JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

שמועה

סיפור קצר על קשר שנותק וחודש

שמועה סמי ארגון
יוני 07
19:30 2020

שמענו שהוא נהרג בווייטנאם. איני זוכר מתי שמעתי זאת לראשונה או מי הפיץ את השמועה. דבר נפילתו עבר בינינו, חברי כיתתו, כדף ריק של יומן מלחמה שעף ברוח. איש לא ידע לומר היכן בדיוק איבד את חייו ובאילו נסיבות נעלם מחיינו, וכך, כשהיינו נפגשים, היינו חוזרים ומזכירים את דבר מותו, כל אחד ואחת על פי מידת התדהמה והעניין, לבסוף נפגשים בצומת של תהייה פילוסופית על גורלו של אדם. יהודה הדברן והמתפלסף שבינינו, תהה כיצד אנו כולנו עברנו את מלחמות ישראל, שרדנו את הפיגועים ושאר מרעין בישין, ואיש מאיתנו לא נהרג, ואילו הוא – נהרג בווייטנאם. איך קרה שילד ישראלי, צבר, ילד טוב-כרמל מצא את מותו באיזה פיצוץ תופת בסמטה שכוחה בסייגון, או באחד מנבכי הג'ונגלים של וייטנאם? היו שמועות כאלה ואחרות שגוועו לאיטן עד שנשכחו כליל.

לא זכרתיו היטב, אך שמו היה מוטבע בי כקעקוע, כרוב שמות חברי הילדות מהעממי. מן הטעם הפשוט, שבתחילת כל שיעור היה המורה מקריא את השמות וכך נחרטו בזיכרוני. לפחות השמות. הוא עזב אותנו בכיתה ג' או ד'. זכרתי ילד שקט, שישב בספסלים האחוריים, מכונס בתוך עצמו כאגוז בקליפתו הירוקה. בהפסקות היה לעיתים משחק איתנו הבנים, אך מתרועע יותר עם הבנות, שחיבבוהו בדרכן. במיוחד שלוש בנות שגרו בשכונתו. אחת מהן הקימה חבורה – "שלוש השודדות". יחד הן שיחקו בעיקר ביער הסבוך שבקצה השכונה, מצרפות אותו אליהן כנושא כלים.

לקראת הגיענו לגיל 64 לחיינו, יזמו כמה מחברי הכיתה כנס מחזור. זמן מה לפני כן, הוזמנתי לחתונה משפחתית בלוס-אנג'לס. המארחים הפצירו בי לגור בביתם, בחדר מכובד. אך אני העדפתי להתאכסן בבית מלון בעיר, כדי שלא להטרידם בנדודי היעפת שלי. למחרת נחיתתי, ירדתי לבר בשעות הערב המוקדמות, כדי להפיג את ערנותי היתרה, בכוס-שתיים של יין אדום. בעודי לוגם מהיין, צדה עיני גבר לבוש בהידור, מעונב באדום, פסוקת בשיערו. הוא ישב מהורהר, מביט אל תוך כוס המשקה החבוקה בידיו. לפתע הבחין בגבר שהתקרב למקום מושבו, הוא קם מחויך, הושיט ידו לשלום, והשניים בירכו איש את רעהו. מבליל המילים קלטתי את שמו הפרטי שהזכיר לי נשכחות. נדרכתי וחושיי ניעורו. הייתי בטווח שמיעה ואוזני קלטה את המבטא המעורב של השניים, במיוחד כששרבבו מילים כמו "ברוך השם" ו"על הכיפק".

אזרתי עוז ופניתי אליהם בהתנצלות, מציג עצמי כישראלי. השתדלתי להפגין ידידות יתרה, ושאלתי ישירות אם הוא אורי כהן. "כ-ן", השיב, מושך את המילה בחשד-מה, "ומי השואל"? קיבלתי פיק תודעתי ובטרם הצגתי את עצמי ואת הקשר האפשרי בינינו, פלטתי, "וואו, אז אתה חי…". התלבטתי אם ראוי לפרוש ידיי ולחבקו, אך הוא הקדים אותי, כנראה קישר את פרצופי שלי לרשימת השמות בכיתה, קפץ ממקומו וחיבקני חיבוק גברי-חם, כאילו היה יובל השנים כימים אחדים. החלפנו מבטי חיבה וטפיחות שכם לעיניו הנדהמות של הזר, ואורי הזמינני להצטרף אליהם. הסברתי שזה עתה הגעתי ושאני עייף, והוא הציע להיפגש למחרת בבוקר בבר. מיהרתי לחדרי במלון והתקשרתי ארצה, אף מבלי לחשב את הפרשי הזמן, להודיע על תחייתו של אורי. חברי שמעבר לקו ענה, מרחף בערפילי שינה, וספק אם קלט דבר לאשורו.

בבוקר מיהרתי מטה לבר. אורי כבר היה ישוב בפינת מעשני הסיגרים. הוא הזמין לי כוס קפה ודיברנו קצת על טיסות והשפעותיהן על הנשמה. לאחר מכן ביקשתיו שיספר מה עבר עליו. הוא השתהה מעט כמו למתוח אותי, או שמא לארגן את זיכרונו, ובינתיים שאל לשלום חברי הכיתה. לאחר שמסרתי את עיקרי הדברים, פתח בסיפורו שלו.

"כשהיינו ילדים עברתי עם הוריי לארצות הברית, כאן גדלתי וסיימתי תיכון. בשנת 66' התגייסתי למרינס ואחרי אימונים נשלחנו לווייטנאם. למזלי, או אולי לחוסר מזלי, צירפו אותי למחלקה שמפקדה היה ישראלי-יורד בשם שאמעון. לא כל כך אהבו אותו ביחידה, אך אני מצאתי איתו שפה משותפת. נשלחנו לקה-סן, אתה יודע, בסוף העולם. מהר מאוד הבנו שהגענו לגיהינום על האדמה. בסיס מוקף בגדרות תיל על גבעה. למטה היו ג'ונגלים, לפעמים ערפל כיסה את האזור והגשמים ירדו בעוז, הג'ונגלים שרצו המוני נחשים ארסיים ועלוקות.

משם נשלחנו כפטרולים לכיוון נתיב הו-צ'י-מין, זה בלדי ווי, לגלות שיירות וחיילים של הצפוניים ואנשי וייטקונג. שלא נדע, זה היה סיוט. היינו צועדים והעלוקות הירוקות היו נופלות עלינו מן הענפים כמו טיפות גשם, הרגנו אותן בסיגריות. לא תאמין, אבל בפטרולים ארוכים היינו נושאים תרמילים כבדים עם ציוד רב, ואפילו קוביות של תכשיר נגד ארס נחשים. אם הכיש אותך נחש, תוך שלוש דקות צריך למרוח חצי מהתכשיר ואת השאר לשתות, אחרת אתה גמור לגמרי. ממש טוטל-לוס. בפטרולים הכי קשה היה לתפוס וייטקונגים. הם היו כמו רוחות רפאים, אמיצים, מפחידים. קראנו להם צ'רלי. כן, צ'רלי".

הוא השתהה רגע, כמו חזר לשם, יונק משלהי הסיגר שלו, "בפטרול האחרון נתקלנו במארב, חטפנו אש נוראית בין העצים, ואני, שהייתי בראש הטור, קיבלתי כדור אחד ברגל ושני ביד. הייתי המום, אבל שמעתי מישהו צועק 'חובש. חובש'. אני חושב שזה היה שאמעון. הנרי החובש מיהר אליי ועשה חסימת עורקים, הספקתי לשמוע אותו אומר 'לא נפצעת קשה, רק שטחי…' ואז איבדתי כנראה את ההכרה.

כשהתעוררתי היה חושך. לא ידעתי כמה זמן עבר. הרגשתי משקל כבד על גופי. הנרי שכב עליי מת לגמרי. שמעתי במטושטש ירי חזק, כנראה מרגמות, תותחים. הסתכלתי סביבי. לא היה שום חייל. רק אני והנרי. חיפשתי את הנשק שלי או שלו. אך לא מצאתי. אולי הצפוניים לקחו. בקושי קמתי, לא יכולתי לקבור אותו. רק כיסיתי אותו ושמתי את כובע הפלדה עליו.

היה לי שכל לקחת אוכל ותרופות מהתיק שלו, והתחלתי ללכת ביער, בטח כמו שיכור, בכיוון הפוך ליריות. למזלי החובש הנפלא חבש את פצעיי במקצועיות, וכשהייתי ער טיפלתי בעצמי. נראה שהציל אותי גם כשנפל עליי", "וואו, הציל אותך בחייו וגם במותו", אמרתי. "נכון. הסתובבתי כמו סהרורי במשך ימים, לא יודע כמה, מתחבא, ישן וחולם… זה חתיכת ג'ונגל, לא יערות קרן-קיימת ולא יערות הכרמל ששם שיחקנו כילדים", צחק. "אז יכולתי להתחמק מהאדומים, אך כנראה הסיורים שנשלחו לחפש נעדרים לא מצאו אותי, רק לאחר אולי שבוע, לא זוכר איך, מצאתי עצמי בבית חולים בבית".

"טוב, ברוך השם שאתה חי, אבל מי הפיץ את השמועה שנהרגת?", "את זה אני צריך לברר". הוא כבר נראה מותש, ודאי גם אני. חשבנו להיפגש שוב, אך חופשתי באמריקה עמדה להסתיים, והייתי חייב לחזור ארצה. לפני שנפרדנו הוא נעור, כפי שקורה לעיתים בשניות-פרידה אחרונות. "הא, יש לי עוד משהו לשאול… מה שלום… רות?", "עד כמה שידוע לי", אמרתי, "היא התאלמנה לאחרונה". עצב וניצוץ של תקווה נמהלו במבטו. "למסור לה משהו?" שאלתי. "לא…אולי… אולי עדיף שאכתוב לך". הנהנתי בהסכמה. "אשלח לך מסרון כשאדע מה קרה. בינתיים מסור ד"ש לכל חברי הכיתה, במיוחד… לרות… הא, יש לי וידוי לספר…", אמר כממתיק סוד. הזמנתי אותו לבוא לכנס המחזור, ונפרדנו בחום כשני אחים שהגורל הפגישם.

עם שובי הביתה, התקשרתי לידידי לספר לו שוב על תחייתו של אורי, וביקשתי שיפיץ את הבשורה. לאחר ימים אחדים איתרתי את הטלפון של רות ומיהרנו לקבוע פגישה. התקשיתי מעט להכירה לאחר כשלושה עשורים, אך יפי-פניה הסגיר אותה. היא נראתה רצינית, שקטה כעלה סתווי, שונה מהילדה הפעלתנית והעליזה שהכרתי לפנים. סיפרתי לה את סיפור מותו כביכול והצלתו של אורי, ואט-אט פרחו פניה כלקראת שחר-אביבי. היא גילתה עניין רב, מסוקרנת כמוני על הבטחתו לווידויו הסמוי.

"יודע", אמרה, "זה סיפור כאילו בלתי נגמר… כשהיינו ילדים גרנו, אתה יודע, באותו רחוב. הוא היה כזה ילד חמוד, טוב לב, נכרך אחרי החבורה שהקמתי, במיוחד אחריי… אני זוכרת שאמר לי 'אני אוהב אותך', כך פתאום, ומה השבתי? 'אורי, אתה בטח טועה'. הייתי ילדה מטופשת… גאוותנית. היה לי קשה להודות שגם אני אהבתי אותו קצת. התביישתי, כי לא היה מהמקובלים, בעוד שאני נחשבתי… נו, נו מלכת הכיתה. התביישתי שיצחקו עלינו… אידיוטית שכמוני. לבסוף צירפתי אותו לקבוצת הבנות, ו…אני קצת מתביישת שהפכנו אותו לנספח כזה.

היינו שולחות אותו לבצע את העבודות השחורות, המסוכנות, כשהיינו גונבים מאחורי המכולות בקבוקים כדי לחזור ולמכור אותם למכולת אחרת. זוכרת ששיחקנו הרבה ביערות… עד שיום אחד התבשרנו שמשפחתו עזבה פתאום לעיר אחרת, או לארץ אחרת. לא הבנתי אז למה הוא לא סיפר לי. קצת כעסתי אבל אמרתי… שילך לעזאזל", היא הביטה בי בעיניים בולשות והמשיכה: "כעבור כשנה קיבלתי ממנו מכתב ובו הוא ביקש חברות, וזמן מה התכתבנו, אך הוא הפסיק לכתוב, ובכל זאת תמיד הרגשתי ששמורה לו פינה חמה בלב שלי. כששמעתי שנהרג, בכיתי. הייתי המומה… כמו כולנו". רות ואני נפרדנו בנשיקה ידידותית, והבטחתי שאעדכן אותה.

כעבור שבועות בודדים קיבלתי ממנו מסרון: "חברי הטוב והיקר, ראשית, מאוד שמחתי שנפגשנו כך פתאום, מי היה מאמין. מובן שאבוא לכנס. בשבועות שעברו ערכתי בדיקה על מה שקרה לאחר המארב. כך גיליתי כי לאחר שסיור אחר מצא אותי חצי מת הביאו אותי לקה-סן ולא ידעו מי אני, כי הייתי בלי הדסקית שלי. בכל אופן שאמעון מסר שהנרי מת בוודאות, וכנראה גם אני. הטיסו אותי לאמריקה בחצי הכרה עד שלאט-לאט חזרתי לעצמי. הפכתי מנעדר או מת, לחי. כך הודיעו למשפחתי. לגבי השמועה, כנראה שאמעון הפיץ אותה, אך הוא נפטר מפצעיו, ולא היה מי שיפריך את השמועה בישראל. דרך אגב, שאמעון למד שתי כיתות מעלינו, ופעם הוא אפילו הזכיר את רות כילדה היפה בבית הספר, אך לא הוסיף דבר… ואני לא תאמין… הווידוי שהבטחתי הוא שכשהייתי בג'ונגל הזיתי לא מעט שרות ואני משחקים ביער כזוג אוהבים… עד שהגענו לחופה… מעניין".

התקשרתי לרות וסיפרתי לה הכול. היא ביקשה לקרוא את המסרון של אורי במו-עיניה היפות, ופניה הוארו כלבנה בעת מילואה, ובטרם הצמידה על לחיי זוג נשיקות-פרידה של ידידות, אמרה בטון החלטי משהו "כבר היו דברים מעולם…". מסתכלת עליי בעיניים נוצצות, "ואם לא – נעשה משהו שזה יהיה", קינחה במבט שובבני, חם, שהשיב לפניה את אותה עליצות נעורים שהכרתי מימי ילדותנו.

על המחבר / המחברת

Avatar

סמי ארגון

בהיותו בקורס חובלים נפגע בתאונה. סיים תואר ראשון בפילוסופיה ושני בפסיכולוגיה קלינית. פרסם ספר שירה ושני רומנים.

14 תגובות

  1. נרקיס
    נרקיס יוני 08 2020, 22:57
    סיפור מיוחד ושונה

    קראתי ונהניתי

    השב לתגובה
  2. סמי ארגון
    סמי ארגון יוני 09 2020, 20:31
    ניתוחון

    תודה נרקיס על תגובתך. שמחתי שקראת ושמחתי שנהנית, אך הוסיף שמחה לשמחה אם יתאפשר לך לומר, במה הוא מיוחד ובמה שונה. אבל זו לא בחינה ולא בדיקה, אלא מכסימום ניתוחון של סיפור, ברשותך.

    השב לתגובה
  3. אופק פלג
    אופק פלג יוני 10 2020, 12:31
    זה אמיתי?

    או על בסיס אמיתי?

    השב לתגובה
  4. בלהה ארגון
    בלהה ארגון יוני 10 2020, 19:06
    זה נושא חשוב.

    סיפור מרתק

    השב לתגובה
  5. סיגל מגן
    סיגל מגן יוני 11 2020, 11:12
    יחי עליזות הנעורים

    יחי עליזות הנעורים… בכל גיל

    השב לתגובה
  6. רחל להט
    רחל להט יוני 11 2020, 14:56
    איך שהגלגל מסתובב לו

    סיפור מרתק, קולח וכתוב בשפה רהוטה

    השב לתגובה
  7. מישהו
    מישהו יוני 11 2020, 15:23
    סיפור יפה שלקח אותי מחוץ לאקטואליה

    שכבר נמאסה

    השב לתגובה
  8. יהודה
    יהודה יוני 12 2020, 14:34
    פעם שירים

    אחר כך פרשות השבוע
    כעת סיפורים
    כל הכבוד

    השב לתגובה
  9. קטי
    קטי יוני 12 2020, 23:42
    נושא מעניין- כתיבה זורמת ומהנה

    סמי ידידי- איזה נושא מעניין לסיפור! כתבת ופירטת בחן את רחשי לבך. בחלק הראשון- כאשר מסופר על חייל שנהרג, נזכרתי בחבר יקר שלנו שבהיותו חייל, שם קץ לחייו. הפרידה היתה קשה מנשוא- מה גם שהוא לא הראה שום סימן מצוקה. הלוואי והיה חוזר…. בשנים הראשונות לאחר מותו כשהיינו נפגשים כל החברים, היינו נזכרים בו. בדיוק כמו שכתבת. עם הזמן למדנו לשחרר. במקרה הספציפי שלו- שני וריט מתו זמן קצר לאחר אבדנם הכבד. לא יכלו לסבול את הכאב. אני שמחה שסוף הסיפור שלך הוא happy end. תמשיך להביע את עצמך בכתב. אתה סופר מופלא! יישר כוח!!!

    השב לתגובה
  10. דוד ג.
    דוד ג. יוני 13 2020, 07:37
    נפלאות הגורל

    ממש סיפורת מתח במיטבה – אפילו כוללת סיפור אהבה – קשה להאמין שהסיפור המרתק הוא על בסיס מקרה אמיתי

    השב לתגובה
  11. Esther Lumer
    Esther Lumer יוני 16 2020, 05:12
    תודה על סיפור קצר שמכיל כל כך הרבה.

    סמי יקירי.
    אומנות הסיפור הקצר במיטבה.
    כל כך הרבה רגשות, אירועים מתח ונוסטלגיה בכל כך מעט מילים.
    גם הגיאוגרפיה של הסיפור מזכירה לקורא שאנחנו חיים כבר לא מעט זמן בעולם גלובלי, אבל הרגשות הם בהחלט מקומיים…
    נהניתי לקרוא משהו כל כך על זמני, שיכול לקרות בכל עידן, והמצבים של אבדן ותקווה משתקפים ומתנקזים כל כל יפה דרך המפגש של המספר ודרכו מועבר אלינו הקוראים….
    תמשיך במלאכת הכתיבה!
    תודה ששיתפת אותי.

    השב לתגובה
  12. סמי ארגון
    סמי ארגון יוני 16 2020, 11:06
    דימיון או מיצאון ?

    מר פלג הנכבד ואחרים האם הסיפור אמיתי או… לשם הגילוי הנאות והוידוי הכנה, הסיפור, כמירב הסיפורים, קיבל השראתו מסיפור אמיתי. אולם, איפיון הדמויות, הדיאלוגים ורוב האירועים – מדומיינים. ניתן לומר כי שלד הסיפור=מיצאון, וגוף הסיפור=דמיון. ואגב, גם המילה מיצאון [או מציאון], היא פרי דימיוני.

    השב לתגובה
  13. גרשטיין דודו
    גרשטיין דודו יוני 22 2020, 11:07
    סיפור עם happy end

    לסמי ארגון ידידי היקר,
    שנינו מודעים ומכירים את הסיפור האמיתי. שמח שיש באפשרותך לכתוב כביכול כסיפור דמיוני , אבל כאחד שהפיק את ה"סרט" הזה שמח וטוב לב ל-happy end.
    תודה חבר יקר.
    דודו גרשטיין

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור