JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

עולם מלא בנטייתה של מילה אחת

על "ספר ההדים" מאת אשר רייך

עולם מלא בנטייתה של מילה אחת משה גרנות
מאי 05
19:30 2019

ב"ספר ההדים" מאת אשר רייך (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018) קובצו שמונים שירים. למעט שבעה שירים, בכותרותיהם של כל יתר השירים מופיעה המילה "הד" בנטיותיה השונות. כפי שמעיד שמו של הספר – אין ב"אני" של המשורר, ואין ביקום כולו מקום פנוי מהדים: בנשמה, במוח, בתודעה, בזיכרון על אלה שאינם, בשפה, בקול, בעור, ב"אני האחר", בקירות הבתים, בכל פינה בעיר, בגופה של האהובה, בעובר, ב"גן ההדן", באור, בעונות השנה. ומה גורם לקורא להשתכנע במרכזיותו של ההד בחיי האדם, בטבע, בעולם? לדעתי, השכנוע נובע מהווירטואוזיות הפרוזודית שהספר הזה משופע בה, ואשר אחר מכמניה אשתדל להתחקות.

האמצעי הפרוזודי הקלאסי שניתן להביע באמצעותו הד הוא החרוז – חזרה על אותם הצלילים בסופי השורות יוצרת תבנית של הד, וכך אומנם מתחיל הספר ב"מבוא קצרצר", שיר מחורז כולו, והמיוחד בו שבכל בית יש לחרוזים צליל אחיד, וכל בית עוקב מוסיף שורה:

שיר לעת מבוא

כשנפשי במחבוא

 

יוצאת כה לשיר

מתרוננת עיר

והדיה בקיר

 

מתנפצים חוצצים

ביני ובין עצים

ואבנים משמיעים

קולם והדיהם באים

 

אליי ללטף רוחי

ואז יוצא מתוכי

קול והדהוד בכי.

נפשי מלאה דוכי,

אז שיר אשיר לבני.

 

חרוזים ימצא הקורא גם בעמודים 8, 23, 33, 50 ועוד.

 

ברבים מהשירים נמצא שימוש מעורר התפעלות בסינסתזיה (מזיגה של חושים שונים לאחדות אחת): "השמש שוקעת / בצוויחה אילמת" (עמ' 11); "וחייך אור לבנבן, כמבויש" (עמ' 22); "פרות חולמות על קול העשב" (עמ' 28); "רק ההד עוד מאיר את דרכי" (עמ' 37); קול המנורה מאיר את השולחן" (עמ' 55); "קולך המעובר" (עמ' 68); "הצבעים הבוהקים של המילים" (עמ' 76); "גחלי הדים" (עמ' 78); אני ציירתי את הדי / על קיר שהפך לקול" (עמ' 89).

אמצעי פרוזודי מעניין אחר הוא הארמז המשתנה, כלומר, הבאת חלק מביטוי ידוע ומוכר (בדרך כלל מהמקורות) תוך קטיעתו ושינוי חלק ממנו: "קום לך לך אל תוך עצמך" (עמ' 9); "אביה הקול יכול" (עמ' 15); "ירכיים סוערות לברכה" (עמ' 17); "גן הדן" (עמ' 18); "אדון עולם אשר הלך" (עמ' 62); "בדלי מי שבחים" (עמ' 70).

הדימוי הוא אמצעי עתיק יומין שנועד לעצב ציור מילולי, אך בספר שלפנינו הייתה לדימוי עדנה: "ובתיו (של הרחוב) פורחים / על גבי" (עמ' 16); "אדי ערפל באו וטיפסו / על הזוגיות כזבובים", ובהמשך: "פתוח כלפי חוץ, חושף בפנינו / את כרסו המלאה, עמד המקרר / וחייך אור לבנבן, כמבויש" (עמ' 22); "אוזני העץ קלטו את תנועת נפילתו" (עמ' 32); "הסתיו הנאה הוא שמלה פרחונית / שהדיה עלים נושרים" (עמ' 40); "גרדום הקולב" (עמ' 42); "בהימליה של המוח / אני גר כמו פליט" (עמ' 45); "הדים מעוברים" (עמ' 78).

אמצעי אחר ההולם את המוטיב המרכזי – ההד – הוא המצלול: "אני מתבוצץ בעצי הביצה שצמחה / בבוץ עדן. באמצע ביוצה מצאתי ציפור" (עמ' 20); "סידן סודי של עצמות… חולצה שחילצה אותי מצרות" (עמ' 42); "…כי לא – // היה לה פה, הפלא ופלא" (עמ' 50; כאן מופיעה גם פסיחה מבית לבית; ראו גם עמ' 38, 50).

וכמו כן, גם האנפורה יכולה לשמש מצלול של הד: "הדי נחל הירקון, / הדי הפארק והחלונות, / הדי הים והדי היבשה" (עמ' 85; ובעצם לאורך כל השיר "הדים תל-אביביים").

שיר מכמיר לב על סבתא ונכד הוא:

"הד נוסף"

אלישבע קוראת לנועם בן השבע

סיפור ערש.

הוא מבקש עוד סיפור ועוד –

אוהב לשמוע את הד המילים.

 

פעם נפלט מפיו: "הד לשמוע

והד לעשות!" ובעודו מאזין

בקשב רב לקולות הסיפור,

משך לפתע את הירח כשמיכה מעל ראשו ונרדם.                        (עמ' 57)

 

בחיפוש אחרי הד קדומים מימי הביניים, המשורר "מבקר" אצל פון אשנבך בן המאה ה-13, מחבר "פרסיפל". הוא חוצה "יער דורות מלא הדי פרא", ואז עולה "הד נשים" באפו, ומכאן אנו עדים לקטע שירי ארוטי:

… באתי לצוד

אותך, ססיליה, בכמיהה באתי להשכינך

במוזיאון מיטתי. לתייק אותך בארכיון מיני.

… בגללך הייתה מיטתי למוזיאון.

ססיליה נחשקת, אני מריח את גופך המהביל

וממתין להדי קולו.                                             ("שני הדהודים בלב היער", עמ' 73)

 

בשיר המבוא שציטטתי בתחילת המאמר, כותב המשורר: "נפשי מלאה דוכי, / אז שיר אשיר לבני." בעקבות רמז זה לשכול ולבן שאיננו, נכתב השיר המטלטל וקורע הלב:

"הדים משנת הבן"

מן הרקיע יצאו הדים דחופים

להביא לי בשורה משנתו המתוקה.

שוב ושוב קראתי בשמו ואין עונה,

ואיני פוסק מלקרוא לו וליבי ניחר

ומיטתו הייתה לגומחה בקיר.

אני קורא לו בעדנת הד ובהמיה רכה:

קום בני, קום לך מתנומה מדומה ושוב

אל חיים במהרה. הלא חייך מחכים

עדיין אך ורק לך.                                                (עמ' 80)

 

קובץ השירים מסתיים בשיר "הנודד" של וולפגנג פון גתה בתרגומו של אשר רייך, שגם בו מופיע מוטיב ההד.

הקובץ היפה והמעניין הזה זכה גם למלבוש צורני הולם, הודות ליצירתו המעניינת של יוני זהר – על העטיפה מופיע דיוקנו של אשר רייך כשפיו פעור לרווחה לזעקה שאיננה נשמעת, ולדיוקן הזה יש עוד ארבעה "הדים".

על המחבר / המחברת

Avatar

משה גרנות

סופר, מבקר, עורך. פרסם 57 ספרים (סיפורת, ספרי ילדים ונוער, הגות) וכאלף מאמרים ורשימות.

6 תגובות

  1. בת שבע ארבל
    בת שבע ארבל מאי 05 2019, 19:39
    ניתוח מעניין ומעמיק

    הכותב מסביר ומבסס

    השב לתגובה
  2. ע. בן-יוסף
    ע. בן-יוסף מאי 06 2019, 00:04
    שיר ורזיו

    הסופר והמבקר משה גרנות מצלים היטב להפריד כאן עור לבשר – לחשוף נימים של ממש מהוויתו של המשורר.

    השב לתגובה
  3. שושנה כהן
    שושנה כהן מאי 06 2019, 07:11
    תיאור מעניין של ספר מסקרן

    תודה

    השב לתגובה
  4. אורה קירשמן
    אורה קירשמן מאי 07 2019, 13:17
    תודה

    למשה גרנות

    השב לתגובה
  5. אהובה פרלמן
    אהובה פרלמן מאי 09 2019, 13:23
    יצירות נפלאות נוצרות כל העת

    מה יודעים על כך ההורים הצעירים?

    השב לתגובה
  6. איציק בכור
    איציק בכור מאי 10 2019, 12:34
    בכל הרדידות והשטחיות והסבבה

    לפעמים יש גם קרני אור בודדות
    מאמרים רציניים ולא מתיימרים
    שלא עוסקים בצחנת היום יום

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!