JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

נעלי הבלט

סיפור על גורלן של נעליים ישנות

נעלי הבלט נעלי בלט צילום: pixabay.com
מרץ 20
19:30 2017

לילה, כל בני הבית ישנים מזמן, אפילו שחורי, החתול השחור, מנמנם למרגלות המיטה של ורד. ורד עצמה ישנה שינה עמוקה, תלתליה הארוכים מונחים על הכרית כמו מניפה, תלתל אחד שובב מכסה את לחיה השמאלית. מבעד לעפעפיה מרקדים להם האישונים ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה. ורד חולמת, חיוך נסוך על פניה השלוות, גופה מתנועע כאילו היא רוקדת ומרחפת לקצב צלילי מוזיקה העולים בחלומה.

למרגלות המיטה, לא רחוק ממקום מרבצו של שחורי, מונחים שני זוגות נעליים: זוג נעלי לכה שחורות ולהן רצועה המסתיימת באבזם יפה וזוג נעלי בלט בצבע ורוד בתוספת סרטים ורודים המשתלשלים אל הרצפה. שני הזוגות נראים חדשים. מחר יש לורד יום הולדת, היא תהיה בת עשר, כבר ילדה גדולה. המתנות מוכנות מתחת למיטה. כשהיא תתעורר בבוקר מצפה לה הפתעה כפולה. אימא של ורד יודעת בדיוק מה הבת שלה אוהבת.

לפתע מרים שחורי את ראשו, מנענע את זנבו הלוך ושוב על גבי הרצפה ומנסה לראות בחשכה השולטת בחדר מאין באים הקולות שהוא שומע. באוזניו חדות השמיעה עולים מלמולים דקים ועוד מלמולים צורמים מעט יותר, כאילו באיזו פינה בחדר מתרחש דו-שיח בין כמה יצורים. אלה לא אנשים, אומר לעצמו שחורי, אני בטוח, כי אני מבין את שפת האנשים וזו שפה אחרת לגמרי, אולי אפילו אי אפשר לקרוא לזה שפה. הוא מניח את ראשו על כפות רגליו וחוזר לנמנם. הקולות המוזרים אינם מעניינים אותו.

במסדרון מול חדרה של ורד היה חדר קטן שבני הבית הפכו אותו למחסן. דלת המחסן לא הייתה נעולה, ומהפתח הצר עלו אותם קולות מוזרים שהגיעו לאוזניו של שחורי. בתוך המחסן, על הרצפה ועל המדפים הרבים, נערמו חפצים שכבר לא היה בהם צורך או שאבד חנם בעיני בעליהם. ליד הדלת מצד שמאל, מתחת למדף, עמד ארגז גדול מלא בנעליים של כל בני המשפחה – סנדלים, נעליים גבוהות, נעלי עקב, נעלי אצבע, מגפיים – שחיכו להזדמנות מתאימה כדי לצאת מהארגז המצחין והצפוף. מעל ערימת הנעליים שבארגז הונח זוג נעלי בלט מהוהות וקרועות, עם סרטים ורודים שהיו פעם יפים יותר.

"את מאמינה אחותי? תראי לאן זרקו אותנו, אחרי כל כך הרבה שנים שורד פינקה אותנו ואהבה אותנו, תראי לאן הגענו. למה?"

"את זוכרת אחותי," ענתה נעל הבלט השנייה, ששכבה מעוכה מתחת לזוג מגפיים שחורים גדולים, "את היום שבו הגיעו ורד ואמה לחנות שבה שכבנו שתינו בתוך קופסה ורודה יפה על מדף עליון, וורד בחרה בנו מכל נעלי הבלט שהמוכרת הראתה לה?"

"בטח שאני זוכרת, אני גם זוכרת איך שבוע שלם היא לקחה אותנו למיטה שלה וישנה יחד אתנו, כל הזמן היא הריחה את הריח החדש שלנו, היא אהבה אותנו כל כך ונעלה אותנו גם כשלא הייתה בשיעור הבלט השבועי שלה."

"כן, אני זוכרת איך היא השוויצה בפני כל החברות שלה ביום ההולדת, הראתה להם אותנו ואפילו רקדה לפניהן כשהיא עומדת על קצות האצבעות הקטנות שלה, וכל החברות קינאו בה. היא לא רצתה להיפרד מאתנו והלכה אתנו שעות ארוכות."

"וכעת אימא שלה זרקה אותנו לארגז הזה והחביאה אותנו בין כל הנעליים המסריחות, אני כבר נחנקת, למה זה מגיע לנו?"

שתי האחיות התקרבו זו לזו, התחבקו וניסו לנחם נעל את רעותה. לפתע הרגישו תזוזה בינות לערימת הנעליים, ואי משם צצה נעל לכה שחורה עם אבזם יפה בצדה. "מה אתן בוכות, נעלי בלט יקרות? אם תשמעו את הסיפור שלי תגלו שהוא עצוב משלכן. אתן חושבות שאתן הנעליים היחידות שאימא של ורד זרקה?"

הנעל שתקה לרגע ורעד מוזר עבר בה, נדמה היה לשתי האחיות הזהות שהנעל השחורה בוכה. "מתחת למיטה של ורד," המשיכה הנעל לספר בקול רועד, "כבר מחכות לה זוג נעלי בלט ורודות, חדשות, ממש דומות לכן אבל גדולות יותר, וזוג נעלי לכה שחורות, ממש דומות לי. אלא שאני איבדתי את אחותי ואיני מוצאת אותה בערימה, ואתן לפחות שתיכן ביחד, יכולות לנחם זו את זו."

"אוי, נעל מסכנה, ממתי את כאן? ואיך ראית את הנעליים החדשות המונחות מתחת למיטה של ורד?"

"עד אתמול הייתי זרוקה מתחת למיטה של ורד. את אחותי כבר מזמן איבדתי, ותראו איך נעלם כל הברק שלי, והאבזם שבור והסוליה שחוקה, אני, שיחד עם אחותי היינו נעלי השבת והחג של ורד, הנעליים היפות שלה שהיא אהבה כל כך ושמרה לאירועים מיוחדים. גם אותי ואת אחותי היא הכניסה למיטה שלה בימים הראשונים לאחר שאימא שלה קנתה אותנו בחנות, וכל הזמן הייתה מצחצחת אותנו, מבריקה את העור המבריק שלנו, והכי היא אהבה להריח את הריח שלנו, כשהיינו חדשות כמובן.

ודווקא אתמול, כשהעוזרת ניקתה מתחת למיטה, היא ראתה אותי וזרקה אותי לפינת החדר, ושכחה אותי שם. כך ראיתי שבלילה, אחרי שורד נרדמה, אימא שלה הניחה מתחת למיטה את שני זוגות הנעליים החדשות. מחר בבוקר יום ההולדת של ורד, וכשהיא תתעורר היא תראה את ההפתעה הגדולה שאימא שלה הכינה לה.

כשאימא של ורד יצאה מהחדר בשקט, היא ראתה אותי בפינה, הרימה אותי וזרקה אותי אל תוך הארגז הזה. חשבתי שאולי גם אחותי המסכנה נמצאת כאן, אולי אוכל למצוא אותה, אני כל כך מתגעגעת אליה."

דמעות החלו לזלוג מעיניה של הנעל שהרגישה בודדה בעולם. שתי האחיות ריחמו עליה וניסו להרגיע אותה. "אל תבכי, עכשיו את לא לבד, אנחנו נהיה החברות שלך ונעזור לך למצוא את אחותך, אולי היא באמת נמצאת בארגז הזה."

בעודן מנחמות את נעל הלכה הבוכייה, החלו כל הנעליים שבארגז להתנועע בצורה משונה, כאילו מישהו דוחף אותן מלמטה. התזוזות נמשכו רגעים מספר, ופתאום ממעמקי הארגז הציצה נעל לכה שחורה עם אבזם. ברגע שהצליחה להשתחרר מלחץ ערימת הנעליים שמחצה אותה, נשמה לרווחה וקראה: "אחותי היקרה, הנה אני, שמעתי את קולך ממעמקים ומיד התחלתי לדחוף את כל הנעליים שמעליי עד שהגעתי אלייך! אני כל כך שמחה שהגעת לכאן, עכשיו לעולם לא ניפרד."

הפגישה בין שני האחיות שלא ראו זו את זו זמן רב, ריגשה את כל הנעליים שבארגז. האחיות התחבקו שעה ארוכה והסתכלו זו בזו כשהן מוחות דמעות מעיניהן למראה הבלוי והמרופט שהתגלה לכל אחת מהן. הן ידעו שאת מה שרואה האחת, רואה גם אחותה, כאילו עמדה לפני ראי, ורק עכשיו נוכחה כל אחת מהן לדעת כמה הזדקנה, עד כמה דהה הברק ואבדה צורתן היפה משכבר.

לאחר ששתי האחיות נרגעו מהפגישה המחודשת, פנתה הנעל השחורה שעלתה ממעמקי הארגז אל נעלי הבלט שעמדו בפינה, חבוקות ודומעות. "נעלי בלט יקרות, אני מודה לכן מעמקי לבי על שניחמתן את אחותי המסכנה. מעכשיו נהיה כולנו חברות, נתמוך זו בזו וננחם נעל את רעותה. לא פשוט מצבנו, דחוסות זו על גבי זו בלי אוויר, וכולנו כנראה זקנות ובלויות. אלה שאהבו אותנו שכחו מאתנו מזמן, ונראה שאיננו מעניינות איש.

אבל לעולם לא נשכח שפעם היינו חדשות, יפות ואהובות. מה לעשות, אלה החיים, צעירים חדשים לוקחים את מקומם של זקנים, ואם נהיה מאוחדות וחברות טובות, נקל על עצמנו את מעט החיים שנותרו לנו."

כל הנעליים שבארגז נענעו בראשיהן, כאילו מאשרות את דבריה העצובים של הנעל השחורה עם האבזם.

כשהאיר השחר והשמש רק החלה לעלות במזרח, עוד בטרם הגיעה משאית הזבל, הוצא מהמחסן הארגז שהכיל את כל הנעליים הישנות של כל המשפחה והונח על שפת המדרכה. מנקה הרחובות שטאטא את המדרכה הציץ אל תוך הארגז ושלף מתוכו את נעלי הבלט הוורודות והבלויות. "אני חושב שהנכדה שלי תשמח לנעול אותן לפעמים, הן מתאימות בדיוק לגודל הרגל שלה."

משאית הזבל התקרבה אל המדרכה, והארגז על כל תכולתו הוטל לתוכה יחד עם תכולת פחי אשפה האחרים שעמדו לידו.

נעלי הבלט, שנעטפו בתוך שקית ניילון והונחו בסלו של מנקה הרחובות, עוד הספיקו לשמוע את נעלי הלכה צועקות אליהן: "שלום נעלי בלט יקרות, שלוםםםםםם".

על המחבר / המחברת

Avatar

פלורה בן-עמרם

ז"ל. בת למשפחה וותיקה בירושלים. פרסמה עד עתה את הרומנים "נונה פלור" ו"עיניים ירוקות".

5 תגובות

  1. חמדה
    חמדה מרץ 21 2017, 09:07
    הסיפור קרה לי פחות או יותר

    התמונה ממש

    השב לתגובה
  2. רונאל
    רונאל מרץ 22 2017, 16:47
    בלט היה בירושלים כשעוד לא היה כמעט כלום

    ובירושלים של היום יש מעט מאד בלט

    השב לתגובה
  3. גברת
    גברת מרץ 23 2017, 19:12
    נעלי בנות מסמלות המון

    רק נשים יבינו זאת והן נושאות הזכרונות כל השנים

    השב לתגובה
  4. ד
    ד מרץ 24 2017, 19:12
    פלורה את פרח של ממש

    את פרח של ממש

    השב לתגובה
  5. פלורה. בן עמרם
    פלורה. בן עמרם מרץ 26 2017, 17:01
    תודה לכל המגיבות

    תודה לכולכן, נחמד לקרוא תגובות מנשים.
    כנראה שהסיפור לא מדבר ללב הגברים
    פלורה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!