JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

שעון מעורר

פרק ראשון: טילדה

שעון מעורר פלורה בן-עמרם ז"ל
יוני 19
19:53 2017

נולדתי בשוויץ בבית חרושת קטן לשעונים. אבי מולידי נראה כמו סבא נחמד, פניו שזופות וחרושות קמטים, עיניו כחולות ומבטן רך, ידיו חזקות ועדינות כאחד. כל זמן שהותי בין אצבעותיו שמעתי אותו מזמזם נעימה עצובה. בסבלנות ובדייקנות אין קץ הוא יצר אותי – שעון קטן וקל משקל שיעיר את מי שרוצה לקום בזמן, שעון שאפשר להכניס לכל כיס של מכנסיים או של חולצה, לתוך מגירה קטנה, להניח על השידה ליד המיטה או בתוך תיק יד של אישה.

כך נולדתי קטן וירוד במשקל, צורתי עגולה, על פניי מצוירים מספרים ברורים מאחת עד שתים עשרה וארבע זרועות לי בצורת מחוגים – אחד גדול והשני קטן ממנו ושניהם זוהרים בקצותיהם בצבע ירקרק, זרוע שלישית מסתובבת על צירה יומם ולילה ועוד מחוג קטנטן הקובע את שעת ההשכמה. מנגנון חכם טמון בי ובזכותו אני יודע לצלצל בדיוק בזמן שעליו מורה המחוג הקטנטן, שהרי לשם כך נוצרתי – לצלצל ולהעיר.

‏לקראת סיום עבודתו הפך אותי יוצרי מצד אל צד, בדק ברגים וחלקים למיניהם, חיזק כאן ורופף שם, קבע את המחוג הקטנטן על לוח השעות, ומיד הרגשתי איך בני מעיי מתהפכים בקרבי וצלצול רם בקע מתוכי. נגיעה קלה במפסק קטן שעלה מראשי שיתקה את הצלצול. כולי הזדעזעתי מן הניסוי שנערך בי, אך נראה ‏כי זה שתכנן ויצר אותי היה מרוצה. הוא הניח אותי בזהירות בתוך קופסה מרובעת, סגר עליי את המכסה הקפיצי והכניס הכול לתוך מגירה אטומה. חושך השתרר בתוך הקופסה, לא יכולתי לראות מאום וגם לא לשמוע. הרגשתי פגוע ונעלב. יצרו אותי וכלאו אותי בתא כמו בבית סוהר, הכניסו אותי לתוך מגירה ושכחו אותי ואני אך זה נולדתי.

‏ניסיתי להתרגל למצבי החדש. בשקט ששרר במגירה התחלתי לשמוע את פעימות לבי, תיק-תק תיק-תק, וכשאימצתי את אוזניי הצלחתי לשמוע תקתוקים שבאו כאילו מרחוק, היו אלה פעימות הלב של שעונים אחרים שגורלם דמה לגורלי. הזמן עבר, אינני יודע כמה בדיוק, כפי הנראה נרדמתי מרוב עייפות, התרגשות ועלבון.

‏כך עברו הימים. שבוע, שבועיים, חודש או חודשיים, אינני יכול לומר בוודאות, אמנם שעון אני אך אך בחושך שבמגירה, בהמולה הרכה של תקתוק שעונים רבים, איבדתי את חוש הזמן. ‏מדי פעם הרגשתי שהמגירה שבה אני כלוא נפתחת, יד מגששת ומוציאה שעון זה או אחר. היד מתקרבת אליי, נוגעת בי, עוברת לשכני ושולפת אותו. לפעמים לא חזר שכני למגירה ולפעמים החזירה אותו היד הנעלמת למקומו לצדי. ‏התחלתי להתייאש, לא האמנתי שאני, השעון המעורר הקטן, אצא אי פעם מהמגירה. בגבור ייאושי החלטתי להתנתק מהכול ושקעתי בתרדמה.

‏והנה, ביום בהיר אחד, הרגשתי יד ששולפת אותי מבין כל השעונים שמסביבי. הקופסה שבה הייתי כלוא זמן רב כל כך נפתחה, ועיניי הסתנוורו. אולי סוף סוף אצא לחופשי, הנה אני כבר רואה את האור בקצה המנהרה. אני מרגיש שאני עובר מיד ליד, אני חש באצבעות שממששות אותי, בודקות את הברגים מאחוריי, ולפתע שוב התהפכו בני מעיי והתחלתי לצלצל. הצלצול נפסק רק לאחר שנלחץ המפסק מעל ראשי. משנרגעתי והתאפסתי התחלתי לשמוע קולות, כעין משא ומתן, ואז נסגרה הקופסה מעליי והחושך חזר לשכון בתאי. הרגשתי שהקופסה נעטפת בנייר, ויד – האם זו היד שאחזה בי לפני רגעים מספר? – אחזה בי בעדינות והכניסה אותי לתוך כיס קטן. העיקר לא לחזור לתוך המגירה, חשבתי, כל מקום אחר עדיף. אולי סוף סוף אתחיל למלא את תפקידי כשעון מעורר, אם כי הצלצול שהייתי צריך להשמיע הקפיץ אותי כל פעם מחדש.

זמן מה שהיתי בתוך כיס, לא ראיתי מאומה ולא חשתי שיש מישהו לידי, לבדי בתוך כיס נעלם. הסקרנות החלה מחלחלת בי. מה יהיה אתי? האם אמשיך לחיות בחשכה או שמא אזכה לראות קצת עולם? האם יתייחסו אליי יפה או יתעלמו ממני? האם אצטרך לצלצל כל יום או רק לעתים רחוקות?

בעודי טרוד במחשבותיי נשלפתי מתוך הכיס. העטיפה הוסרה מעליי והקופסה נפתחה, אני יכול לנשום, אני יכול לראות. הסתכלתי ימינה ושמאלה, והנה אני עומד על שידה קטנה ליד מיטה. המיטה מוצעת ועל הכרית מונחת לה טבלת שוקולד עטופה בנייר כחול ועליה כתוב "לילה טוב".

הצלחתי לראות את הבעלים החדשים שלי: גבר בשנות הארבעים לחייו, בנוי יפה, קצת מלא וגבוה למדי, שערותיו שחורות וביניהן מספר לא מבוטל של שערות לבנות, בעיקר בצדעיים. מרכיב משקפיים, עיניו כחולות, ובעיקר משך את תשומת לבי ריח הבושם הנעים והעדין שנדף ממנו.

‏צלצול טלפון שעמד בדיוק לידי על השידה החריש את אוזניי. נבהלתי. "הלו," שמעתי אותו, "היי בובה, מה נשמע? הרגע הגעתי למלון, אני בקומה שלישית, חדר מספר 301 ‏. בעוד רבע שעה? אוקיי, אני נכנס להתקלח, חכי לי בלובי." הוא הניח את השפופרת על כנה ומיד לאחר מכן הרים אותה שוב וחייג. "היי ממי, מה שלומך? מה שלום הילדים? כן, אני כבר במלון, אתקלח, אוכל ארוחת ערב ואחזור לישון, אני הרוג. הישיבה עברה בסדר, מחר בבוקר יש לי עוד פגישה. כן, אני מקווה שהטיסה תצא בזמן ואגיע הביתה מחר בערב, בטח אספיק לראות את הילדים. ביי ממי, אני אוהב אותך."

‏שמעתי אותו מזמזם במקלחת. התלבש, התבשם, כיבה את האור ויצא. כל העת לא הפסיק לזמזם.

‏נותרתי לבד בחדר החשוך, הטלפון לידי. קיוויתי שלא יצלצל ויקפיץ אותי שוב. הייתי מבולבל משתי השיחות שהייתי עד להן. המחוג הגדול שלי סבב על צירו שעה ועוד שעה, ובאמצע השעה השלישית נפתחה הדלת. שמעתי צחקוקים, קול של אישה ואת הקול שלו, שאותו כבר הכרתי.

פתאום הזדעזעה המיטה שלידי, שניהם יחד נפלו לתוכה, יד הושטה והדליקה אור קטן, מסתבר שנוסף לטלפון שעמד לידי הייתה שם גם מנורת לילה קטנה. הצצתי לעבר המיטה וראיתי אותו מחבק אישה בלונדינית. הם לחשו זה לזו בקולות רופפים, לא מכוונים.

‏- נדמה לי שאתה קצת שיכור אלון, כמה יין שתית?

‏- יחד גמרנו את כל הבקבוק, גם את קצת שיכורה.

‏- כן, יותר כיף, כששיכורים נהנים יותר.

‏שוב נשמעו צחקוקים ולאחר מכן הייתה דממה במיטה, אני חושב שהם רבו או התגוששו, בסוף אפילו צעקו, ומיד לאחר מכן השתרר שקט. אלון – עכשיו אני יודע את שמו – נחר קלות, הבלונדית נצמדה אליו.

נשארתי ער כל הלילה, או ליתר דיוק מה שנותר מהלילה, כי השעה הייתה שתיים לאחר חצות כאשר נרדמו אלון והבלונדית. אני לא יכולתי להירדם. מנורת הלילה שלידי הפריעה לי לישון, שכן מאז לידתי ראיתי רק חושך, ופתאום אור וחום בדיוק מעליי. מלבד זאת לא הייתי עייף, הייתי נרגש ומבולבל אחרי כל מה שחוויתי בלילה הראשון לעבודתי.

‏השחר הפציע והשניים המשיכו לישון חבוקים. השמש עלתה והם עדיין לא קמו. הייתי טרוד, אלון אמר שהוא צריך להיות בפגישה הבוקר ואחרי כן הוא צריך לטוס לאן שהוא לפגוש ילדים לפני שיירדמו. אינני זוכר שהוא תכנת אותי להעיר אותו בשעה מסוימת, הייתי מרגיש זאת בקרביי, תמיד כשתכנתו אותי להעיר הרגשתי מתוח מאוד עד שבא הצלצול הגואל ושחרר אותי.

‏פתאום הרגשתי יד מזדחלת לעברי ומרימה אותי. עיניו של אלון הביטו בי בחרדה, הוא הניח אותי על השידה וכמעט נפלתי, ראיתי אותו קם בבהלה, נכנס למקלחת וכעבור דקות אחדות יוצא מגולח למשעי ולבוש בחליפה. "אני מוכרח לברוח," אמר לבלונדית, שפקחה עיניה ולא הבינה מה הוא אומר, "כבר ‏איחרתי בשעה שלמה לפגישה, דפקת לי את כל העסק." הדלת נטרקה מאחוריו.

‏הבלונדית, שכנראה לא הבינה מה אלון רוצה ממנה, הסתובבה על צדה ונרדמה שוב. עכשיו יכולתי לראות את תווי פניה. עיניה עצומות, ריסים ארוכים יתר על המידה – לא נראים טבעיים, לחשתי לעצמי – גון פניה חיוור, לחייה אדמדמות מסומק – גם לא טבעי, ציינתי. היא נשמה קלות ומדי פעם נפלטה נחרה קלה מבין שפתיה. זרוע לבנה וחשופה הייתה מונחת על הסדין שכיסה אותה וחשף שד וברך לבנה. הבטתי בה במבוכה, זו הפעם הראשונה שאני רואה אישה, ועוד חצי עירומה ואחרי ליל התגוששות סוער.

‏הטלפון צלצל, צלצול ועוד אחד ועוד צלצול ועוד אחד. הבלונדית פקחה עין והרימה את השפופרת, בדרך הפילה אותי על הרצפה וראיתי הכול הפוך. ‏"הלו," השמיעה קול רדום אל תוך השפופרת, "מדברת טילדה, לא, עוד לא הספקתי להתעורר. איפה אלון? אני באמת לא יודעת, כנראה יצא ואני לא הרגשתי, הלכנו לישון אתמול מאוחר מאוד."

‏טילדה, כך אמרה שקוראים לה, הביטה אל תוך השפופרת שנאלמה פתאום והחזירה אותה אל השידה, ליד הטלפון ולא על הכן. היא הרימה אותי מהרצפה, הסתכלה עליי ובחוסר רצון מוחלט קמה מן המיטה, התקלחה ויצאה מן החדר. השעה הייתה שתיים אחר הצהריים.

המשך יבוא

על המחבר / המחברת

Avatar

פלורה בן-עמרם

ז"ל. בת למשפחה וותיקה בירושלים. פרסמה עד עתה את הרומנים "נונה פלור" ו"עיניים ירוקות".

9 תגובות

  1. גילה מ.
    גילה מ. יוני 20 2017, 18:43
    רעיון מבריק

    נהדר

    השב לתגובה
  2. פלורה. בן עמרם
    פלורה. בן עמרם יוני 21 2017, 04:45
    תודה לגילה

    תודה גילה

    השב לתגובה
  3. מרגלית סניר
    מרגלית סניר יוני 22 2017, 02:31
    בגידות בגידות

    מ ק ס י ם !!!!!!!!!

    השב לתגובה
  4. פלורה. בן עמרם
    פלורה. בן עמרם יוני 22 2017, 10:07
    תודה למרגלית

    אכן, תמיד היו ותמיד יהיו, אלה החיים

    השב לתגובה
  5. שרה שדמי
    שרה שדמי יוני 22 2017, 10:42
    סיפורו של שעון

    יפה מאוד…רעיון מקורי,

    מצפה להמשך….

    השב לתגובה
  6. יוסי
    יוסי יוני 23 2017, 09:06
    מנקודת מבטו של השעון....

    יצירתי ומעניין

    השב לתגובה
  7. פלורה. בן עמרם
    פלורה. בן עמרם יוני 23 2017, 11:23
    תודה לשרה ויוסי

    תודה לכם שרה ויוסי על תגובותיכם המעודדות

    השב לתגובה
  8. ג.
    ג. יוני 23 2017, 13:58
    ממתינה להמשך

    במתח

    השב לתגובה
  9. פלורה. בן עמרם
    פלורה. בן עמרם יוני 23 2017, 15:42
    לממתינה. בטח המשך בדרך

    המשך בדרך, יגיע בקרוב

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!