JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

כמו סאגה

ביקורת ספרים: "הגדת הפרת – שירים, אוטוביוגרפיה"

כמו סאגה משה גרנות
אוגוסט 26
19:30 2019

את ספר השירים של יוסף כהן-אלרן, "הגדת הַפְּרָת – שירים, אוטוביוגרפיה" (הוצאת צבעונים 2019) אני משייך לסוגה ספרותית שכותרתה "כמו סאגה", משום שיש בו את היסודות המקובלים בסוגה זו: תיאור אפי של קורות משפחה אחת לאורך דורות. אומנם מחברי הסאגות במאה העשרים, כמו ג'ון גאלסוורתי – "ההגדה לבית פורסייט", או יצחק בשביס זינגר – "משפחת מושקאט", כתבו כל אחד רומן רחב יריעה שהתפרש על פני כרכים רבים, ואילו ספרו של כהן-אלרן מכיל 112 עמודים בלבד, אלא שמבחינת התוכן מדובר בהחלט במאפיינים של סאגה. רוב השירים בספר הם בעלי מאפיין אפי, מתרכזים בזיכרונות של הדובר, אבל מתארים את קורותיהם של הדורות שקדמו לו, ומתייחסים לדורות שיבואו אחריו.

טרם דיון בספר עצמו, אבקש להקדים כמה מילים: עד שנות השישים ההוויה הארצישראלית זעקה את שלילת הגלות, מלחמת העולם השנייה חשפה בכל זוועתו את הכישלון הקולוסאלי של קיומנו כמיעוט בין הגויים. אבל האם אפשר למחוק מאות שנים של חיים, של מאוויים, של יצירה? התפכחנו מאז, קרוב לעשרה מיליון בני אדם בארץ ובעולם מדברים עברית, בראשית ימיה של המדינה דיברו בארץ בשבעים לשונות. אפשר לחקור את פירות ההילולים של הגלות ומותר גם להתגעגע. אסור לנו להביט לאחור רק בזעם, ולהתעלם מעצמנו.

חובה לזכור מאין באנו. רובנו באנו משבעים גלויות, ועצימת עיניים אל מול המקורות היא חטא לאמת. יוסף כהן-אלרן פוקח עיניים לרווחה בתארו את העולם ההוא. השירים בספרו מתארים בעדינות וברגישות את עיירת הולדתו, חילה, שמדרום לבגדד, שבה חיו כאלף יהודים. הוא מתאר את ההווי בעיר השלווה – אביו לוגם קפה, ויוסף הילד תוהה על מה אביו חושב. האב יושב כמו מלך בחנותו, ומזמין לקוחות מוסלמים. הסרטים שהילד רואה בקולנוע משאירים אותו נדהם נוכח שיגעון האהבה והתשוקה.

בשירים מתוארת גם דבקותה של הקהילה היהודית במסורת: קוראים בלילה לסליחות. אחד האחים מעשן סיגריה בשבת, אבל כשהוא רואה את אביו מתקרב, הוא מכניס את הסיגריה הבוערת לכיסו, כדי שהאב לא יֵדע שהוא מחלל שבת. למרות כבלי המסורת, אחד האחים מתאהב בנערה ששרדה את טבח הארמנים, היא מוכנה לוותר על דתה למען האהבה, ומסכימה לעלות עימו לארץ ישראל.

הילד משגיח על אימו שאופה מצות לפסח בטבון. היא קונה חלב אצל מוסלמית שחולבת את הפרה לנגד עיניה. הילד נפעם מהכוחות האדירים של האם שנישאה בגיל חמש-עשרה, וכעבור שנה כבר ילדה את הבת הראשונה, ולאחריה נולדו בשרשרת עוד שבעה ילדים, כך שמעולם לא חדלה להיניק, והדובר, בן הזקונים, ינק במשך שנים, כי לא היה לו "יורש" על הדדים.

ההורים בימים ההם היו טרודים מאוד בפרנסה ובגידול הילדים הרבים, ולא חיבקו ולא נישקו את ילדיהם, את החסר הזה ממלא הדובר בבגרותו כשהוא מחבק ומנשק את ילדיו, ואילו הוריו היו בחיים, היה מחבק ומנשק גם אותם.

"מפריח היונים" הוא שיר מלא סמליות. מתואר בו כיצד היונים מוותרות על החופש שלהן למען הגרגירים שמפריח היונים מפזר להן, הן לא יכולות לדעת שההאבסה הזאת סופה במותן בשחיטה. כאן מרומז מצבנו בגולה: למען "סיר הבשר" ויתרנו על החופש, ובסופו של קיבלנו פוגרומים, גירושים והשמדה המונית.

את הפרידה מהעיירה מתאר הדובר בצורה מרגשת: נהר הפרת בוכה על העיירה המתרוקנת מיהודיה, ותופרת מוסלמית שמצאה פרנסתה אצל אביו, רצה אחרי האוטובוס בתלונה מרה שמשאירים אותה לאנחות.

בארץ משכנים אותם באוהל ברזנט, ולאחר זמן מקבלים צריפון. ההורים אינם קולטים את השפה, והילד שמבין סוף סוף את המילים שבסידור התפילה, הוא שמדריך אותם בנבכי הביורוקרטיה הישראלית. הילד משמש פה ועיניים לאבא. הדובר רואה את אביו בוכה בצריף במעברה, ולימים בוכה ביום חתונתו של הדובר על שאין בידו להעניק לו דבר ביום חגו.

"הים הגדול" הוא שיר נוגע ללב. הילד שהיה רגיל לראות את הגדה השנייה של הפרת, רואה פתאום את הים הגדול, והוא תוהה על הקו שמחבר בין הים לשמיים באופק, האם ייתכן ששם נשפכים המים אל סוף העולם?

הדובר מתאר את ההווי במעברה. בקולנוע אחד מקרינים סרטים שמככב בהם פריד אל-אטרש, ובקולנוע השני – סרטים על בוקרים, אינדיאנים, והכוכבים ויטוריו דה סיקה וג'ינה לולובריג'ידה. ויש גם חפלות עם זמרות ורקדניות המנענעות את משמניהן בבית הקפה שבמרכז המעברה בלילות שבת.

קראנו איך נישאו אחיותיה ואחיה של אימו, ובהמשך, שוב תיאור איך נישאות אחיותיו שלו: הראשונה בשידוך, השנייה בחיזור והשלישית באהבה – הנה התערינו בהוויה הישראלית; אבל לא ממש: אחת האחיות יולדת רק בנות והבעל זועם, מרוב פחד היא יולדת בן, ואחריו שוב שתי בנות. האחות המיוגעת הזאת נפטרת בגיל 58.

הדובר עצמו יועד בילדותו לבת דוד בעלת עיניים כחולות, אך רצה הגורל והוא נישא לאישה בהירת שיער ותכולת עיניים אחרת שפגש במועדון ריקודים רוסי, שם רקדו פולקה וטנגו.

כצפוי בסאגה, השירים מדלגים מדור הסבים, דרך דור ההורים, דרך דורו של הדובר אל דור הילדים. הדובר מתייסר שלא שאל יותר את הוריו על ילדותם ועל אהבתם, שאילו עשה כן, הייתה הסקירה השירית עשירה הרבה יותר. הדובר יודע כי הארץ שממנה הגיע לארץ ישראל חרבה במלחמות, אבל כל זה איננו יכול למחוק את זיכרונות הילדות שלו:

רק אזכור כי שם חייתי

רק אזכור כי שם גדלתי

כי תמונות הילד ההוא

אשר הייתי

בשק ליבי נשאתי

("חרבה הארץ ההיא", עמ' 106)

ציינתי כבר כי לשירים מעלי הזיכרונות יש תבנית אפית, ולכן אין המחבר מתהדר בלהטוטי לשון פיגורטיבית. הוא נמנע מכך, כי החשוב הוא המסר, ובכל זאת נמצא באחדים מן השירים אנפורות, למשל בשיר "על כיסאו אחי": "מכל אהבות שהיו לו / מכל חיבוקים שחבק / מכל נשים שרצו בו…", או בשיר, "לא שאלתי": "לא שאלתי מעולם / לא חקרתי דבר / לא את אבי ולא את אימי…", ויש אפילו שיר מחורז בחלקו – "פרידה מאח": "השמש כאן זורחת / עם קרן אחת שבורה / אותה עמך לקחת / אל דרך הגבורה…"

"הגדת הפרת – שירים, אוטוביוגרפיה" הוא ספר שירים מרגש מאוד, המשאיר רושם עז על הקורא.

על המחבר / המחברת

Avatar

משה גרנות

סופר, מבקר, עורך. פרסם 57 ספרים (סיפורת, ספרי ילדים ונוער, הגות) וכאלף מאמרים ורשימות.

4 תגובות

  1. עינת שפיר
    עינת שפיר אוגוסט 27 2019, 12:30
    מי לדעתך יקרא בכלל ספר כזה?

    אני בטוח לא

    השב לתגובה
  2. משה גרנות
    משה גרנות אוגוסט 27 2019, 14:06
    מדוע לשלול?

    מעניין אותי מה גרם לך, עינת שפיר, להיות כל כך קטגורית לגבי הספר של יוסף כהן אלרן?

    השב לתגובה
  3. יפית הרמן
    יפית הרמן אוגוסט 28 2019, 20:07
    מאמר יפה ומעמיק

    על ספר שכנראה רוב הגולשים לא שמעו עליו
    חשוב מאוד
    גם אם לא יקראו את הספר עצמו
    מודעות לנושא, למחבר וכן הלאה

    השב לתגובה
  4. עלמה ישורון
    עלמה ישורון אוגוסט 30 2019, 11:43
    בדיוק מסוג הכתבות שאני מחפשת

    לסוף שבוע שחשוב לי שיהיה רגוע.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!