JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

בסכנת התמוטטות

סיפור קצר על חיפוש אחר האם האובדת

בסכנת התמוטטות צביה גולן
נובמבר 19
19:30 2019

פעם, כשרצית לחפש מישהו, זו הייתה משימה לא פשוטה. בלי הרשתות החברתיות לאנשים הייתה מידה רבה של פרטיות, ולא הי קל לאתר בני אדם כמו היום. עבורי, אחרי ששנים חיפשתי אותה ולא מצאתי, זו הייתה משימה על גבול הבלתי אפשרי. אבל החלטתי שאני לא מוותרת ויהי מה.

כל מה שהיה לי זה ספר טלפונים קרוע, שכל רחובות כמעט נתלשה ממנו. אבל אני צריכה את בת ים. מה אכפת לי מרחובות. בת ים הייתה הבית הראשון שלי, המקום שאהבתי כל כך, אפילו שהיום, ממרחק השנים כבר אינני בטוחה שאכן כך היה.

אני יודעת שהוא נשאר שם אחרי מה שקרה, גר לו בבית ההוא, ממש בבית שבו גדלתי עד אז, עד שעברתי לחיות בפנימייה, מסרבת בתוקף לנסוע אליו לשבתות וחגים. בשביל זה בדיוק יש חברים, לא? לא בעיה גדולה למצוא איפה להיות, העיקר לא אצלו. כמה שנים עברו מאז? מי יודע? לפחות חמש עשרה שנים, ועכשיו אני חייבת, מחפשת בקדחתנות בספר הקרוע, כי כשאני רוצה משהו, שום דבר לא יעמוד בדרכי.

כאחוזת תזזית, ובטרם תיגמר טיפת האומץ שעוד נותרה בי, טיפסתי במעלה השביל אל הבית. על שער החצר ראיתי שלט: סגור לרגל שיפוצים, בסכנת התמוטטות. אבל מייד ראיתי אותו. אבא ישב שם בחצר, שערו אפור, נראה זקן הרבה יותר ממה שדמיינתי. הוא נראה לי עכשיו כמעט בלתי מזיק, אפילו שברירי. מי היה מאמין? על שולחן קש מט לנפול, היה מונח ספר. לא יכולתי שלא להציץ בכותרת: "טיפה אחת של אושר". אבא אחז בידו כוס תה, ועיניו היו עצומות למחצה. האם הוא ישן? או שמא הוא מביט בי באותו מבט ציני שזכרתי מילדותי?

מסביבו התרוצצו ילדה וילד כבני חמש, לבושים בחולצות בלבד, ישבניהם הקטנים והחמודים מתריסים מולי.

"אבא, יש כאן אישה", קרא הילד.

אבא פקח בעצלתיים את עיניו, הביט בי ורטן: "כבר תרמתי בעבודה".

מחלון הבית הציצה אישה צעירה, שנראתה לא יותר מבוגרת ממני, שערותיה סתורות וסיגריה בידה. היא פתחה את החלון, איפרה החוצה את הסיגריה והשמיעה מעין יבבה מהולה בכעס.

"שוב זיינת מישהי, יוסי, אני יהרוג אותך, נשבעת בקבר של אימא שלי, אני יהרוג אותך".

יוסי לא נראה מוטרד מדבריה. הוא הכניס יד מגוידת לכיס מכנסיו, שלף משם כמה מטבעות, הושיט אותם לעברי ואמר:

"נו… קחי… את בטח עוד הפעם מאקי"ם".

"אני לא רוצה את הכסף שלך", סיננתי.

הילד קיפץ בשמחה למראה המטבעות, ולקח אותן בכף יד קטנה.

"וואלה יופי… עוד לא בן חמש, אבל כבר יודע מה טוב", גיחך יוסי, ורוך בלתי מוכר נשקף מעיניו.

ידעתי שאסור לי לטעות עכשיו. על טעויות משלמים.

"אני רונית", אמרתי באומץ.

"מי?"

"רונית. הבת שלך", לחשתי.

"מה? לא להאמין!" זרחו עיניו, "רונית?! איפה נעלמת ככה כל השנים, אה?"

אבא לא הותיר לי זמן לענות. הוא ניצל את השקט שלי והוביל אותי אל תוך הבית.

ריח רע עמד באוויר, ריח מעיק שכאב של שנים עצור בו, אפילו לא דומה לריח שזכרתי מהבית שהיה בית ילדותי. רעש חדגוני נשמע מכיוון המטבח, רעש קבוע ומכאיב באוזניים.

"עוד לא תיקנת את השעון…", זיכרון רחוק ומאיים לפרוץ פילח את מוחי. "עדיין השעה בו שתיים וחצי בצהריים? ועדיין הוא מתקתק בקצב לא נורמלי?"

"אה…" גיחך אבא, " את עוד זוכרת את זה, מה?"

טעם של זיכרון הציף אותי, ולרגע שוב הייתי ילדה זהובת תלתלים, מוגנת ומחובקת. אך מייד התחלפה התמונה, והנה אני נערה, כבר כמה לילות שאני שוכבת ערה במיטה, מאזינה למריבות הקולניות, לזעקות הכעס של אימא, שהפכו ליבבות חנוקות של אישה נבגדת. ואז יום אחד חזרתי הביתה מבית הספר והיא כבר לא הייתה שם. שנים חיפשתי אותה, בכל מקום. אפילו במחלקות הסגורות. אבל היא נעלמה.

"את רוצה לשבת? את לא נראית משהו…" אבא נגע בי קלות, מחזיר אותי אל המציאות ואל המחנק שבחדר.

"בואי, תיכנסי לסלון" הוא אמר, מוביל אותי פנימה ביד עדינה.

בעודי מובלת אל הסלון כילדה אבודה, נכנסה אל החדר גם הגברת שלו.

"אז עכשיו אתה גם רוצה שאני יכין קפה לזונות שלך, מה? אותי לא עשו באצבע, אתה אל תראה אותי ככה".

"תאמיני או לא, ריקי", פנה אליה אבא, "אבל זאת הבת שלי".

ריקי הסתכלה עליי ועל אבא במבט לא מאמין, ואמרה:

"הבת שלך, עאלק… אתה אין לך גבולות, אני כבר יראה לך אחר כך מה זה".

היא הסתובבה בחדר עוד רגע, נראה שהיא חוככת בדעתה, ואז הרימה בידה האחת את הילד, בשנייה את הילדה, היא צחקה ואמרה:

"אז אם את הבת שלו, אז תכירי את אח שלך ואחות שלך… איך אמרת שקוראים לך?"

"קוראים לה רונית", צהל הקטנטן, "שמעתי אותה אומרת לאבא".

"טוב, שיהיה, אז תכירי, זה עידן, וזאתי אֶתִי".

הרגשתי שעוד רגע אני קורסת ארצה, אבל גייסתי את כל כוחותיי, הבטתי באֶתִי, לראות אולי היא גם דומה לה חיצונית. אבל איך יכול להיות שהילדה תהיה דומה לה, אין לה שום קשר דם אליה. היא לא אשמה שזה השם שבחרו עבורה.

השעון המשיך להשמיע את תקתוקו הלא קבוע. הבטתי סביבי, אותה ספה חומה ומרופטת, אותה כורסה פרחונית, אותו שולחן מלבני נמוך, נדמה לי שאפילו אותה מפה רקומה ואותו אגרטל שצבעו דהה. רק מכשיר הטלוויזיה המודרני נראה שונה. מזווית העין יכולתי לראות גם את חדר השינה, הטפט המפוספס על הקיר, רגל המיטה שנשברה לפני שנים ומקלות שהוכנסו תחתיה, למניעת קריסה.

חשתי חולשה, אבל אני, אלופת האיפוק, זו שלא תחצין רגשות, זו שתעמוד כסלע איתן מול כל משבר – אשאר חזקה אפילו בין קירות הבית שפעם כל כך אהבתי.

על המחבר / המחברת

Avatar

צביה גולן

מנהלת מרכז טיפולי לילדים עם צרכים מיוחדים. סופרת שספרה השישי "דממת הספק" ראה אור ב-2017.

12 תגובות

  1. מדם שרית
    מדם שרית נובמבר 20 2019, 00:40
    ואז הגיעה אתי...

    צביה יקירתי
    את "סכנת התמוטטות" קראתי
    כמו על נדנדה חששתי/חשתי
    תודה לך על מסע מטלטל
    ברכבת הרים עולה ויורדת
    עולה ושוב יורדת…
    לבסוף היא עולה ואני נרגשת…
    "אשאר חזקה אפילו בין קירות הבית שפעם כל כך אהבתי."

    השב לתגובה
  2. לאה צבי (דובז'ינסקי)
    לאה צבי (דובז'ינסקי) נובמבר 20 2019, 06:42
    תגובה

    סיפור נהדר, כתוב נפלא מאוד אהבתי. תודה !!

    השב לתגובה
  3. לבנה
    לבנה נובמבר 20 2019, 07:04
    תגובה

    סיפור קשה של מציאות עגומה. רציתי לדעת עוד והצלחת להשאיר אותי מסוקרנת. כתיבתך מופלאה

    השב לתגובה
  4. ג.
    ג. נובמבר 20 2019, 10:19
    מהמם

    מאיפה את שואבת את כל זה?

    השב לתגובה
  5. שלמה רז
    שלמה רז נובמבר 20 2019, 19:04
    כל פעם את פגיעה לשיא חדש

    ממש מעורר רגשות

    השב לתגובה
  6. חנן
    חנן נובמבר 20 2019, 21:52
    השראה

    צביה יקרה, את השראה…

    השב לתגובה
  7. לינה
    לינה נובמבר 21 2019, 13:09
    הבנין בסכנת התמוטטות

    לא האישה החזקה

    השב לתגובה
  8. אלמוני
    אלמוני נובמבר 21 2019, 18:33
    העוצמה מתבטאת בכתיבה

    ועוד יותר בחיוך הצנוע

    השב לתגובה
  9. ...
    ... נובמבר 24 2019, 11:17
    כל אדם חוות רגעים קשים

    הבעיה מתעצמת כאשר זה הופך לשעות וימים
    והופך לסיוט כאשר מדובר בתהליכים ארוכים של חודשים ושנים

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!