JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

יוהאן

סיפור קצר על הגשמת חלום ילדות

יוהאן צביה גולן
אוגוסט 18
19:30 2018

"זה לא שאת מתבלבלת באצבעות" היא אמרה לי, "את פשוט סוג של גלגול שלו…"

"של מי?" שאלתי, ורעד קטן ומעצבן החל לזרום במעלה גופי. הבנתי היטב למי היא מתכוונת, אבל לא העזתי אפילו לחלום על כך. באמת רק זה חסר לי. מדוע היא מעוררת בי עכשיו תקוות שאולי החלום הכי גדול שלי יתגשם? כל כך הרבה מפחי נפש ואכזבות וחלומות שלא התגשמו היו לי בחיי, אז עוד חלום לא מושג חסר לי? להיות גלגול שלו? נו, באמת…

אבל בכל זאת שאלתי שוב: "של מי?", כי רציתי לשמוע אותה אומרת את השם המפורש שלו.

"של יוהאן" היא ענתה לבסוף.

הסתכלתי בה ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. של יוהאן?! אני?! ומייד חזרו הזיכרונות לנקר בי באכזריות. כמעט שלושים שנה עברו מאז. אני כבר כמעט בת ארבעים, ועדיין לא שכחתי את היום הנורא ההוא. הייתי אז ילדה בת עשר, לא יותר, ואימא אמרה: "את תלמדי לנגן על אקורדיון, ואם תהיי ממש טובה, נקנה לך פסנתר."

"אבל אני רוצה פסנתר עכשיו!" יבבתי.

"מה את חושבת לעצמך? שהכסף גדל על העצים?! אין לנו כסף לפסנתר, וחוץ מזה קודם תוכיחי את עצמך!"

אז למדתי. אקורדיון. גדול ומגושם כמו המורה שלימד אותי. רציתי לנגן את הטוקטה ופוגה. זה היה החלום שלי. חלום בלתי מושג.

"אני לא חושב שיש תווים לאקורדיון ליצירה הזו" רטן המורה, "אבל הנה, תלמדי לנגן רפסודיה ישראלית. נראה אותך…" הוא התגרה בי.

בקונצרט הראשון שלי עמדתי על הבמה, אוחזת באקורדיון הכבד שלי, אבל אף צליל לא נשמע. המורה השמן שלי ישב באולם בשורה הראשונה ומלמל לעברי בשקט: "דו…דו… מה לא ברור לך, לכל הרוחות… דו…"

דו לא הגיע. גם רה לא. היה לי בלק-אאוט מושלם. לא זכרתי דבר ממה שלמדתי. רחש חלף בקהל, רחש שהלך וגבר. אני חושבת שגם הם אמרו: "דו… דו… מה לא ברור לך, לכל הרוחות, דו…"

אבל לי בראש התנגנה הטוקטה, כמו בסרט "פנטזיה" של וולט דיסני. כתמי צבע מרהיבים מילאו אז את מסך הקולנוע, ואני ישבתי מרותקת אל המוזיקה השמימית הזו של יוהאן.

כמעט שלושים שנה חלפו, וטעם הכישלון לא התפוגג. חמוץ בפה, צורב בלב ובעיניים.

חסכתי פרוטה לפרוטה.

קניתי פסנתר.

"את הטוקטה ופוגה אני רוצה ללמוד" אמרתי למורה החדשה שלי.

"סבלנות" היא ענתה, "נלמד קודם אצבוע נכון, ונעשה תרגילים."

אז למדתי. יותר נכון ניסיתי ללמוד. אולי יש דברים שעבורם כבר איחרתי את הרכבת? אולי אני מבוגרת מדי בשביל זה, ולכן זה הולך כל כך קשה? ואולי יש דברים שפשוט לא נועדו להיות? אולי היצירה טוקטה ופוגה של יוהאן סבסטיאן באך נועדה להישאר חקוקה בזיכרוני ככתמי צבע מרהיבים ומוזיקה שמימית ותו לא?

ועכשיו היא אומרת לי שאני גלגול?

על המחבר / המחברת

Avatar

צביה גולן

מנהלת מרכז טיפולי לילדים עם צרכים מיוחדים. סופרת שספרה השישי "דממת הספק" ראה אור ב-2017.

9 תגובות

  1. חנן
    חנן אוגוסט 18 2018, 23:37
    אחת ויחידה!

    צביה יקרה, איזה עומקים יש לך, את אדירה!!!
    גאה בידידותנו.

    השב לתגובה
  2. לבנה
    לבנה אוגוסט 19 2018, 08:00
    יוהאן

    וואו. כל כך נוגע ללב וכל כך רלוונטי לעוד הרבה ילדים . סיפור נהדר שכל מורה וכל הורה צריך לקרוא.
    ואגב הכשרון שלך והוא כן בין האצבעות המפליאות לכתוב.

    השב לתגובה
  3. אלה זילבר
    אלה זילבר אוגוסט 19 2018, 13:42
    ממש יפה

    הסתכלתי כבר על עוד כמה סיפורים שלך
    תמשיכי כך

    השב לתגובה
  4. מנחם רם
    מנחם רם אוגוסט 19 2018, 19:54
    יוהאן

    צביה השתמשה בממד הרביעי גלגול נשמות, כדי להגשים חלום ילדות לנגן כמו יוהאן, לצביה יש המון כלים בארגז הכילים שלה כדי לספר סיפורים מרגשים.

    השב לתגובה
  5. לאה צבי (דובז'ינסקי)
    לאה צבי (דובז'ינסקי) אוגוסט 20 2018, 06:16
    תגובה

    יופי של סיפור, כתוב נפלא !! אהבתי מאוד !!

    השב לתגובה
  6. מויש
    מויש אוגוסט 20 2018, 18:12
    יוהאן

    החיים שלנו, גֶרֶם.
    ֶגֵרֶם ,אין בו בֶּטַח
    החיים שלנו שלד.
    נפח ללא שטח.

    כל צעד קדימה
    אין בו חזור.
    כל שעל ופסע
    השלח ישבור.

    לכן מבט. ניישיר,
    יעלה לו הלחן.
    אך עין ,הצבע רואה.
    וכך נוצר לו השיר..

    הקליד הוא אנך,
    מחר קו האופק פָּצַח.
    האם נזכה לחוג
    חלומו של באך ?

    השב לתגובה
  7. ניצן
    ניצן אוגוסט 21 2018, 20:00
    תסביכים כאלה

    סוחבים עד סוף הדרך

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!