JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

זיכרון משמעותי ביותר

סיפור מהמגירה

זיכרון משמעותי ביותר צביה גולן
דצמבר 04
19:30 2017

את כל חייו הבוגרים העביר משה כמעט כמו רובוט. לפעמים היה מתרפק על הזיכרון היחיד המשמעותי שהיה לו, מלפני יותר מעשרים שנה, אך דבר לא השתנה במשך שנים ארוכות. הוא היה קם ממיטתו, שבה ישן לבדו למעט לילות ספורים שבהם הביא הביתה אישה זרה, שותה קפה שחור חזק במיוחד, מעשן סיגריה ויוצא אל השוק לדוכן הקטן שבבעלותו. שם, במשך היום, היה יושב על כיסא וממתין לקונים שיבואו.

לא הרבה התעניינו בסחורה שמכר, כי לא רבים הם בני האדם שמחפשים כלי בית עתיקים, אך ריחות השוק וקריאות הרוכלים היו חלק בלתי נפרד מחייו. משה לא ידע משהו אחר, מלבד לשבת שם על כיסאו ולקום מפעם לפעם אל מי מהקונים, בדרך כלל נשים, שגילו עניין בסמובר עתיק או באהיל מיוחד תוצרת סין. מדי כמה שבועות היה מגיע אל השוק גם איש עם עגלה רתומה לסוס ומכריז בקול רם: "אלטע-זאכן". משה חייך לעצמו בכל פעם מחדש כשנזכר איך בתור ילד קטן חשב שהאיש עם העגלה והסוס צועק שהוא לא רוצה להיות זקן. "אל תהיה זקן", ככה זה נשמע לו.

בשבוע שעבר שוב הגיע האלטע-זאכן אל השוק. על העגלה הקטנה שלו הבחין משה בארונית קטנה בעלת שתי דלתות מעוצבות. זו הייתה תכונה שפיתח לעצמו עם השנים, לזהות מרחוק סחורה מיוחדת, וגם באותו בוקר זיהה מרחוק את הארונית המיוחדת. אבל הפעם זו לא הייתה סתם סחורה מיוחדת. ארונית כזו בדיוק הייתה בבית הוריו, בבית שבו גדל. הוא ניגש אל הרוכל וניהל משא ומתן קצר וממוקד. "כמה?" הוא שאל. "אלף", השיב הרוכל. "אתה נפלת על השכל", ענה משה, והרוכל השיב: "כמה אתה נותן?" משה הרהר שנייה אחת, והשיב: "מאתיים". הרוכל הסתובב ללכת, ורגע אחר כך, כצפוי, הסתובב חזרה וענה: "שלוש מאות, מחיר אחרון." עכשיו עמדה הארונית העתיקה על יד הדוכן של משה, והוא הבריק אותה מדי בוקר.

הבוקר, בעודו מנקה את האבק, פתח את דלת הארונית. לעיניו נגלתה מגירה קטנה פנימית. ברגע אחד שב הזיכרון המיוחד והציף אותו. הוא זכר שלאחר מות הוריו מכרו אחיו את חפצי הבית. גם הארונית הקטנה נמכרה, ואיש לא פתח את המגירה הפנימית. עכשיו, בעודו אוחז בידו את התמונה היחידה ההיא, מהיום שהיה אמור להיות היום המאושר בחייו, עלו דמעות של אושר בעיניו. כל כך יפה היא הייתה, בשמלה הלבנה ההיא, כל כך יפה! אילו רק לא נטשה בבוקר שלמחרת, אולי היו החיים נראים אחרת. אבל היא נעלמה, מבלי להותיר ולו מכתב שיסביר את הכול. פשוט נעלמה, ויחד איתה נעלמו הזיכרונות שהיו יכולים לצבור יחדיו. רק הזיכרון הזה, של אישה יפה בשמלה לבנה, נותר זיכרון שלם.

 

על המחבר / המחברת

צביה גולן

מנהלת מרכז טיפולי לילדים עם צרכים מיוחדים. סופרת שספרה השישי "דממת הספק" ראה אור ב-2017.

9 תגובות

  1. יונתן טל.
    יונתן טל. דצמבר 04 2017, 21:33
    סיפור.

    יפה.

    השב לתגובה
  2. לאה צבי (דובז'ינסקי)
    לאה צבי (דובז'ינסקי) דצמבר 05 2017, 08:37
    תגובה

    מקסים צביה !!

    השב לתגובה
  3. גדעון
    גדעון דצמבר 05 2017, 16:23
    אל תזדקן, חח גדול

    הספור המרגש הזה גרם לי לצאת למסע בזמן ולהזכר בימי התום.. אהבתי, תודה צביה

    השב לתגובה
  4. ל.ת.
    ל.ת. דצמבר 05 2017, 19:56
    כמה כאב יש בחיים

    וזה לא רק בסיפורים
    ואנשים בדרך כלל סוחבים את זה לנצח

    השב לתגובה
  5. המבקר
    המבקר דצמבר 06 2017, 13:43
    הכתיבה יפה

    ההסתברות שיקרה היא אפס

    השב לתגובה
    • צביה
      צביה דצמבר 07 2017, 00:02
      תודה ועוד כמה מלים

      המון תודה על המלים הטובות, והמון תודה גם על הביקורת. לפעמים זה כל היופי בסיפורים, שהסיכוי שהדברים הכתובים בהם יקרה באמת הוא סיכוי קלוש, אבל בדמיון הכל אפשרי

      השב לתגובה
  6. עידן
    עידן דצמבר 07 2017, 07:43
    ואם היה מסוגל להבין למה

    כל זה לא היה קורה
    אבל הוא לא מסוגל להבין דברים כאלה ולכן זה קרה

    השב לתגובה
  7. חנן עבדה
    חנן עבדה דצמבר 13 2017, 23:11
    מוכשרת ביותר!

    צביה את מדהימה, סופרת בחסד עליון.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

שדות חובה מסומנים *

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!