JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

בין ריאליזם לפנטזיה

ביקורת ספרים: "שפילפוגל, שפילפוגל" מאת מתן חרמוני

בין ריאליזם לפנטזיה משה גרנות
אוגוסט 03
19:30 2019

מעולם לא קראתי קודם רומן בתבנית דומה לזאת של "שפילפוגל, שפילפוגל" – ספר גדוש בהערות שוליים – תבנית זרה לחלוטין לספרות יפה. זאת ועוד, הקורא נדרש להיות דרוך בקריאת ההערות, חלקן מתייחסות לכתבים אמיתיים, וחלקן מציעות מידע חסר שחר, כמו למשל, מראה מקום של מאמר שכביכול פרסם מתן חרמוני עצמו בכתב העת "דווקא".

השם "שפילפוגל, שפילפוגל" מתמיה, כי הגיבור אבינועם שפילפוגל (בשמו הקודם – אבי שלף) הוא גיבור משני לחלוטין, ושמו מרמז אולי על היותו ברברן או מלשין. בזכות חנופותיו לראש החוג הוא הולך מחיל אל חיל, ומשאיר מאחור מרצים מוצלחים ממנו. ייתכן שכפילות השם בכותרת הספר היא קריאה לעזרה של ראש החוג לספרות, פרופ' ישראל ססובר, לשפילפוגל, כדי שזה יציל אותו מידיו של הדוקטורנט הנצחי עשהאל רובשקין. רובשקין דרש באלימות משרה בארצות הברית עבור אשתו, ד"ר חמדה קוסובר.

בספר מוזכר גם פסיכיאטר בשם ד"ר שפילפוגל, וזוהי רמיזה ספרותית לקורא לספרו של פיליפ רות "מה מעיק על פורטנוי", שאגב מוזכר גם בהקשר התנסותו של "האני המספר" באוננות.

שמו המלא של הדובר, "האני המספר", ד"ר אוריאל דוד חיות, מופיע רק פעם אחת בהערת שוליים. מעניין לציין שכותרת הדוקטורט של הדובר היא "מקומה של אמריקה בספרות ובמחשבה של תנועת ההשכלה העברית", וכותרת הדוקטורט של יהודית רדלר, אהובתו לתקופת מה של הדובר, היא "כל הנחלים זורמים לאמריקה – חייו של המשכיל אהרן לייב הורוביץ" – ושתיהן דומות לכותרת הדוקטורט של מתן חרמוני עצמו: "כל הנחלים זורמים לאמריקה: על תפקיד העולם החדש בספרות תקופת התחייה".

לאורך כל הספר הדובר מעיד על עצמו שהוא אנדרדוג – מחמיץ מלגות נחשקות, ואילו שפילפוגל מתקדם על חשבונו, מקבל תקן וקביעות. פרופ' ישראל ססובר, ראש החוג, זורק את הדובר מצוות ההוראה התקני, והופך אותו למרצה חוץ.

הדובר עד להווי של החוג לספרות באוניברסיטה. המחבר מספק לקורא רמזים שמדובר באוניברסיטת תל-אביב. ההווי המתואר בספר איננו רחוק מהידוע לכל מי שדרכה רגלו באקדמיה: אם החוקר/המרצה לא התייחס בדבריו לספר של הפרופסור המארח – המסקנה היא שהחוקר/המרצה מדבר שטויות; נטייה לזלזל במחקרים שנכתבו בעברית; חובה להתחנף לראש החוג, ולצחוק לשמע הבדיחות שהוא מספר; כל צוות ההוראה חומד משרה נחשקת באמריקה, שמעלה את ערכו של החוקר; מרצה זוטרה המכינה ערב לכבוד ראש החוג, וכותבת מאמר בעיתון על ספרו – זוכה לחסות.

בנושא הפרסים הספרותיים מתקיים באקדמיה מה שכינה בזמנו אברהם שלונסקי בשם "פרסטיטוציה" – להיטותם של אנשי ספרות לקבל פרסים, ישראל ססובר, ראש החוג לספרות, העניק פרס לחברו, סופר חשוב, וזה בתמורה כותב על גב ספרו המלצה חמה. וכן הלאה. וכמובן, הפרוטקציה לעולם משתלמת: פרופ' נחמה קוסובר פונה – מעל ראשו של ראש החוג – אל נשיא האוניברסיטה, ומצליחה להשיג לבתה תקן וקביעות, ולעצמה את המשרה הנחשקת באמריקה.

מסתבר שבחוג לספרות כולם שוכבים עם כולם. ההתעלסויות מתוארות בפרטי פרטים: ד"ר יהודית רדלר שוכבת עם מי שמכונה לונגינוס, חוקר שוויצרי ששמו האמיתי הוא יוהאן קאספר לפאטר. בסוגריים אציין שלפאטר היה גרמני שוויצרי בן המאה ה-18 שרצה לשכנע את משה מנדלסון להתנצר. לא ברור לי מדוע המחבר מצא לנכון להעניק שם זה לדמות. לונגינוס היה חייל רומי שדקר ברומח את ישוע כשהיה תלוי על הצלב. מדוע בחר המחבר את השם הטעון הזה "לונגינוס"? – אולי משום שבהתעלסויות הרבות שבספר מתואר איבר המין הגברי במונחים של כלי מלחמה.

להמשך סקירת ההתעלסויות: יהודית שוכבת עם שפילפוגל (נשוי ואב לשניים), המצהיר שתמיד חשק בה. יהודית שוכבת גם עם יעל שטיינשניידר ארדיטי, כשזו הייתה בהיריון, ואשר בתורה שכבה עם עוד גברים – כשהיא עדיין בהיריון. כשהייתה דוקטורנטית שכבה עם המנחה שלה, ובהמשך עם "האני המספר", וגם עם ד"ר חמדה קוסובר. איסי, אימא של יהודית רדלר, טענה שבתה הייתה "נותנת" – בנים היו שוכבים איתה, אבל חומדים את האם בגלל יופייה. אביה היה גם הוא נואף – נשא אישה שנייה באנגולה, והוליד עימה ארבעה ילדים. יהודית שוכבת עם עידו טפלר, שאימו חולקת חדר בבית אבות עם אימה הדמנטית של יהודית.

נוסף על כך, יהודית שכבה, כמובן, גם עם פרופ' ישראל ססובר, ואת האירוע הזה היא מתארת בפרטי פרטים. יהודית באה לבקר את פרופ' ססובר בחוליו (המדומה), כשכוונתה לרחרח באשר לסיכוייה לקבל את המשרה הנחשקת באמריקה. בביקור הזה חוטפת אותה אשתו של הפרופסור לחדר השינה וכופה עליה סקס, שמתפתח בהמשך למין אוראלי, ואגב-אורחא מוזכר שהיא ביצעה מין אוראלי גם בבעלה. יהושע רדלר שוכב עם חוקרת חסידות שכותבת ספרים ארוטיים, וגדולה ממנו בכמה עשרות שנים. פרופ' בת-שבע וילנסקי דורשת מנעמן טולדנו (שניהם נשואים לאחרים) חדירה ב"צלצל" שלו נוסח "מובי דיק". בתה של פרופ' נחמה קוסובר, ד"ר חמדה קוסובר, שכבה עם כל הסגל, כולל פרופ' ססובר, כולל "האני המספר". אני מניח שיש פרשיות מן המין הזה באקדמיה, אבל מבול כזה של משכבים מכל הסוגים והמינים – אני ספקן אם יש לכך אחיזה במציאות, אבל אני מודה שהתיאורים עסיסיים למדי ואף משעשעים.

הספר, שעל פניו מתיימר לתאר ריאליה בחוג לספרות באוניברסיטה, גולש לפנטזיה מוחלטת בשלוש הזדמנויות: הראשונה, התיאור של ד"ר יהושע רדלר המתעורר בוקר אחד ומגלה שהפך לאישה חטובה ומושכת בשם יהודית רדלר. מסתבר שהמהפך הזה עובר בלי שום תמיהה בקרב הסובבים. אפילו האם נזכרת בנערותה של יהודית, והרי כנער הוא היה זכר מוחלט, ואפילו קרא בשקיקה את ספריו של ד"ר רובן על חדוות המין, ולא רק זאת, בהיותו כבר בעל תואר דוקטור בחוג לספרות הוא מכניס להיריון את ד"ר חמדה קוסובר. הוא מתחנן בפניה שתבצע הפלה, והיא מסרבת. לא רק זאת, הספר שכתב/כתבה אמור לקבל אישור של מערכת החוג, ורק בעיה אחת מתעוררת, והיא שיהודית רדלר לא תוכל לציין ב"קורות החיים" שלה את הקרדיטים המחקריים שהשיג יהושע רדלר.

הפנטזיה השנייה: בין פרופ' נחמה קוסובר לראש החוג פרופ' ישראל ססובר מתגלע ריב צעקני, שכל צוות ההוראה עד לו. קוסובר מאשימה את ססובר בכך שהוא מבקש להגלות את בתה לאמריקה, ומכנה אותו "רוצח!". לא מועילה לו הטענה שמדובר במשרה נחשקת שרק תיטיב עם בתה. הריב מתלהט, ולפתע משתרר שקט. המרצים מהחוג יוצאים מחדריהם לברר מה קרה, והם רואים את השניים ערומים לגמרי, כשמגופו הרופס של ראש החוג בולטת זקפה לתפארת.

הפנטזיה השלישית מופיעה בסוף הספר: פרופ' אמריטוס יונה קיניגסהופר (קודמו של ססובר בראש החוג) נפטר, בצוואתו דרש שססובר ידאג לחנוט את גופתו כמו שחנטו את תות-אנך-אמון, את ג'רמי בנת'ם, את לנין ואת קים ג'ונג און. ססובר ממלא את המשימה, והגופה מוצבת בארון באולם הסמינרים של החוג, וכל מרצה פונה אליה כאילו מדובר באדם חי.

הפנטזיות האלו בולטות בעיקר משום שהאווירה האקדמית המתוארת בספר תואמת בהחלט את מה שאמור לקרות בדרך כלל בחוג לספרות. כולם חוקרים וכותבים. השיח של המרצים בחוג הוא שיח ספרותי לעילא, הכולל פרטים רבים שבאים להוכיח שהספר עוסק בעובדות, כלומר בריאליה, והנה מופיעות שלוש הפנטזיות, וכן מבול המשגלים של כולם עם כולם וטורפים את הקלפים.

יש מסורת בספרות העברית מימיו של עגנון שצריך לייגע את הקורא בחידות ("ספר המעשים", "עידו ועינם"). נראה לי שקצת מהמסורת הזאת עברה גם לרומן של מתן חרמוני. אני מודה שהספר מעניין, מיוחד, וקטעי ההומור משעשעים. אינני פוריטן, לכן גם תיאורי ההתעלסויות הרבות לא ממש הפריעו לי, אבל אני עדיין מאמין שרומן צריך להציע לקורא סיפור, ואין מטרתו לבחון את מידת הידע הבלשי שלו.

על המחבר / המחברת

Avatar

משה גרנות

סופר, מבקר, עורך. פרסם 57 ספרים (סיפורת, ספרי ילדים ונוער, הגות) וכאלף מאמרים ורשימות.

5 תגובות

  1. מהאקדמיה
    מהאקדמיה אוגוסט 04 2019, 12:07
    נשמע ריאלי

    אבל קצת מוגזם כמותית
    הכוונה לחוויות המין

    השב לתגובה
  2. אלמוני
    אלמוני אוגוסט 06 2019, 13:34
    הייתי מזמין אתכם לאוניברסיטה בה לימדתי

    והייתם מגלים שמה שאמתואר כאן הוא כאין וכאפס ל

    השב לתגובה
  3. שלומית לוז
    שלומית לוז אוגוסט 07 2019, 16:13
    מאיפה ואיך אתה מכיע לספרי ההגות האלה

    יש עוד מי שקורא את הז'אנר הזה?
    כל הכבוד.

    השב לתגובה
  4. משה גרנות
    משה גרנות אוגוסט 08 2019, 12:00
    עם הצלחה לא מתווכחים.

    לשלומית לוז: עם הצלחה לא מתווכחים – הספר של מתן חרמוני נמצא ברשימת רבי המכר כבר שבועות

    השב לתגובה
  5. מירה
    מירה אוגוסט 08 2019, 15:52
    נדמה שבמקרה זה

    הפנטזיה פחות מהריאליזם

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!