JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

צחוק עצוב

סיפור קצר על אי-סדר בחיי הנישואים

צחוק עצוב צביה גולן
ינואר 17
19:30 2018

ביום חמישי, אחרי העבודה, הלכתי לאימא. הבית שלה תמיד כל כך מסודר ונקי, וכמו שהיא אומרת, אצלה באמת אפשר לאכול ישר מהרצפה. "ניקיון זה דבר חשוב," היא אומרת לי, "מאוד חשוב מיכלי." "למה?" אני מקשה בשאלה, "למה זה כל כך חשוב?"

"סדר וניקיון בבית זה סדר גם בחיי הנישואים שלך, את רואה בעצמך לאן מוביל כל הבלגן שלך, יורם לא יכול לסבול את זה, הנה, את בעצמך מספרת שרק אתמול הוא אמר לך שהבלגן התמידי הזה מוציא אותו מהכלים" היא עונה לי. בליבי חשבתי, מה אכפת לו, ליורם, לכל הרוחות, אם אני יושבת לי בתוך כל הבלגן ומכינה את השיעור למחר? לי זה לא מפריע. ואימא ממשיכה ואומרת: "את צריכה לשנות את ההרגל הזה שלך, מיכלי, להכין מערכי שיעור באמצע הסלון ולגזור ניירות על הרצפה כל הזמן", ומנימת קולה אני לא יודעת אם היא עצובה או כועסת.

אני לא יודעת אם אימא אכן צודקת, אבל הריב עם יורם הגיע אתמול לשיאים חדשים. "כבר שנים את מורה, למה כל יום מחדש ניירות?" הוא רתח עליי, ופניו האדימו מכעס. "מתי יהיה סוף לאי-הסדר המטורף הזה כאן?" הוא צעק וכמעט הרים יד. התכווצתי אל מול המבט הרושף והיד המורמת, וזה רק הרגיז אותו יותר, הוא צרח: "זה ייגמר רע מאוד, מיכל, רע מאוד!" רגע אחר כך הוא אחז בצרור המפתחות שלו, יצא וטרק את הדלת.

"מתי תחזור, יורם?" קראתי אחריו, והתשובה שלו הדהדה בחדר המדרגות: "לא יודע אם בכלל, נמאס לי!" נשארת לבדי, שוב. וכפי שקורה לי תמיד במצבים האלה נכנסתי למצב הרוח ההוא, הקשה. הכנתי קפה, שפכתי אותו לכיור, הִצתי סיגריה, ושכחתי אותה במאפרה. חשבתי לקרוא קצת עיתון כדי להירגע ולהעביר את הזמן. התיישבתי בכורסה הפרחונית, זו שיורם לא רצה לקנות, אבל בסוף הסכים, והפך אותה לנחלתו הפרטית.

מהעיתון זעקה אליי כותרת בעמוד הפנימי: עוד מקרה של ניצול סמכות, פסיכולוג בעל שם נתפס מנהל רומן עם מטופלת שלו. המטופלת מתראיינת בעילום שם, מספרת על דרישה למגע פיזי, "מה קשור מגע לטיפול נפשי?" היא שואלת. העיתונאי לא חוסך במילים כשהוא מתאר כמה היא אומללה ואיזה מפלצת הפסיכולוג שניצל אותה. אני קוראת, וחרדה מעצבנת ומשתקת מטפסת במעלה גופי.

סיפרתי לאימא על הכתבה שטלטלה אותי. "מה תגידי על זה אימא?" אני שואלת אותה. אימא ממשיכה ללוש את הבצק, ולרגע לא עונה לי, אבל במשנהו היא אומרת: "מה את מדברת שטויות, מיכלי, תגידי לי מה?"

"זה לא שטויות" אני עונה לה, אבל היא ממשיכה: "תגידי לי, יש רק פסיכולוג אחד בארץ? ובכלל ממתי יורם פסיכולוג כל כך ידוע?" אני מחייכת, לא מצליחה לעצור את פרץ הצחוק הבלתי נשלט כמעט, אבל הצחוק שלי קצת מפחיד אותה. "מה את צוחקת, שאלוהים ישמור, מה מצחיק?" בליבי אני חושבת שהבלגן של יורם מחוץ לבית, גדול הרבה יותר מהבלגן שלי בתוך הבית.

על המחבר / המחברת

Avatar

צביה גולן

מנהלת מרכז טיפולי לילדים עם צרכים מיוחדים. סופרת שספרה השישי "דממת הספק" ראה אור ב-2017.

8 תגובות

  1. .....
    ..... ינואר 17 2018, 20:42
    ה"אהבה" מסחררת לצעירים את הראש

    ואחר כך משלמים ביוקר כל החיים

    השב לתגובה
  2. לאה צבי (דובז'ינסקי)
    לאה צבי (דובז'ינסקי) ינואר 17 2018, 22:15
    תגובה

    מעולה צביה !!!!

    השב לתגובה
  3. אופיר מונדל
    אופיר מונדל ינואר 17 2018, 22:39
    צחוק עצוב

    איך תמיד בכל סיפור שלך חבוי משהו שמפתיע בסוף. תודה על השיתוף צביה.

    השב לתגובה
  4. יונתן טל.
    יונתן טל. ינואר 19 2018, 13:13
    משמעת עצמית

    אמא צודקת מדברת מניסיון.

    השב לתגובה
  5. רעות פיקל
    רעות פיקל ינואר 22 2018, 10:52
    כל כך אמיתי ושכיח

    מקסים

    השב לתגובה
  6. ציפי
    ציפי ינואר 23 2018, 01:52
    בלאגן מאורגן

    רק אולי, אם היה סדר בבית, היה סדר ליורם גם מחוץ לבית.
    סיפור מקסים כרגיל

    השב לתגובה
  7. כבר לא עצובה
    כבר לא עצובה ינואר 29 2018, 16:51
    משהו דפוק במוסד הנישואין

    יותר מידי נשים וגברים מגיעים לסוף העצוב של מערכת היחסים

    השב לתגובה
  8. משה
    משה פברואר 04 2018, 21:55
    צחוק ? עצוב

    סתם כך. בא לשאול….
    כל חיינו הם תירוץ אחד גדול ?
    ועוד שאלה.
    מי רוצה יותר לעזוב ?
    העוזב או הנעזב ?

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור