JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

נזקי מלחמה

סיפור קצר על היום שאחרי כ"ט בנובמבר, 1947

נזקי מלחמה פלורה בן-עמרם ז"ל
מרץ 29
19:30 2017

כשהתרחש הנס הגדול ובעצרת האו"ם הכריזו על הקמת מדינה יהודית, בכ"ט בנובמבר שנת 1947, מלאו לי בדיוק אחת עשרה שנים. השמחה ארכה יום אחד בלבד, שכן מיד למחרת החלו התפרעויות דמים בירושלים וברחבי הארץ. מעשי ביזה, שריפת חנויות, הרג ללא רחמים, החיילים הירדנים המוצבים על חומות ירושלים החלו לצלוף אל רחובותיה של העיר הנצורה ולהפיל חללים רבים, שרגע קודם לכן הילכו לתומם ברחוב בדרך הביתה חזרה מיום עבודה או בדרך לשוק לקנות מצרכים לילדיהם. בד בבד החלו ההפגזות על ירושלים מכמה כיוונים, מנבי סמואל, מבית ג'אלה ומשייח' ג'ארח. פורעים ערבים החלו לשרוף ולבזוז את חנויות היהודים במרכז המסחרי בממילא, וביניהן את שלוש החנויות של אבי, שהיו מלאות בגלילי בדים ואריגים, סחורה שזה עתה הגיעה מאיטליה.

חודשיים לפני שריפת המרכז המסחרי חזר אבא ממסע ארוך באיטליה, שם רכש מלאי של בדים יקרים, בדי משי ותחרה, בדי צמר בכל הגוונים, בדים לשמלות כלה, בדים לחליפות, אריגים יקרים ומשובחים לריפוד ששמעם יצא בכל הארץ. המטען שהורד מן האונייה והגיע לירושלים בתוך ארגזי עץ גדולים, אוחסן בשלוש החנויות הגדולות שלו במרכז המסחרי שבשכונת ממילא – שצורפו לחנות אחת גדולה – ובשלושת המחסנים שהיו מתחת לחנויות. המקום היה קטן מהכיל את מלאי הסחורה שנרכשה באיטליה, וארבעה ארגזים גדולים נשלחו לביתם של סבא וסבתא שברחוב אגריפס, ועמדו במסדרון הגדול. ארבעת ארגזים אלה היו כל מה שנותר מן המשלוח היקר, כל השאר עלה באש השמימה, כמו קורבן לאלוהים, והעשן השחור והאכזרי ששרף כל חלקה טובה במרכז המסחרי היפה והמשגשג נראה למרחוק במשך שלושה ימים ושלושה לילות, עד אשר לא נותרה חנות אחת שלא הפכה לעיי חורבות.

וכך, יום אחרי שהאו"ם הכריז על סיום המנדט הבריטי בארץ והקמת מדינה ערבית ומדינה יהודית בארץ ישראל, ניתן האות לתחילת המערכה העקובה מדם נגד המדינה היהודית.

הבריטים הציבו משוריינים בכניסה לרחוב הבוער וביציאה ממנו ומנעו ממכבי אש ומבעלי החנויות האומללים להיכנס ולנסות להציל משהו מהסחורה הנבזזת והנשרפת. עשן היתמר לשמים, עשן סמיך, שהתפזר בינות לעננים וצבע אותם בשחור. מהגג אפשר היה לראות את העשן, אך קשה היה לנחש מאין בדיוק הוא מגיע. אימא נראתה מודאגת, אבא יצא מהבוקר ועדיין לא חזר הביתה, והשעה שעת לילה מאוחרת.

רק למחרת בערב חזר אבא, פניו מפויחות, עיניו אדומות וריח כבד של עשן ונפט נודף מבגדיו. אימא שמחה לקראתו, אך דומה כי הוא לא ראה אותה; גם בנו, הילדים הקטנים שהתגודדו סביבה, הוא לא הבחין. הסתכלנו באבא שלנו ולא הבנו מדוע ידיו ופניו שחורות ומפויחות, ומה קרה לחליפה היפה שלו שהיא שחורה ומלוכלכת כל כך וריח חריף של נפט נודף ממנה? מדוע הוא בוהה בנו כאילו אינו מכיר אותנו? מדוע עלה לגג? אולי גם הוא רצה לראות את העשן השחור שמאז יום אתמול לא פסק להיתמר לשמים?

אבא נעמד כמו פסל מול המראה שנגלה לפניו. בלילה המראה היה יפה יותר מאשר בשעות היום. כשהשמים היו חשוכים אפשר היה להבחין בלשונות של אש שבוקעות מתוך עמוד העשן, מאירות אותו וצובעות אותו בצבעי כתום ואדום. הוא ראה את הלהבות מקרוב, מקרוב מאוד, מאותו הרגע שהגיעו לאוזניו השמועות כי הפורעים הערבים מתקרבים לעבר המרכז המסחרי, אלות וגרזנים בידיהם והם זועקים "אטבח אל יהוד, אטבח אל יהוד". הוא לא תיאר לעצמו שהאש כבר הוצתה ושהיא אוכלת בכל פה כל חלקה טובה בחנויות שלו ובאלו של שכניו, שהיו עמוסות בסחורה. גם בעלי החנויות שניסו בכל כוחם לפרוץ את מחסום החיילים הבריטים כדי לנסות להציל חלקה מהסחורה, עמדו חסרי אונים וחזו בעיניים כלות איך האש מכלה עד תום את כל הונם וחסכונותיהם שחסכו בעמל רב במשך שנים ארוכות.

הוא רצה לקפוץ אל תוך הלהבות כדי להציל חלק מהסחורה שעלתה כקורבן בעשן השמימה, אבל החיילים שהיו עדים לכל מעשי הביזה והשריפה של הערבים, עמדו מנגד ולא עשו דבר למנוע זאת, אדרבא, הם חסמו בחגורת טנקים את הגישה של כוחות הכיבוי וההצלה שנזעקו לכבות את האש, והדפו ברוביהם את הסוחרים שעולמם הלך וחרב לנגד עיניהם. החיילים לא זזו ממקומם ולא אפשרו לאיש להתקרב אל הפורעים, שהמשיכו בחופשיות לבזוז ולשרוף כל מה שנקרה בדרכם, עד הפריט האחרון. רק לאחר שהאש לא הותירה זכר לשפע הסחורות שהיו בחנויות, רק אז עלו הבריטים על הטנקים ועזבו את המקום, ולבעלי החנויות לא נותר אלא לעבור דרך האודים העשנים ולאמוד את הנזק הנוראי שנגרם להם.

את כל זה חזר וראה אבא בעיני רוחו, מהגג של ביתנו.

אימא התקרבה אליו בצעדים חרישיים וניסתה לשדל אותו לרדת מהגג, להחליף בגדים, להתרחץ, לנוח ולאכול משהו, אבל הוא לא ראה ולא שמע, פניו נותרו חתומות, עיניו מביטות בעשן ובגצים כמהופנטות מהמראה. עיניה של אימא כוסו בדמעות ושפתיה לחשו תפילה. באותם ימים אימא, שמעולם לא בכתה ורוב הזמן חייכה, הייתה מדברת המון עם אלוהים ומבקשת ממנו כל מיני דברים, והכול בלדינו, כנראה זו השפה שאלוהים מבין, כי מעולם לא פנתה אליו בעברית. היא גם הייתה קוראת לאלוהים בשם מיוחד: "סיניור דל מונדו", שפירושו אדון עולם, ולפעמים כשהייתה מתרגזת על אחד מהאחים שלי או עליי, גם אז הייתה פונה אליו. חשבתי שהוא החבר הכי טוב שלה, וכנראה הוא עוזר לה בכל פעם שהיא מדברת אתו.

אי אפשר היה להזיז את אבא ממקומו, הוא נראה בודד ומודאג כל כך שהלב נקרע. בשעת לילה מאוחרת ירד אבא מהגג וביקש מאימא שתכין לו אמבטיה חמה ותחמם קצת מרק. היא נשמה נשימה ארוכה והודתה לאלוהים, היא כבר הייתה בטוחה שאבא השתגע. שעה ארוכה שהה אבא באמבטיה, וכשיצא עטוף בחלוק הבורדו שלו וכיפה על ראשו, היו פניו מגולחות למשעי, נקיות ורגועות. הוא חזר והביט בנו, ילדיו הקטנים שישבו בשקט ולא העזו לזוז, וחיוך הסתמן בעיניו; עכשיו היינו בטוחים שהוא מבחין בנו. החזרתי לו חיוך ביישני, זה האבא שלי שאני מכירה ואוהבת, רגוע, שקט ומחייך דרך העיניים הטובות שלו, ואפילו שעדיין לא הבנתי מה קרה לו, נרגעתי.

אבא התיישב לשולחן מול צלחת המרק המהבילה שהגישה לו אימא. הוא ביקש ממנה שתמזוג גם לה מהמרק הטעים ותצטרף אליו. ובטרם לגם מן המרק חבק את ידיה בשתי ידיו, ובעודו מביט היישר לתוך עיניה החומות אמר לה בקולו השקט והבוטח: "קירידה , אדוני נתן ואדוני לקח, יהי שם אדוני מבורך, אל תצטערי, מחר יום חדש, נתחיל הכול מהתחלה".

כילדה ראיתי את אבא שלי באחד מרגעי המשבר הגדולים בחייו, ולא הבנתי את גודל האסון שנחת על ראשו. מעשי השוד והביזה שפגעו ישירות במשפחתי פקחו את עיניי ולימדו אותי בדרך הקשה איפה אני חיה. נסתיימה הילדות המתוקה והתמימה והחלה תקופת ההתבגרות, קשה ולעתים אף עקובה מדם.

והביטוח? הסחורה הייתה מבוטחת באחת מחברות הביטוח הטובות ביותר מן הרגע הראשון שהורידו אותה מכבש האונייה, אך סעיף אחד קטן ואכזרי היה בפוליסה: "להוציא נזקי מלחמה". כך ירד לטמיון כל הונו של אבא שלי, שהיה אחד מסוחריה הגדולים של ירושלים.

על המחבר / המחברת

Avatar

פלורה בן-עמרם

ז"ל. בת למשפחה וותיקה בירושלים. פרסמה עד עתה את הרומנים "נונה פלור" ו"עיניים ירוקות".

4 תגובות

  1. וותיק
    וותיק מרץ 29 2017, 20:00
    היו זמנים לחמנו ואהבנו

    עתה דבר אין להכיר
    כאת נלחמים איש ברעהו
    ושונאים זה את זה

    השב לתגובה
  2. נגה
    נגה מרץ 30 2017, 12:02
    מרתק וכואב

    סיפור מרתק וכואב. קראתי בענין.

    השב לתגובה
  3. אלכס טלמור
    אלכס טלמור אפריל 01 2017, 00:09
    כך פרצה מלחמת העצמאות

    זהו זיכרון מאותם שנחרתים בלב לכל החיים. אלה זיכרונות שבני הדור הצעיר צריכים להכיר ולדעת את האמת איך פרצה מלחמת השחרור שנכפתה על כולנו.

    השב לתגובה
  4. צילה
    צילה אפריל 03 2017, 13:26
    היום קשה להאמין

    שפעם היה בירושלים מצור ולא היו מים.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!