JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

אוצרות שאין ערוך להם

על הספר "עשבי חלום" מאת מרגלית מתתיהו

אוצרות שאין ערוך להם משה גרנות
מאי 04
19:30 2020

עד שנות השישים שללה ההוויה הארץ-ישראלית את הגלות על כל ביטוייה. מלחמת העולם השנייה חשפה את הכישלון הקולוסאלי של הקיום כמיעוט בין הגויים. ההנהגה הפוליטית, ומתווי הדרך בתרבות באותם ימים הצביעו על צדקת הציונות כסיבה מכרעת לצורך ב"כור היתוך" של יוצאי כל הגלויות, ויתור סוחף על כל מה שהגלות הביאה, ויצירת "יהודי חדש".

קשה להתווכח עם הנרטיב הזה, אבל האם אפשר למחוק מאות שנים של חיים, של יצירה, של תפילה לישועה באחרית הימים? גדולי רוח צמחו בגלות, שירה וסיפורת מהמיטב שבספרות שלנו צמחו שם. אוצרות שאין ערוך להם. התפכחנו מאז, ועזרה לכך העובדה שקרוב לעשרה מיליון בני אדם בארץ ישראל ובעולם מדברים עברית, דבר שנראה בראשית ימי המדינה כחלום רחוק – אז דיברו בשבעים לשונות. עובדה זאת מילאה אותנו ביטחון שאפשר לחקור את פירות ההילולים של הגלות, ומותר גם להתגעגע. רובנו המוחלט באנו משם, ואסור לנו להביט אחורה רק בזעם, שמא נאבד חכמה ויופי, ונתעלם מעצמנו.

וכאן ממלאה מרגלית מתתיהו תפקיד מרכזי. צברית, שנולדה בתל-אביב, צוללת ביצירתה ובמחקריה אל העבר של היהודים שאחרי גירוש ספרד הגיעו ליוון, וחלקם עלו לארץ-ישראל, וחלק נספו באושוויץ. מרגלית חקרה את העיתונות בספרדית-יהודית בסלוניקי, והיא מחבקת את שפת הלדינו בשיריה (גם שירים בשתי הלשונות) כדי שלא תגסוס, כמו שכמעט קרה ליידיש. היא פועלת להנצחת קורבנות השואה ילידי יוון, וחוזרת אחורנית אל שנת 1492, כאשר המלכים הקתוליים גירשו את היהודים מספרד, אלה שיצרו תרבות אדירה, בשירה, בפילוסופיה, ברפואה, בפרשנות המקרא והתלמוד.

"ליאון", שם המשפחה של הורי אימה של מרגלית, מצביע על כך שאבות אבותיהם גורשו מהעיר ליאון. בספר שלפנינו חשים את המשיכה האדירה של המחברת אל העבר הרחוק שבו אבות אבותיה חיו ויצרו בעיר הזאת. אפשר לקרוא על כך בסיפור "המיילדת", ובשירים "ממדריד לליאון", "הילריו, המכונית רוסיננטה ואני בספרד / במחוז ליאון". רחשי ליבה של מרגלית מופנים לעיר, והעיר הזאת ,ליאון, מוקירה את יצירתה – שיר שלה חקוק באנדרטה שבעיר, ואחת הכיכרות נקראת על שמה.

גם שם משפחתו של אביה, "רייטן", מצביע על מוצאה הספרדי, כנראה שיבוש של השם "גייטן", שמה של עיר בספרד, שממנה כנראה הגיעה המשפחה (ראו בסיפור "המיילדת"). המשוררת מסיירת בספרד, מולדת שהתכחשה לבניה היהודים, וכותבת עליה שירים מכמירי לב: "קנטבריה", "קפה 'קומרסיאל' / מדריד", "קפה 'סהרה' / מדריד", "גירונה", "הילריו, המכונית רוסיננטה ואני בספרד". רוסיננטה הוא, כמובן, הסוס הכחוש של דון קישוט, וגם שמה של מכוניתו הישנה של הילריו, שאם יודעים איך לדבר איתה, היא עולה אפילו להרים. הילריו מזכיר במסע הזה את משה דה ליאון, איש "הזוהר". רוסיננטה מגיעה לאגדן, חניית הביניים של מגורשי העיר ליאון בדרכם לפורטוגל, וגם אל מערת נטיפים מדהימה ביופייה ("הילריו, המכונית רוסיננטה ואני בספרד / במחוז ליאון").

ארץ שנייה שליבה של מרגלית מתתיהו קשור אליה היא יוון, ארץ הולדתם של הוריה, שגם בה אירע אסון ליהודים בימי מלחמת העולם. הוריה הקדימו לעלות ארצה וניצלו, ואילו רבים ממשפחתה נספו באושוויץ. שתי ערים יווניות מוזכרות בעיקר בספר הזה: דמוטיכון, עיר הולדתו של אביה, שם הקלגסים הנאצים רצחו את סבא וסבתא שלה. מרגלית ושתי אחיותיה מבקרות בעיר הזאת בשנת 1996, וכשהן משקיפות אל נוף העיר, מופיע איש שמזכיר בדמעות את המשפחות היהודיות שחיו שם, וגם את משפחתם של סביהן, שכולן כבר אינן (השיר "דמוטיכון" והסיפור "האיש שהופיע ונעלם"). העיר השנייה והמרכזית יותר שזוכה לאזכורים רבים היא סלוניקי.

מרגלית מסיירת ביוון ומזכירה בשיריה רגעים קסומים שחוותה: "בכיכר המוזיאון" באתונה, "מטאורה", "בין הרי נפפיליון", שירים אחדים מוקדשים לאימה, מטילדה ליאון-רייטן, "שוב איתך בשאלוניקי", "הצמיד", "עירך", "אימי", "פתחי זמן"; ראו גם "הבית" "אבי, אימי, אני והבית", "פני אבי".

השיר "מרווה" מוקדש למשורר משה דור, אבל התכתבות ישירה עם משורר היא רק עם אלכסנדר קוואפיס, המשורר היווני שחי באלכסנדריה שבמצרים בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20 ("קריאה בשירי קוואפיס"), ללמדך שיצירתה של מרגלית מתתיהו ספוגה בתרבות יוון.

ואיך אפשר שלא להזכיר את שירי האהבה מרטיטי הלב שלה: "קולך", "נפגשנו באקראי", "פנים אחרות", "מרתף קיץ", "דף אהבה", "בדואית העיר", "חצות ניסים", והשיר הדרמטי על אושר גנוב – "מדרגות של חצות"; או את השורות הנפלאות הנחרטות בזיכרון: "מילים סעדו לאור נרות" ("הבית"), "נעליים קשות גורל נערכו למתקפת חיים" ("דמוכטיכון"), "פני בוקר נדבקו / לזנב לילה" ("שירת ים"), "תולה עננים על קולב" ("פחד"), הזמן / פסע בין חלון לחלון" ("מצב"), אסיים בציטוט של בית מהשיר "מעבר לקו ההמתנה":

מֵעֵבֶר לְקַו הַהַמְתָּנָה

יֵשׁ לְחַבֵּק אֶת הָרֶגַע,

לְשַׁחְרֵר נִצְרָה,

וְעַד לְשִׁכָּרוֹן לְהִטָּמַע בְּגוּפְךָ.

 

וְאַחַר לִפְגֹּשׁ שׁוּב אֶת פָּנֶיהָ הָאֲפֹרִים

שֶׁל הַשִּׁגְרָה.

 

מי שמלהטטת כך במילים בהחלט אפשר להאמין לה כשהיא מצהירה: "לולא הכתיבה, / היה טירוף בא" ("לולא הכתיבה").

הספר "עשבי חלום" ראה אור בהוצאת עמדה, 2020 (132 עמ').

על המחבר / המחברת

Avatar

משה גרנות

סופר, מבקר, עורך. פרסם 57 ספרים (סיפורת, ספרי ילדים ונוער, הגות) וכאלף מאמרים ורשימות.

4 תגובות

  1. גלעד ניצן
    גלעד ניצן מאי 04 2020, 23:00
    יש מעלות ו ורדות

    היו גם מעלות בגלות. ויש גם תקופות שפל בארץ. למשל כעת התרבות בנסיגה. כולם יודעים למה.

    השב לתגובה
    • משה גרנות
      משה גרנות מאי 05 2020, 10:35
      הגלות והמדינה

      אתה צודק, גלעד, קמו בגלות גאוני עולם כמו שלום עליכם, יצחק בשביס זינגר, ובקוטב האחר – זיגמונד פרויד ואלברט אינשטיין, אבל הגלות היא כישלון קולוסאלי מבחינת החוסן הפיזי של היהודים – אינספור גירושים, פוגרומים, עלילו דם, והשיא השואה. אין ספק שמדינת ישראל היא הצלה וגאולה גדולה.

      השב לתגובה
  2. לאה בן נון
    לאה בן נון מאי 06 2020, 23:04
    אני חושבת שהיום באמת יש כאן שפל של יצירה

    ספרותית לעומת היצירה של סופרי עמנו באירופה בגלות עד עשרות שנים אחורה.

    השב לתגובה
  3. אלעזר בן צבי
    אלעזר בן צבי מאי 08 2020, 15:05
    קצת רצינות אף פעם לא מזיקה

    לעומת הררי ריקנות שמציפים את המדיה
    תודה למחבר

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור