JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

לא קלה הייתה דרכם

ספרה של נחמה פוחצ'בסקי "במדרון – רומן ארצישראלי"

לא קלה הייתה דרכם משה גרנות
אפריל 12
19:30 2019

נחמה פוחצ'בסקי, "במדרון – רומן ארצישראלי", עורכים: אורה נחמה עשהאל ועצמון יניב (פוחצ'בסקי), עיתון 77, 2004, 236 עמ'.

קשה להגזים בחשיבותו של הרומן "במדרון", הן מהפן הספרותי והן מהפן ההיסטורי. חלוצה, איכרה, שהשקיעה את כל כולה בעבודה ובשירות הציבור, שקדה במשך למעלה מעשר שנים על רומן ארצישראלי עברי, שהוא בעצם הרומן הראשון בספרות העברית שנכתב בידי סופרת. קשה גם להגזים בתודה ובהערכה הראויות לניניה, ד"ר אורה עשהאל-זילברשטיין ועו"ד עצמון יניב (פוחצ'בסקי), שהתעמקו במסירות ובמיומנות בגרסאות השונות של הרומן, כשיעדם נאמנות למקור (מוטב – למקורות) מצד אחד, והנגשה לקורא העכשווי (כתיב מלא, הערות שוליים המבארות ארכאיזמים) מצד שני. הקורא יכול להתרשם מהעבודה הרבה שהשקיעו השניים במשך שלוש שנים, מ-2000 עד 2003, בנספח שבסוף הספר.

אני זוכר כי כאשר נקלטתי במושב עובדים שבעמק יזרעאל, והתחנכתי בקיבוץ השכן, נפעמתי להיווכח כי אנשי המושב והקיבוץ הם אינטלקטואלים ואנשי ספר מהעילית שבעילית, בניגוד למה שהיה זכור לי באשר לבורות שאפיינה את איכרי מזרח אירופה. כשקראתי את "במדרון", נפעמתי שוב מהעובדה שהאיכרה הזאת, נחמה פוחצ'בסקי, מחלוצי המושבה ראשון לציון, חושפת ידע מעורר קנאה בתרבות בכלל ובספרות בפרט. גיבורי הספר מזכירים את הברונית ברטה פון זוטנר, כלת פרס נובל לשלום (עמ' 36), את המחזה הקומי של אוסקר ויילד "המניפה של גברת וינדרמיר" (עמ' 105), את הספר "מיתה" של ארתור שניצלר (עמ' 105), את רומן רולן, אדגר אלן פו, ניטשה, גי דה מופסאן (עמ' 131), את הסופר הפולני סטניסלב פשיבישבסקי (עמ' 136), את הרומן האנטי-מלחמתי של אריך מריה רמרק "במערב אין כל חדש" (עמ' 146–147), את הלוחמת למען זכות הבחירה לנשים ג'יין אדמס (עמ' 154), ואני בטוח שלא הזכרתי את כל השמות.

מסתבר שהכישרון איננו מתחשב בקשיים, בעומסים בעבודה החקלאית ובהתנדבות למען הציבור. נחמה פוחצ'בסקי הייתה פעילה בתהליך השיבה אל העברית – בביתם של נחמה ויחיאל מיכל פוחצ'בסקי דיברו עברית, והם אירחו בביתם את אבירי העברית – את חמדה ואליעזר בן-יהודה, את ביאליק ואת אחד העם, והיא ייסדה אגודה להוראת עברית לנשים; היא גם לחמה למען זכות בחירה לנשים ואף השיגה זכות זאת ב-1919 לנשים וגם לתימנים שהתגוררו בשכונה נפרדת, ונבחרה בעצמה לוועד המושבה. במבוא לספר ימצא הקורא גם את שמות הסיפורים שאישה מדהימה זאת פרסמה בחייה, ואשר שובצו לימים באנתולוגיות של יפה ברלוביץ, נורית גוברין ויוסף אורן.

מי שאמון על כך שרומן חייב להיות אחדותי, כלומר ללא גלישות לעלילות משנה שאינן קשורות ללוז היצירה, עלול לתמוה על כך שהסופרת גולשת מהגיבור העיקרי – חיים זלצברג, אל גיבורי משנה – האחיינית מלכה פריש (עמ' 108–121; 139–164) והעולה-הסופר שלום שץ (עמ' 122–138); אבל באמת אין כאן שום סטייה מהאחדות, כי מלכה היא האחיינית של פשה, אשתו של חיים זלצברג, היא גרה תקופת מה בביתם, והיא נמצאת בקשר מתמיד עם דודה חיים, שגם נכנע לפעמים ליצר וניסה לנגוע בה. שלום שץ אמנם איננו שייך למשפחה, אבל בילדותו היה קרוב למלכה, ומאז היא מאוהבת בו. חיים הוא האיש שמסייע לו בחוליו, ומצליח להסדיר לו משרה כמזכיר ועד המושבה. אם כן קורותיהם של שלושת הגיבורים משולבות זו בזו.

לפני הבעת דעה על הרומן מן הדין לתת לקורא מושג על סיפור המעשה. כאמור, הגיבור הראשי הוא חיים זלצברג, בן 56, שהגיע ארצה עם רכוש שקיבל כנדוניה מהורי אשתו פשה. הוא משקיע בבית חרושת בירושלים ומפסיד כסף רב. בעקבות כך הוא מתיישב במושבה ששמה אמנם אינו מוזכר, אבל על פי התיאורים מדובר בראשון לציון, מקום מגוריה של הסופרת. הוא רוכש כרם זיתים וכרם גפנים, אלא שההידרדרות הכלכלית שלו מכריחה אותו למכור את הכרמים ולהסתפק במשק חלב קטן, והוא עצמו נהיה חלבן שמחזר עם כד החלב על פתחי עשירים, אלה שפעם בעוניים הוא סייע להם ועכשיו הם מתעלמים ממנו. הוא נשוי לפשה, אישה מוכת מחלת עצבים, נבערת מדעת, אין לה כל מושג על מצבה הכלכלי של המשפחה. היא מחוללת מהומות כשהיא מבזה אותו על השלומיאליות שלו, ומועידה לו חיי גיהנום.

חיים מקבל את ייסוריו מאשתו בהרכנת ראש, ומאשים את עצמו על שחייו זורמים במדרון. במקום לתת לה חיי רווחה, כמו שהייתה רגילה, הוא מעניק לה רק את חיי הצמצום שחלבן יכול להרשות לעצמו. לאורך כל הספר הוא מבקש להשיג הלוואה באמצעות משכון הבית כדי לממן את נסיעתה של אשתו לסנטוריום בווינה, מקום שעשוי להיטיב עם עצביה.

לזוג יש שתי בנות. ברורה הבכורה, בת שלושים, שחיה במושבה חיי מחסור עם בעלה העריץ, המאשים אותה ואת אביה במצבם העגום. לברורה ולבעלה יש שלושה ילדים, שסבא חיים מביא להם מתנות ומסייע להם בלימודים. חיים מתייסר על חייה המרים. הבת השנייה, צמחיה, חיה בקבוצה – שוב, בלי ציון שם המקום – והיא מאושרת, אף שהיא עובדת שם עבודת פרך. בעבר היא דחתה הצעת נישואין של מהנדס עשיר, והעדיפה את בעלה הפועל. גם להם ילדים, אבל הקבוצה הרי דואגת לילדים כאשר ההורים בעבודה.

חייו של גיבור הסיפור, בעיני עצמו ובעיני אחרים, מידרדרים במדרון, מוטיב החוזר ברומן עשר פעמים (עמ' 16, 65, 69, 77, 84, 90, 91, 165, 176, 212). מדרון זה מקביל למדרון שבו נמצא היישוב העברי הקטן בארץ ישראל: במלחמת העולם הראשונה מגייסים צעירים למלחמה, מחרימים סוסים, פרות, תבואה; הצבא הטורקי ערום, יחף ורעב, והחיילים בוזזים ושודדים בכל מקום שהם מגיעים אליו. אזרחי מדינות אירופה וארצות הברית, שהן אויבות לגרמניה וטורקיה, מגורשים מארץ ישראל, כי הקפיטולציות שהעניקו זכויות באמצעות הקונסוליות – בוטלו. עוד זה מדבר וזה בא, והנה מגיעה מכת הארבה ומרוששת את הארץ המוכה, והסופרת מפליאה לתאר את התקופה הנוראה הזאת (עמ' 39–44).

לזה מצטרפת עוינות הערבים, שהייתה רדומה בימי הטורקים, אבל התגברה בימי שלטון בריטניה בארץ ישראל בעקבות הצהרת בלפור. הם זורקים אבנים על מתפללים בכותל, גונבים את המעט שיש לחלוצים באוהליהם, והחרדים מוסיפים מלח על הפצעים וטוענים שהאסונות פוקדים את היישוב כי אין ממלאים מצוות כהלכה. בחג נבי מוסא יוצאים הפורעים הערבים ומתנכלים ליישובים – היום אירועים אלה קרויים מאורעות תרפ"א, ובהם נהרגו יהודים רבים ביפו ובסביבה, ביניהם י"ח ברנר וחבריו בבית יצקר. העורכים מציינים כי במאורעות אלה נהרגו 32 יהודים, והם קבורים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. ייתכן שזה היה המספר הידוע בימיה של נחמה פוחצ'בסקי, אבל באמת בקבר האחים בבית עלמין טרומפלדור יש 44 שמות של הרוגי תרפ"א, על שלושה מצוין כי גופותיהם לא נמצאו, ויש אפילו הרוג אחד ששמו לא נודע ונקבר כאלמוני (כנראה מבית החלוץ ביפו, שם נהרגו 13 עולים חדשים, וגם מנהלי בית החלוץ – הזוג דובה ויהודה צ'רקסקי, שציוניהם מצויים בתחילת קבר האחים). בזמנו נתבקשנו אני ורחל סבוראי ז"ל, צאצאית של משפחת יצקר, לחבר כיתובים על כל אחת ממצבות הנספים.

חיים מתלונן על כך שהבריטים מסייעים לפורעים, ואילו את המגינים, ובראשם זאב ז'בוטינסקי, הם זורקים לכלא. גם חג נבי סלאח הוא עילה לפוגרומים נגד היהודים, ומוזכרים גם מאורעות תרפ"ט המזוויעים בחברון ובצפת, ההתנכלויות בבאר-טוביה, בחולדה, בכפר אוריה, במוצא, בהרטוב. אבל יש גם נחת: יהודים עולים ארצה בעלייה הרביעית, והבשורה על חנוכת האוניברסיטה בהר הצופים ב-1925. אל הטקס נוסע חיים ברכבת, ומתאר בפרוטרוט את הקהל, את המכובדים שעל הבמה ואת הנואמים (עמ' 59–62).

חיים מלין על הפירוד בעם, על הפער בין אנשים בעלי עושר מנקר עיניים ובין עוני מנוול. הוא מלין על כך שאחרי הצהרת בלפור לא הגיעו לארץ מיליון יהודים, ובמקום זה הם נודדים מגלות לגלות, ובכל מקום, וגם בארץ, מקיזים את דמם. הוא מלין על כך שלמרות הסיסמאות היפות של עבודה עברית, האיכרים שוכרים פועלים ערבים.

בנעוריו אהב חיים את שרה, אבל הוריו השיאו אותו לפשה, שאותה לא אהב מעולם, והוא מכה על חטא שנמשך ליופיה ולנדוניה שלה והתעלם מבורותה (עמ' 216). כאמור פשה מתוארת כאישה איומה הממררת את חייו של בעלה, והוא סופג ממנה השפלות, גידופים וצעקות על דברים של מה בכך. היא מתעללת באחיינית מלכה פריש, ואינה מסכימה בשום אופן שקרובים יבואו וילונו בביתה, ולכן חיים נאלץ להלין אותם בבית מלון על חשבונו. על האנוכיות וחוסר הרגישות שלה ניתן ללמוד כאשר חיים נמצא על ערש דווי, חולה בדלקת ריאות שתוביל למותו – והיא מתלוננת על כך שמצא לנכון לחלות בדיוק כשהיא צריכה לעלות על אונייה בדרך לסנטוריום בווינה.

מסופר בספר על עוד אישה אחת מרשעת המעמיסה על ילד תימני משאות שאין בכוחו לשאת. אגב, שכונת התימנים מתוארת בספר באהדה רבה (עמ' 126–127), שהרי מהביוגרפיה של הסופרת אנו מתוודעים למסירותה לעדה הזאת.

עיקר החיצים בספר מופנים כלפי גברים: לאחת הדמויות, אישה ושמה מרגולית הקר, יש בעל שהוא ממש מפלצת – מגרש את הרופא שמטפל בה אחרי שילדה עובר מת וחלתה, צועק, מגדף, מקמץ בהוצאות על אשתו, ומסתבר שהוא התכוון לפלוש לחדרה הסגור של מלכה כאשר טיפלה במרגולית (עמ' 109–111). מלכה זוכרת שגם באונייה שהביאה אותה ארצה נטפל אליה אחד הקצינים. מסתבר שאפילו חיים, שבדרך כלל מתואר בנימה חיובית, גם הוא נכנע ליצר ונוגע במלכה. מלכה משבחת את מרגולית שמצאה עוז בנפשה להתגרש מבעלה, והוא (הקמצן!) מנסה לפתות את מלכה, כשהוא מבטיח לה טיול באירופה. היא מגדפת אותו ומכנה אותו "אוכל אדם".

מלכה רואה אב שמלקה את ילדו, והיא מתערבת ומתלוננת עליו (עמ' 98). כדי לזכות בקצת מזומנים, חיים משכיר חדר לזוג שהגיע מצרפת, ומסתבר שהבעל הוא קנאי חולני וממרר את חייה של אשתו. מלכה מחליטה לא להינשא, כי האישה הנשואה נחשבת לנחותה בעיני הגבר המבקש ממנה ציות. הנישואין עבור האישה הם עבדות, והיא מאששת את השקפתה זאת באמצעות עלילות הספרים שקראה משל אוסקר ויילד וארתור שניצלר. בתחתית הסולם נמצאת האישה התימנית, המשמשת לבעלה שפחה של ממש.

שלוש הדמויות העיקריות בספר – חיים זלצברג, מלכה פריש ושלום שץ – מעוצבות בצורה חיה מאוד, ושתיים מהן – חיים ומלכה – מעוררות בקורא אהדה והשתתפות בצערן. גם חיים וגם מלכה מתנדבים, מלווים לאנשים כספים שאין להם, משתדלים להיטיב עם אנשים אומללים, ובולעים עלבונות בלי טרוניה. הם מתייסרים על כך שזכו לקורת גג ולארוחה סבירה כשהחלוצים קופאים בקור באוהלים ורעבים ללחם. שלוש הדמויות שופעות תרבות: חיים פרסם ספר שירים בצעירותו, והוא מלמד את מלכה עברית ומסייע לנכדים בהכנת שיעורים. שלום שץ הוא סופר שטרם הצליח לפרסם את כתביו, והוא קורא אותם בפני פנינה אהובתו, אף שהיא מאורסת לאחר ומתייגת את כתביו כ"גלותיים". ואילו מלכה מצטטת ממיטב ספרות אירופה.

גורלו של שלום שץ רע ומר – הוא מבקש את מותו בעטיה של אהבה נכזבת לפנינה ויורד מהארץ לפריז. משם, בגלל דעותיו השמאליות, הוא נוסע לברית המועצות, שם הוא נדון למוות בשל חטא הציונות.

כמו כן הספר גדוש בתיאורי הפלורה והפאונה של ארץ ישראל, והגיבורים מתרשמים עמוקות ממה שרואות עיניהם. תיאורי הנוף שבספר שובים את הלב, ולא אצא ידי חובה אם לא אביא לפחות דוגמית: "פתאום אור חדש הופיע, אור נפלא ממזרח – הירח, אף שלא עלה עוד, אבל כבר הפיץ אורות על כל הסביבה. לאחר רגע נראה הוא עצמו בעלותו מעבר לגגות, אבל עננה חצופה העזה להעיב את פניו ולחצותו לשניים, אז כעס מלך הליל והוציא בזעם חניתות ממורטות, שלחן לכל העברים ועד מרחקי הגלים הגיעו" (עמ' 136).

בסופו של "המדרון" מתואר מותו של חיים זלצברג, החלוץ שקיווה להחיות את אדמת ארצנו ומצא את עצמו יורד מדחי אל דחי, כשהוא מתייסר שגם העם, שלמענו עלה ארצה, יורד למרבה הצער במדרון. לא קלה הייתה דרכם של חלוצי העליות הראשונות, שהיו מיעוט קטן באקלים קשה, בסביבה עוינת, ונתונים לשלטון זר שהתנכל לתנועה הציונית. אנו החיים היום בחירות, במדינה חזקה, אסור לנו לשכוח את קורבנם של החלוצים האלה, ועורכי הספר הזה עשו מעשה גדול בההדירם את היצירה החשובה הזאת.

על המחבר / המחברת

Avatar

משה גרנות

סופר, מבקר, עורך. פרסם 57 ספרים (סיפורת, ספרי ילדים ונוער, הגות) וכאלף מאמרים ורשימות.

6 תגובות

  1. אשר כפיר
    אשר כפיר אפריל 12 2019, 21:10
    איזה הבדל בין הערכים של אז ושל היום

    איך מחזירים את הערכים הללו?

    השב לתגובה
  2. ע. בן-יוסף
    ע. בן-יוסף אפריל 13 2019, 21:43
    רומן עברי

    רשימתו של ד"ר משה גרנות ספוגה ברגישות רבה בכל האמור לגבי רומן זה שנחשף הודות לנכדתה של הסופרת שהיא עצמה עשתה מכבר כברת-דרך ראויה לציון כמשוררת ערכית. מדובר באורה עשהאל שחשפה את הרומן מגנזי המשפחה ועל-כך מגיעה לה ברכה בלב-שלם.

    השב לתגובה
  3. נירה הרשקוביץ
    נירה הרשקוביץ אפריל 14 2019, 13:23
    כשמשווים להווה זה בלתי יאומן

    נכונות וחובה עצמית לתרום לחברה לעומת אגואיזם ותועלתנות – כל אחד לעצמו

    השב לתגובה
  4. יעקב פרידמן
    יעקב פרידמן אפריל 15 2019, 21:38
    כתיבה רצינית בסגנון של פעם

    לא בשטחיות המקובלת כיום
    כותב רציני על ספר רציני
    שטרם קראתי

    השב לתגובה
  5. א.
    א. אפריל 16 2019, 22:43
    למה כמעט לא מלמדים סופרים גאלה

    בתיכון?

    השב לתגובה
  6. אברהם עגור
    אברהם עגור אפריל 17 2019, 13:07
    יוזמה ברוכה

    לא הייתי שומע על הספר ללא המאמר הרציני הזה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!