    השב לתגובה
  2. נורית ליברמן
    נורית ליברמן פברואר 11 2017, 18:23
    מעטפה חומה

    לגלות שאדם שחיים איתו בוגד זה כואב.ולגלות את זה בצורה כל כך אכזרית – זה כואב שבעתיים.
    מעטפה חומה שהביאה שחור לחייו.

    השב לתגובה
  3. גדעון
    גדעון פברואר 11 2017, 18:24
    נס

    בסופו של יום, כל מה שהיה נסתר וסמוי, מתגלה, וזה נקרא נס, ראשי תיבות: נסתר סמוי, קראתי בשקיקה, את כותבת בחסד, שבוע מבורך.

    השב לתגובה
  4. לאה צבי (דובז׳ינסקי)
    לאה צבי (דובז׳ינסקי) פברואר 11 2017, 18:28
    תגובה

    וואאווו..קראתי ללא נשימה, נמתחתי כמו קפיץ….עד לסוף הכואב, כתוב נפלא, שומר על מתח וגם מעורר הרבה מחשבה….תודה !

    השב לתגובה
  5. רינה רביב
    רינה רביב פברואר 11 2017, 18:36
    כל הכבוד, צביה!

    וואו, חזק! מדויק וקורע לב!

    השב לתגובה
  6. אופיר
    אופיר פברואר 11 2017, 18:50
    סיפור סוחף

    בגידה זה הדבר הכי כואב שיש
    סיפור חזק ועוצמתי ממש כמו סכין בלב.

    השב לתגובה
  7. סבטה מאן
    סבטה מאן פברואר 11 2017, 19:08
    אהבתי מאוד

    מרגש כמו תמיד. עמוק מאי פעם. ומעורר מחשבה על מהי בעצם בגידה…
    אהבתי מאוד.

    השב לתגובה
  8. משה
    משה פברואר 11 2017, 19:51
    מעטפה חומה

    לא סתם. נאמרה המילה בגידה רק בסוף.
    הסיפור הוא ה"מעל" הוא שמנתץ את השיתוף.
    הסיפור משאיר תחושות חזקות
    .

    השב לתגובה
  9. שולה פילוסוף
    שולה פילוסוף פברואר 12 2017, 03:33
    המעטפה החומה

    ואואו צביה, רעדתי בשבילו חשתי את ליבו עומד לצאת מבית החזה…חיכיתי לרגע שהיא תירדם והוא יוכל לקרוא, רציתי לאמר לו, אל תפתח, לפי הבעת פניה זה משהו שאולי עדיף שלא תדע…. וכשהו קרא…חשתי אגרוף בבטן….

    השב לתגובה
  10. שרית שמיר
    שרית שמיר פברואר 12 2017, 06:26
    מופלא

    עולה מעולה מעולה קראתי עם הקפה אוי צביה את כזו מלאת עומק רגישות ויופי של שפה אהבתי מאוד מאוד

    השב לתגובה
  11. חיה שירז
    חיה שירז פברואר 12 2017, 07:45
    מעטפה חומה

    בגידה פנים רבות לה…בסוף כל סוד יוצא לאור.ונישאלת השאלה למה? למה? יש פה בגידה!!

    השב לתגובה
  12. טליה
    טליה פברואר 12 2017, 08:17
    סימבוליות

    כמה התחברתי ל"שקוף כמו ניילון". איזה מתח היה בסיפור. וכמה הבגידה הרגשית יכולה לכאוב יותר מהבגידה הפיזית. גם יפה התיק הנעול לעומת המפוזר, והחלון הפרות. הרבה סימבוליות

    השב לתגובה
  13. משטרת המוסר
    משטרת המוסר פברואר 12 2017, 18:40
    שמעתי מעטפה חשבתי ישר על כסף

    בסוף כולו בגידונת.אין מאסר על זה.

    השב לתגובה
    • צביה
      צביה פברואר 16 2017, 10:26
      "כולה בגידונת...?"

      שלום למשטרת המוסר. חייכתי,אמנם, כשקראתי את תגובתך, אבל!!! מי שמתייחס לבגידה במלים "כולה בגידונת…" לא עבר (ואני מאחלת שגם לא יעבור) את שברון הלב, הכאב, תחושת איבוד הערך העצמי, הצער, הבושה, וכן הלאה. בגידה איננה "סתם בגידונת". בכוחה להרוס הכל.

      השב לתגובה
  14. חפציבה בן שטרית
    חפציבה בן שטרית פברואר 13 2017, 10:25
    סוחפת

    צביה יקרה,
    שוב הצלחת לרגש ולהסעיר את רגשותיי,את כותבת מיוחדת במינה סוחפת ושואבת פנימה אל עולמות נסתרים …. אין לי מילים לתאר איך בסיפור כ"כ קצר הצלחת למתוח את נימיי נשמתי…..
    בהצלחה בהמשך דרכך …. כבוד

    השב לתגובה
  15. יעל
    יעל פברואר 14 2017, 13:08
    תגובה

    הסיצואציה מתוארת כל כך טוב והדמויות… נקשרים אליהם בשניה. הייתי המתח עד לנקודה האחרונה ואני צמאה לעוד.
    את מדהימה. כותבת נפלא.
    מה שאהבתי שהבנתי את הכאב שלו אך לא הצלחתי לכעוס עליה.

    השב לתגובה
  16. ציפי
    ציפי פברואר 16 2017, 12:16
    כתיבה מרגשת

    הכתיבה קולחת ומרגשת.
    הבאת סיפור נדוש של בגידה בכתיבה אמינה ועוצרת נשימה.
    אהבתי גם הדגש על הבן כמקור הכאב במקום לדוש בתחושות הרגילות.
    את כותבת ברמה גבוהה.
    אין מילה מיותרת בסיפור.
    יישר כח.

    השב לתגובה
  17. שושי
    שושי פברואר 16 2017, 14:12
    מתח

    הרגשתי בתוך סרט מתח, בחיי. המילים שבהם תיארת את מירה אוספת את תוכן התיק.. ממש דימיינתי את זה בהילוך איטי. את מהממת צביה

    השב לתגובה
  18. judith glass
    judith glass פברואר 16 2017, 16:59
    בגידה

    צביה,
    היטבת לתאר את הרגשות הסותרים….את הכאב,הבושה והעלבון הצורב…
    את אמנית הסיפור הקצר!

    השב לתגובה
  19. אוסנת
    אוסנת פברואר 19 2017, 11:59
    כוויה

    כתיבה מדהימה שגורמת לי לרגע להתנתק מהמקום בו אני נמצאת ולדמיין שאני זו שם, במקום הכותב, חווה דקירה חזקה בלב… לקח לי זמן להשתחרר מהסיפור הכואב הזה.. מצמרר. אני חושבת שבגידה זו הכווייה הכי צורבת שאפשר, כווייה שמשאירה צלקת נפשית שאי אפשר להעלים אותה או להתעלם ממנה.

    השב לתגובה
  20. לינוי
    לינוי פברואר 19 2017, 15:39
    מקסים!

    צביה מוכשרת כתמיד

    השב לתגובה
  21. יאירו
    יאירו פברואר 21 2017, 14:59
    מעטפה חומה

    סיפור מופלא שמשקף את חייהם של המון זוגות … לצערנו
    יש קצת נחמה צרת רבים נחמה …. תמשיכי לכתוב כייף לקרוא

    השב לתגובה
  22. נתנאל אלחננוב
    נתנאל אלחננוב פברואר 27 2017, 11:23
    מעטפה חומה

    צבילה , קראתי והייתי " בפנים " מרותק לכל מילה ,באופן כתיבתך גרמתי לדמיין כאילו אני חווה את טלטלת רגשותיו של הגיבור .
    עונג צרוף !

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור