הייתה לו חנות למשקפיים. ידעתי את זה מלימור, היא סיפרה לי, ואני תהיתי אם שמעתי גאווה בקול שלה, או אולי זלזול. "הוא די חזק בעסק הזה של משקפיים," היא אמרה לי בקול המתפנק שלה, בזמן שהניחה את ראשה המתולתל על בטני החשופה. "די חזק…" היא אמרה שוב. שעת בין ערביים הייתה. אלו היו השעות היחידות שבהן היא הצליחה לחמוק מרונן שלה ואני הצלחתי להבריז מסיגל, שהייתה מחכה לי בבית ואחר כך פוגשת אותי בפרצוף חמוץ. את רגעי האושר הגנוב הזה קלקל החשש שלי שרונן שלה בעצם יודע הכול ורק משחק אותה כאילו שהוא לא יודע. הייתי בטוח שהוא מחטט לה בנייד, וכמה פעמים אפילו שאלתי אותה אם היא בטוחה שלא, אבל היא הייתה מרגיעה אותי: "טיפשון," היא הייתה אומרת, "הוא לא יודע שום דבר חוץ מלעבוד. הוא די חזק בעסק שלו, באמת." זה לא הרגיע אותי, אבל אמרתי: "גם אני די חזק בעסק שלי," והיא צחקה בקול רם. "מה מצחיק?" שאלתי, מתאפק לא להיעלב, אבל היא רק הסתכלה עליי במבט מחויך. איך שלא יהיה, הרעיון המטופש כבר זחל בתוכי באותם רגעים, ואני ידעתי שלא אצליח לעצור את עצמי.
בכל התכניות שהיו לי במוח, התחלתי חזק ובטוח בעצמי וסיימתי כמו עלובי החיים. זה היה מפחיד, ובאותה מידה מהפנט. עיקרי התסריט היו די ברורים לי: אני אגש אל החנות שלו בצעד בטוח. "רונן ליבר ומשה כגן, משקפיים" יהיה כתוב על השלט הגדול. אני אעמוד מול החנות הקטנה ואחייך לי כשאראה את השלט הקטן בחוץ: "למי שרוצה לראות טוב ורק רגעים יפים". בצעד בוטח אכנס אל החנות. מאחורי הדלפק יעמוד איש גבוה ונאה, בטח רונן. "אתה צריך משקפיים?" הוא ישאל, ואני, איזו שטות, דווקא לשאלה הכי מתבקשת הזאת לא אדע מה להשיב, כי אני דווקא רואה מצוין, גם אם לא כל הרגעים ממש יפים. בכל מקרה אגמגם משהו, והוא יחייך, ותוך כדי יענה לשיחה בנייד שלו. "היי רונן, מה המצב אחי? לא, הגיעו רק המסגרות שהזמנת מאפשטיין, האחרות עוד לא. טוב, אחי, אני עם לקוח, ביי".
אז מה נסגר, מה? אני אעמוד מול השותף של רונן, ואני לא כל כך בטוח שאדע מה לומר לו. כנראה אשאל אותו אם רונן צריך להגיע, אבל הוא בטח יענה לי: "גם אני יכול לעזור לך לראות רק רגעים יפים," והוא יחייך חיוך די מטומטם כשיתכופף לעברי וילחש לי באוזן: "נראה לי שיש לו בעיות בבית, אם אתה מבין למה אני מתכוון." אני אסתכל עליו קצת בפחד, והוא יגיד: "תראה, אני לא אמור לדבר עליו אתך, זה לא לעניין לשתף בזה, אבל אם אתה שואל אותי, הוא עובר משהו קשה, אני חושב שעם אשתו. אני די בטוח שהוא חיטט לה בנייד…"
מרענן ושנון כתמיד, מעלה חיוך
הייתי שמח לרכוש משקפיים כאלו שרואים בהם רק רגעים יפים. מקסים כהרגלך צביה.
וההמשך שלא נכתב
החיטוט הנייד היה. נשאר ויהיה..
ההבדל בין פעם להיום.
פעם. כששרצית למחוק משהו. נמחק הכל.
והיום-נמחק רק הרצוי.
ומאחר ואף אחד לא טיפש. ואף אחת אינה טיפשה.
השאלה הבאה הינה ? למה נמחק ???….
מקסים וחכם כמו תמיד….תודה
אם הייתי חושבת שיש סיכוי שהוא יחטט לי בסלולר או בארנק או בכל מקום אישי אחר
המשקפיים הנכונים, אל המציירים את המציאות. הכל מראות עינינו הוא משפט הצפון של הסיפור הזה. גם אם סיומו של הסיפור מרמז על מערכת היחסים בבית ובדיוק מה שהיה כתוב שם בנייד.
והסיום נתון לפרשנות
או שאני מפנתזת
וכל אחד בכוון מפתיע שונה לגמרי
הייתי מפגיש את לימור עם סיגל..ונהנה מהחופש
רעיון מצוין!
מה שבטוח שהבחור הזה צריך דחוף משקפיים אם לא לא יכול לראות את הרגעים היפים שלו עם לימור (אם אפשר לראות יופי בבגידה).
ומחשבותיו מובילות אותו לתסמונת "החטא ועונשו".