JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

שעון מעורר

פרק שני: נועה

שעון מעורר שעון מעורר צילום: Jorge Barrios commons.wikimedia.org
יוני 28
20:00 2017

נותרתי לבדי בחדר המלון על השידה, מניתי את הרגעים דקה ועוד דקה, שעה ועוד שעה. אלון עוד לא חזר. הוא יפספס את הטיסה שלו ולא ‏יספיק לראות את הילדים לפני השינה כפי שהבטיח. אמנם עדיין לא הכרתי את אלון היטב, אך הרגשתי מודאג בגינו, הרי הוא רכש אותי והוציא אותי מחושך לאור, סיבה מספקת לחשוב עליו ולדאוג לו.

דלת נפתחה באחת, אלון נכנס כרוח סערה, ארז את מזוודתו הקטנה ופנה לצאת. אוי, הוא שכח אותי על השידה, כמעט זעקתי. בשנייה האחרונה, כשידו כבר אוחזת בידית הדלת הפתוחה, העיף מבט אחרון בחדר, ראה אותי על השידה, חזר על עקבותיו, סגר אותי בתוך הקופסה והכניס אותו לכיס מעילו. נשמתי לרווחה, הפעם קיבלתי את החושך בשמחה.

‏אף שמכסה הקופסה היה סגור, הצלחתי לנחש את מהלכיו של אלון. הוא מיהר, ומדי פעם הכניס ידו לכיס מעילו ונגע בי בעצבנות. שמעתי במעומעם את הוראותיו ‏לנהג המונית: "לשדה התעופה בבקשה, והכי מהר שאתה יכול." הרגשתי שהמונית ‏נוסעת מהר מאוד ומדי פעם נעצרת לכמה דקות, ואז גברה עצבנותו של אלון. הנהג קילל והתנצל, "הפקקים האלה משגעים אותי, אני מקווה שעוד תספיק לטיסה." המונית נעצרה, אלון יצא והתחיל לרוץ, רץ ועוצר ומדבר בחופזה, ושוב רץ וממהר, ואז שמעתי "מהר אדוני, סוגרים כבר את דלת המטוס."

‏שקט השתרר, אלון התיישב וכמעט מעך אותי. הכניס יד לכיסו, הוציא אותי, פתח והסתכל אם לא שבר את הזכוכית שהגנה על פניי, ואני יכולתי להביט ישר בעיניו הכחולות העייפות והמודאגות. ‏"מזל שהצלחתי לתפוס טיסה אחרת," מלמל לעצמו, "אבל הילדים כבר לא יהיו ערים ונועה בטח תישן. איזה אידיוט אני, קניתי במיוחד שעון מעורר כדי שלא יקרה לי פנצ'ר כזה, ושכחתי לכוון אותו." הסכמתי עם כל מילה שלו, וריחמתי עליו.

"נועה והילדים כבר ישנים מזמן," מלמל אלון כאשר פתח את דלת ביתו החשוך. בצעדים חרישיים נכנס לחדר השינה של הילדים, ניגש לילד בן כחמש שישן שנת ישרים, מחזיק דובון בין שתי ידיו, ולילדה קטנה שישנה על גבה, רגליה פסוקות ‏והשמיכה זרוקה מעליה. בעדינות כיסה אותה. "איזה חלאה אתה אלון, בטח חיכו ‏לך עד שעה מאוחרת, ועוד פעם אכזבת אותם," לחש לעצמו.

‏דלת חדר השינה הייתה פתוחה למחצה. אלון הסיר את נעליו בטרם נכנס לחדר על קצות אצבעותיו. נועה שכבה על גבה, עיניה עצומות. הוא החל לפשוט את בגדיו, הוציא אותי מכיס מעילו וכיוון אותי לשעה שש בבוקר. שוב הרגשתי את המתח בקרבי – סוף סוף אמלא את ייעודי, בשש בבוקר יעיר צלצול שלי את אלון.

‏באור המעומעם שהגיע מהפרוזדור הסתכלתי באישה ששכבה לצדו של אלון. נועה, עוד אישה, לא דומה כלל לבלונדית שבילתה אתו את הלילה הקודם בחדר בבית המלון, שערה השחור מפוזר על כל הכרית, שפתיה בשרניות, גון פניה וזרועותיה החשופות כהה, אפה קטן ומתריס. מתחת לסדין שכיסה את גופה הזדקרו שני שדיים מוצקים. היא כמעט לא נשמה. ראיתי את אלון גוחן לעברה – "נועה, את ישנה?" נועה לא ענתה, היא הפנתה את גבה אל אלון והתהפכה על צדה השמאלי. באור הקלוש שחדר מן הפרוזדור יכולתי לראות את כתפיה רוטטות, ; אלון לא יכול היה לראות זאת.

לאחר שאלון החל להשמיע נחרות קצובות, נועה קמה ולבשה חלוק על כתונת הלילה שלה, ואז יכולתי לראות כמה גבוהה היא ויפה. את שערה השחור והארוך, שהגיע עד למותניה, אספה וקשרה מאחורי ראשה, יחפה יצאה את הדלת. לא הצלחתי לראות בחשכה את צבע עיניה. לבי יצא אליה. ‏עקבתי אחר הרעשים שהגיעו מהפרוזדור. קולות של מים זורמים לתוך קומקום, הצתה של גז, צליל כפית בתוך כוס ומשיכת כיסא על הרצפה. נועה שותה בוודאי כוס תה, היא כועסת על אלון שאיחר כמעט שש שעות ארוכות ולא ראה את הילדים שחיכו לו.

בבוקר, שוב, אלון לא התעורר בזמן. הוא השתיק אותי מיד עם תחילת הצלצול וחזר לישון. כשהתעורר, הביט בי שוב בעיניו הכחולות, לוח המספרים שלי הורה על השעה עשר. כנשוך נחש קפץ ממיטתו וראה שנועה אינה לידו. הוא רץ לחדר הילדים, גם הם כבר אינם. נועה לקחה אותם לגן בדרך לעבודה. אין איש בבית, רחש לא נשמע. נדהמתי כאשר שמעתי את אלון פורץ בכי.

‏שאלתי את עצמי לאיזה עולם הגעתי? האם לחוויות כאלה ציפיתי כל זמן שהותי במגרה החשוכה? אם אלה המראות והקולות שרואים ושומעים כאשר הקופסה נפתחת, אולי עדיף שתהיה סגורה, אולי עדיף היה להישאר במגירה? האם אחווה חוויות שונות אם אפול לידיים אחרות? ואני הרי נקשרתי לאלון ואהבתי אותו, גם נועה שבתה את לבי, וברור לי שכל הצער והכאב שראיתי בעיניה הדומעות נגרמו ‏בגלל אלון, ואין זו הפעם הראשונה, לחש לי לבי. ‏הרגשתי אבוד ומבולבל. אלון חדל מבכיו, הסתובב בחדר הלון ושוב, נעצר ליד החלון והביט החוצה, פתח את דלת הבית – אולי חשב שהנה נועה חזרה והיא עומדת מאחורי הדלת. חזר אל החדר, ניגש קרוב אליי אל השידה והרים את שפופרת הטלפון, חייג כמה מספרים וחיכה – "המנוי אינו זמין," נשמע קול מתכתי מהשפופרת, "אנא נסה ‏מאוחר יותר."

‏הרגשה מוזרה תקפה אותי. ראיתי איך אלון מתבונן בי, משהו מפחיד היה במבטו, משהו מאשים, הרגשתי כאילו הוא מאשים אותי בכל מה שקרה, בגללי לא קם בזמן אתמול והיום, בגללי הפסיד את כל עולמו, לא ראה את הילדים, בגללי נועה עזבה את הבית. התחלתי להרגיש אשם באמת, ליבי חישב להתפוצץ והחל לפעום בחוזקה תיק-תק-תיק-תק בקצב מהיר יותר ויותר, אני אשם אני אשם. אולי אם אצלצל עכשיו אשפר את המצב? אכפר על חטאיי?

צלצול עז יצא מקרבי, צלצול מחריש אוזניים. אלון נבהל, גם אני נבהלתי, וראיתי אותו מרים את שפופרת הטלפון, כנראה חשב שהצלצול הגיע משם. משנוכח שהצלצול נובע ממני התקרב אלי, החזיק בי חזק כאילו הוא רוצה לפרק אותי וסגר בטריקה את הקופסה.

החושך עטף את כולי, ואז הרגשתי שאני והקופסה עפים באוויר, עפים למעלה ואחר כך למטה למטה למטה. טראח, נשמעה חבטה עזה, הזדעזעתי כולי, ניתקתי מהקופסה, כל המנגנונים שבקרבי התפרקו לגורמים, הברגים התפזרו, לוח המספרים התרסק. ואז השתרר שקט מוחלט, שקט לא מן העולם הזה, שקט מעולם אחר. הכאבים העזים שהרגשתי בעת החבטה חלפו כבמטה קסם, שלווה שמימית אפפה אותי, הרגשתי כאילו צמחו לי כנפיים ואני עף ‏בשמים מוארים באור זוהר.

ומתוך האור יצאה בת קול ולחשה לי: "אתה לא אשם, אתה לא אשם."

 

על המחבר / המחברת

Avatar

פלורה בן-עמרם

ז"ל. בת למשפחה וותיקה בירושלים. פרסמה עד עתה את הרומנים "נונה פלור" ו"עיניים ירוקות".

9 תגובות

  1. ה.
    ה. יוני 28 2017, 21:32
    סיפור מזווית מעניינת

    הייתי הולכת קיצוני יותר

    השב לתגובה
  2. ענת
    ענת יוני 29 2017, 12:37
    נהדר כרגיל

    תמשיכי לכתוב גם על העבר וגם סיפורים כלליים

    השב לתגובה
  3. אבי ערכ-עז
    אבי ערכ-עז יוני 29 2017, 12:40
    כל הכבוד

    מרהיב לקרוא סיפור דמיוני שאינו מבוסס על תאור מאורעות עבר…

    כל הכבוד! מצפים לעוד!

    השב לתגובה
  4. פלורה. בן עמרם
    פלורה. בן עמרם יוני 29 2017, 17:43
    תודה

    תודה ל – ה לענת ולאבי על התגובות המעודדות

    השב לתגובה
  5. שמעון בר-דעה
    שמעון בר-דעה יולי 03 2017, 16:51
    בין סוריאליזם לסימבוליות

    הסיפור המצוין הזה של הגב' בן-עמרם משתייך כמובן לזרם הסוריאליסטי – אך לכזה שמתחכך גם בסיפור הסימבולי. הסופרת הציבה לפנינו מראה בה אנחנו, כל אותם השקופים, משקפים בשקיפות הזאת את עכירות המציאות. הסיפור הוא התמודדות מעניינת עם המתרחש מסביבנו. לאתר מגיע צל"ש על הפרסום המרתק הזה.

    השב לתגובה
  6. יייוווו
    יייוווו יולי 03 2017, 19:25
    הערת אותי מחלום

    שכל כך דומה לסיפור שלך

    השב לתגובה
  7. פלורה. בן עמרם
    פלורה. בן עמרם יולי 04 2017, 06:38
    Deja vu

    הצרפתים קוראים לזה DEJA VU

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!