JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

אלצהיימר

סיפור קצר על הפרק המסיים בחיים

אלצהיימר מרגלית ליפמן
אוקטובר 27
19:30 2019

אישה ניבטת אליי מהמראה בחדר האמבטיה. אני מתבוננת בה היטב. היא מוכרת, אך קשה לי לזהות בדיוק מי זו. אני מתקרבת מעט ומביטה שוב. חיוך עקמומי עולה על פניי. עכשיו ברור לי. הפנים הקמוטות, האפורות ,מכוסות בכתמי שמש ושומות זעירות סביב העיניים שייכות לי. כמו שאומרת הקלישאה: הרווחתי אותם ביושר .כל קמט וקמט. העיניים כל כך קטנות, כאילו הולכות ונעלמות בתוך ים של קמטים. השיער לעומת זאת, חום כהה ודי שופע, איזה ניגוד לפנים. אני צובעת אותו? לא זכור לי שהייתי לאחרונה במספרה. יצאתי לאחרונה מהבית? עיניי מתכרכמות בניסיון להיזכר והקמטים רק מעמיקים. ואולי זה בכלל ברט, העובד המסור, שעוזר לי ובנאמנות ממשיך לצבוע את שערי כל כמה שבועות. קשה לי להתנתק מהמראה ובכל זאת אני לוקחת צעד קטן אחורה. והנה הפתעה.

לעיניי מתגלה חולצה לבנה חמודה למדי, בעלת שרוולים וכפתורים עגולים קטנים. סיכת כסף בצורת טווס מהודקת אל הכפתור העליון. הסיכה מאוד מוכרת לי לכן לבטח היא שלי. החולצה עושה ממני בן אדם, ושוב חולפת לה המחשבה על אותו ביטוי נדוש שהבגדים עושים את האדם. ממתי התחלתי להאמין לכל הדברים הללו? אולי בכל זאת יש בזה משהו. ואני מרגישה טיפה גאווה וחיוך קטן מפציע לו בזוויות פי. שוב אני קרבה אל המראה, עיניי מצטמצמות ואני רואה בעיני רוחי את הבחורה המצודדת ואולי אף נאה, הבחורה שפעם הייתי. פניה מלאות מעט, עיניה חומות ושיערה בצבע אדמת חמרה. אני כמעט בטוחה שלא היה צבוע. ממוצעת קומה, גוף נאה, אולי לא כמו שמקובל היום, אבל כן, נאה למדי.

איפה היא אותה בחורה שאני זוכרת כל כך טוב? שם, בזמן אחר, ביבשת אחרת. המחשבות על העבר מעייפות אותי ואני חוזרת אל הכורסה המתכווננת שנקנתה לבעלי ועכשיו משמשת אותי. המוזיקה מערוץmezzo  ממלאת את הסלון, ואני שוקעת בנמנום לקול הצלילים. מחשבותיי לוקחות אותי הרחק הרחק מאותן פנים אפורות, נטולות חיים שלפני רגע נגלו אליי. אני מרימה את ידית הכורסה והופ אני במצב של חצי שכיבה, באוזניי מתנגן קונצ'רטו לפסנתר מס' 1 של ברהמס, אני מזהה מייד וללא קושי ומחשבה אפיקורסית עולה בראשי. אולי אני כבר נמצאת בגן עדן? אבל לא יכול להיות. תמיד טענתי שאגיע דווקא לגיהינום.

הימים חולפים ואין דרך לעצור את הזמן. אבל אני מרגישה שהייתי רוצה שבכל זאת ייעצר ולו לרגע. רק לרגע שאוכל סוף סוף לרדת. בינינו, הרי היו לי חיים נפלאים. ואני לא מפסיקה להגיד את זה לכל מי שעדיין מקשיב לי .מה לא עברתי? אפילו את השואה. וזה היה נורא אבל נסבל. ידיד טוב שלי ,איש חכם ונבון במיוחד, טען בהומור השחור שלו, אחרי שקרא חלק מהיומנים שכתבתי בזמן השואה, שהיו מעמידים אותי לדין על הכחשתה.

בדיוק סיימתי את בית הספר תיכון כשנכנסנו לשנתיים וחצי למחבוא, בעליית גג קטנה, שבה גרנו ועברנו את המלחמה עד לסיומה. הסתתרנו שם כל המשפחה, אבא, אמא ואחי הקטן, ביחד עם עוד שתי בנות דודות. משפחת ברכר שהצילה אותי ואת כל משפחתי הקטנה הייתה פשוט נפלאה. מלאת מסירות והתחשבות. כל ערב היינו יורדים במדרגות תלולות אל דירתם, שם דאגו לכל מחסורנו. גם לאוכל ולמשקה וגם למזון רוחני. ספרים ועיתונים, האזנה לרדיו ובעיקר לבי.בי.סי. משחקי חברה, הרבה ברידג'. במשך היום הסתתרנו. בקומת הקרקע היה מפעל רהיטים של המשפחה ואנחנו פחדנו שיראו אותנו. לא העזנו להתקרב אל החלון בעליית הגג. פחדנו ממלשינים.

12 מחברות גדולות מילאתי בכתב ידי על כל קורותינו באותה תקופה קשה, שהיו בה גם הבלחות בודדות של אור שנתן לנו תקווה. ביום השחרור עמדה מול הבית שבו הסתתרנו חברתי הטובה שעבדה בספרייה. היא באה לחבק, ואני לא הבנתי איך ידעה שאני שם. חברתי אמרה: "לפי הספרים שגברת ברכר ביקשה. היה לי ברור שזה לא בשבילה, אני הרי מכירה את הטעם שלך בספרים". המחשבה שהיא הייתה יכולה להסגיר את כולנו כולל את משפחת ברכר חלפה במוחי, מנקרת שוב ושוב. ניסיתי בכל כוחי לגרשה, אך היא צצה שוב ושוב. קשה היה לי להתנער מהרגשת היותי נרדפת.

התעוררתי וברט הטוב עמד מעליי ובידיו כוס קפה ועוגה. משכתי בידית לכלל ישיבה והודיתי לו. השעה כנראה ארבע. כבר שנים על גבי שנים זו השעה שאנחנו רגילים לשתות את הקפה של אחר הצהריים. רק שעכשיו זו רק אני. בטח תכף יבואו הילדים והנכדים ואולי איזה נין קטן שעדיין לא חושב שאומה שניה, כך הם קוראים לי, נראית כמו בובת סמרטוטים מקומטת. אחר הצהריים תמיד נחמד. גם בגלל שזה קרוב לערב ועוד מעט ברט יכין לי ביצה וקצת לחם, אשתה תה, אקח כדור שינה ואלך לישון בתקווה שלא אקום מחר, וגם בגלל שהילדים באים ובכל זאת הם עושים קצת שמח בלב.

הבעיה היחידה כשהם באים זה שהם מייד מעבירים את הערוץ המוזיקה האהוב עליי , לחדשות. ושם אני רואה את כל האנשים האיומים האלה מהפוליטיקה שלא מפסיקים לדבר ולצעוק אחד על השני. הרבה פעמים הם גם מדברים אליי ואני צועקת עליהם בחזרה. הם ממש מפחידים אותי. אם מקל ההליכה לידי אני מנסה להרביץ להם ופעם כמעט נשברה הטלוויזיה. ברט המסכן ניסה לתפוס את המקל, אבל אני בכוחות אחרונים משכתי אותו והתחלתי להרביץ לו, לברט החמוד. אני חושבת שהיה לי מבט של רצח בעיניים. אחר כך בכיתי. מבעד לערפל משהו הצליח בכל זאת לחדור והבנתי שעשיתי מעשה לא טוב. אני לא בן אדם טוב, אני צריכה ללכת. אני צריכה ללכת. אני מוכרחה ללכת, אבל לא נותנים לי.

הילדים מנסים. אין ספק שהם מנסים. מדברים על השגרה. מה הם עושים, איפה הם מבלים, איך העבודה, איך החברים. אבל זה כבר לא כל כך מעניין אותי. אני מנסה להקשיב, באמת שאני מנסה לגלות איזה שמץ של עניין אבל הכול כל כך משעמם. לפעמים אני סתם מהנהנת מתוך נימוס. פעם הייתי אחרת, אפשר להגיד שהייתי ממש חברותית. היו לי חברות טובות, נפגשנו, טיילנו, שיחקנו קלפים. באמת היה נחמד. אבל כולן מתו, נשארתי דינוזאור יחידי ברחוב שלנו. כמה עצוב. לא לי כמובן, אבל לילדים עצוב. אני הייתי שמחה להצטרף לחברות. בטוח שהרבה יותר שמח שם למעלה. אבל לא נותנים לי. אחרי שכולם הולכים, אני ממהרת להעביר לערוץ המוזיקה, עוצמת עיניים ונמצאת שוב בעננים. הלוואי. אבל בכל זאת מתפשטת בי תחושה נעימה, לצערי היא לא נמשכת הרבה זמן.

ברט צץ פתאום לידי, חיוך רחב על פרצופו, שיניו בוהקות בלובנן "דוש אמא?" הוא אומר וליבי מחסיר פעימה. " כבר עשיתי אתמול" אני מנסה לחייך אליו "אני ממש נקייה. לא צריך דוש היום" אבל הוא כבר רכון לעברי, עוזר לי לקום ומוביל אותי את האמבטיה. איזה עונש. אפשר לחשוב שחזרתי מהעבודה באיזה מכרה פחם. כמה שזכור לי ישבתי רוב היום על הכורסה, יצאתי אל המרפסת האחורית וגם שם ישבתי. איפה הספקתי להתלכלך כל כך, לא ברור לי. אני שונאת את הסיפור הזה עם הדוש. להתחיל להתפשט, להתיישב על כיסא פלסטיק קטן ומכוער, ברט מכוון את המים, אבל תמיד קצת קר לי או קצת חם לי והוא כבר חופף את שערי. אי-אפשר להימלט. חבל שהמקל לא לידי, אני מהרהרת, אבל לאט, לאט נכנעת לתחושה הנעימה של המים על גופי. הבגדים הנקיים מדיפים ריח נעים ואני סוף סוף מתרצה.

הגיע הרגע שאליו אני מייחלת. ארוחת ערב קלה, כוס תה וכדור שינה. זהו אני הולכת לישון וכולי תקווה לא לקום בבוקר. היו לי חיים נפלאים, עשיתי המון דברים, טיילתי, קראתי, ראיתי סרטים, שיחקתי עם הילדים, הנכדים ואפילו עם הנינים. זהו. התעייפתי. בבקשה. אך כל בוקר אני קמה מחדש. שוב לעבור את אותו דבר. ישיבה, מוזיקה, קצת דיבורים, אבל שום דבר לא ממש מעניין. הכול חוזר על עצמו כמו אותו סרט שפעם ראיתי.

בסוף מתתי בגיל תשעים ושלוש, שבעה חדשים ועשרים ושבעה ימים. איך אני יודעת, אתם בוודאי שואלים. כך כתוב על המצבה שלי… ואם זה כתוב אז זאת בטח האמת.

על המחבר / המחברת

Avatar

מרגלית ליפמן

בוגרת אמנות, תאטרון וקולנוע, אוניברסיטת ת"א. הוציאה לאור את ספר הילדים "פעם".

7 תגובות

  1. ח.
    ח. אוקטובר 28 2019, 11:37
    מוכר לי

    כאילו אני כתבתי
    רק שלך יש יותר כשרון

    השב לתגובה
  2. ניצה
    ניצה אוקטובר 28 2019, 18:40
    נוגע ללב

    אמין

    השב לתגובה
  3. ח. מ.
    ח. מ. אוקטובר 29 2019, 10:35
    אחת המחלות הכי נוראיות

    אנשים נמחקים בעודם בחיים.

    השב לתגובה
  4. נ.
    נ. אוקטובר 30 2019, 18:02
    מצטרפת למחמאות

    על הסיפור הרגיש

    השב לתגובה
  5. רונית מכנס
    רונית מכנס אוקטובר 31 2019, 10:43
    כשאתה מתבגר

    ואם אתה מוגע למחלה הזאת ולסמפטומים שלה, מבהיל להתחיל לזהות אותם אצל מישהו שאתה אוהב

    השב לתגובה
  6. מרגלית ליפמן
    מרגלית ליפמן נובמבר 02 2019, 13:00
    תודות

    אני מודה לכל המגיבים. באמת תודה.

    השב לתגובה
  7. אהרון ליפמן
    אהרון ליפמן נובמבר 04 2019, 11:37
    וואו...

    סיפור מדהים …
    אהרון (בעלך)

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!