JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

המקלט בחדר המדרגות

שגרה נצורה בימי מלחמת העצמאות

המקלט בחדר המדרגות תלושי אוכל במלחמת השחרור
אפריל 26
22:47 2017

עכשיו אנחנו מוגנים. לפחות כך הרגשנו לאחר שחומת שקי החול עמדה כחומה בצורה והגנה על דלת הפלדה בכניסה לביתנו בירושלים הנצורה. כבר באותו הלילה ירדנו למקלט שלנו. אחיי הורידו כמה מזרנים ופרשו אותם על הרצפה. חדר המדרגות שלנו היה בנוי בצורה מיוחדת מאוד שהותירה בצדי המדרגות שלושה משטחים רחבים, שעל כל אחד מהם היה אפשר לפרוש מזרן – לא גדול אמנם, אבל מתאים לילד.

משטחים אלו היו צמודים לקיר התנור, שפעל עשרים וארבע שעות ביממה, מיום ראשון בבוקר עד יום שישי, שעה לפני כניסת השבת. התנור השכונתי סיפק את כל החלות, הלחמים והפיתות לכל תושבי השכונה, וכאשר כיבו את אש התמיד שבערה בו ביום ובלילה, הזינו אותו בסירי החמין שלהם. וכך מהחום שהצטבר בתוכו התבשל החמין לאטו, ותכולת הסיר קיבלה צבע חום וטעם מיוחד. גם הביצים שהיו בתוך הסירים קיבלו את הצבע החום ואת הטעם המיוחד של "וואבוס חמינדוס" – ביצי חמין. אנחנו, שגרנו מעל לתנור וגדלנו על ריחות לחם אפוי וריחות של חמין שעלו וחדרו לכל חדרי הבית, אהבנו את הניחוחות הללו והתרגלנו אליהם.

המקלט קיבל אותנו באהבה ובחום שקרן מהקיר הצמוד לתנור. בשעות היום, כאשר החלה ההפגזה מבלי שום הודעה מוקדמת – לא היו אז אזעקות שהתריעו על ההפגזה העומדת להתרחש – מיהרנו לרדת אל חדר המדרגות ולהתמקם כל אחד במקום החביב עליו, מי על המשטחים החמים ומי על המדרגות. אל המקלט נכנסו גם עוברי אורח שהיו לידו, ואנחנו קיבלנו אותם בסבר פנים יפות כיאה לאורחים. ישבנו בשקט וניסינו לנחש באיזה צד של הבית נפל הפגז. שמענו את שריקתו בעת מעופו ושמענו היטב את ה"בום" כאשר נפל והתפוצץ. פגזים שנפלו בקרבת הבית זעזעו את הקירות, וכאשר אחד הפגזים פגע בבית השכן לנו, שמענו את קולות הזעקה של הנפגעים שפילחו את האוויר והותירו אותנו מאובנים מפחד.

בדרך כלל אנחנו הילדים התנהגנו למופת, לא בכינו, לא פחדנו ואפילו מצאנו עניין בישיבה בצוותא עם כל המשפחה ועם האורחים המזדמנים. לרוב המשכנו בעיסוקינו ובמשחקינו, אבל הבנו היטב שהמיקום והמצב הנתון אינו מרשה לנו להשתולל או לצחקק. ההפגזות נמשכו דקות ארוכות, ואז הפסיקו. חיכינו זמן מה עד שהחלטנו לעלות חזרה אל ביתנו, ועוברי האורח יצאו איש איש לדרכו.

לא כולם ירדו אל המקלט. סבא למשל לא הסכים בשום אופן להיפרד ממיטתו, שהייתה ממוקמת בחדר פרוץ לכל עבר ולא מוגן שכל קירותיו וחלונותיו פנו אל הכביש ואל הסמטה. לא הועילו ההפצרות המרובות של אבי ואמי. סבתי הייתה חסרת אונים והחליטה שגם היא לא יורדת למקלט, אבל הסכימה להעביר את המזרן שלה אל הפרוזדור, שהיה מעין חדר פנימי. אבא לא הסכים בשום אופן שאמו תישן לבד בפרוזדור, ואני התנדבתי לישון לצדה.

התחלנו להתרגל לקצב נפילת הפגזים על העיר הנצורה. שמנו לב שמהשעה עשר בבוקר עד לשעה שלוש אחר הצהריים הערבים נחים, או שמא מלקקים את פצעיהם, שהרי גם אנחנו התקפנו אותם בתחמושת המעטה שעמדה לרשותנו ובפשיטות שערכו חיילינו הנועזים במוצבים שלהם שהפגיזו את ירושלים. בשעות הפוגה אלה העזו אנשים לצאת להצטייד במצרכים, שסופקו בהקצבה במכולת השכונתית לפי מספר הנפשות בכל משפחה, יצאו לחפש עגלת נפט על מנת להזין את הפרימוסים ואת הפתילות ששימשו לבישול ולעמוד בתור ליד מכלית המים, למלא את מלאי המים שהתרוקן.

התגייסתי לעזור למשפחה בינות לפגזים ולצליפות הכדורים, וכמו ילדים רבים אחרים, לא פחדתי כשצלפים צלפו על אנשים שמילאו את הרחוב, לא פחדתי כאשר פגזים נחתו סביב ביתנו וגם על גג ביתנו. ירדתי עם אחי הקטן לשייח' באדר, המשטח העצום שעליו יושבת היום כנסת ישראל, לקטוף חובזות וצמחי בר שלא ידעתי את שמם, אבל ידעתי לזהות אותם בשדה, צמחים קוצניים מבחוץ ובשרניים מבפנים שמהם הכינה אימא קציצות טעימות למדי.

באחת הפעמים שיצאנו לשדות, בעודנו מחפשים את צמחי הבר וקוטפים אותם, החלו לשרוק סביבנו יריות. התחבאנו בתוך צינור גדול וחלוד שהיה מונח בשדה, וכשפסקו היריות הזדחלנו החוצה, וחזרנו הביתה עם השלל שקטפנו. אימא שמחה מאוד ואנחנו אפילו לא סיפרנו לה שירו עלינו.

כשנגמר הנפט בבית לקחתי את פחית הנפט הריקה והסתובבתי ברחובותיה של ירושלים בחיפוש אחר עגלת נפט. וכשהחלה ההפגזה ופגזים נחתו בקרבת עגלת הנפט שלידה השתרך תור קטן של אנשים ובידיהם פחים, השארנו את הפחים ליד העגלה, הסתתרנו מאחורי גדר בית הספר "אוולינה דה רוטשילד", ומשנרגעה ההפגזה חזרנו איש איש לתורו וקיבלנו את המנה שסופקה למשפחה – רבע פחית נפט בלבד. תמיד חזרתי עם רבע פח נפט, גם כאשר נפלו פגזים בזמן החיפושים.

גם חיכיתי בסבלנות בתור הארוך במכולת של ניסים לקבל את קצבת הלחם השחור, המרגרינה והריבה שהוקצבה לנו, ודאגתי שבעל המכולת יוריד מפנקסי הקצבה את התלושים הנכונים, לא פחות ולא יותר. לכל משפחה הונפקו פנקסי תלושים, פנקס לכל נפש, ובפנקס היו מדורים ללחם, מרגרינה, ביצים, אורז, סוכר, שמן וכדומה, מצרכי יסוד שלא תמיד היו בנמצא בחנויות.

 

על המחבר / המחברת

Avatar

פלורה בן-עמרם

ז"ל. בת למשפחה וותיקה בירושלים. פרסמה עד עתה את הרומנים "נונה פלור" ו"עיניים ירוקות".

3 תגובות

  1. מ.
    מ. אפריל 27 2017, 13:06
    התלושים האלה

    וגם התלושים של ימי הצנע
    מי יבין זאת כיום

    השב לתגובה
  2. פרחיה
    פרחיה אפריל 28 2017, 16:20
    סיפורים מדהימים

    למרות שאני לא מכירה את התקופה

    השב לתגובה
  3. שרה שדמי
    שרה שדמי אפריל 28 2017, 20:57
    לאור הזכרונות

    פלורה

    כתוב יפה…מרגש…

    יש לי סיפורים דומים,

    סיפרתי לנכדי כשהם היו קטנים….(בטרם

    ניצמדו למכשירים החכמים).

    שרה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!