JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

פרוזה אחרת

על "כעפר הארץ – סיפורים קצרים" מאת צדוק עלון

פרוזה אחרת משה גרנות
נובמבר 24
09:30 2020

כשאני מעיין בכתביו של ד"ר צדוק עלון, אני נאלץ בעל כורחי להתעמק בהגיגים פילוסופיים, שבלשון המעטה אינם כוס התה שלי. לפני הספר שלפנינו קראתי את "שפינוזה רציונאליסט ומיסטיקן – על 'הסתירה' במשנתו של שפינוזה" (2016) ואת מבחר הסיפורים "האילם ומפוחית הפה" (2015), שבהם כצפוי העלילה טפלה להגיגים הפילוסופיים (בעיקר של שפינוזה וקאנט). כמו כן קראתי שני ספרי שירה: "אנסה הקולמוס ואראה" (2012) ו"כך גם עלה במחשבה לפניו" (2018), וניתן לומר שבשירה הגלישה להגות פילוסופית מתקבלת כטבעית יותר לז'אנר.

ספר הסיפורים שלפנינו "כעפר הארץ" נוטה לצד ההגותי אף יותר מ"האילם ומפוחית הפה", עד כי העלילה נעלמת כמעט לחלוטין לטובת ההגיג הפילוסופי, ואני מודה שהחידוש הזה בצורתו של הסיפור הקצר איננה מתיישבת אצלי עם מה שהסיפורת הרגילה אותי: יצירה שיש בה התרחשות (אפילו פנימית), שמובילה לתפנית, ואפילו לפואנטה. עיון בסיפוריו הקצרים של צדוק עלון מחייבת את הקורא לידע (לפחות בסיסי) בהגותם של הפילוסופים, ואני מודה שזה די מרתיע אותי. כל ניסיונותיי לקרוא למשל את שפינוזה ואת קאנט למשל נתקלו בקושי אדיר, נאלצתי לחזור ולקרוא כל משפט מספר פעמים עד שהצלחתי להבין במה מדובר. היה לי הרושם שהפילוסופים משתעשעים בכתביהם הארוכים והמסורבלים, והתוצרת לא משהו. אני מודע לכך שעמדתי היא של בור בתחום, ובכל זאת אפילו אדם כמוני אמור לצאת עם איזה "מוצר" לאחר הקריאה המייגעת.

עניין אותי מה אומרים הפילוסופים למשל על המוסר. מסתבר שגאוני עולם אמרו בנדון דברים מוזרים, שלא לומר מגוחכים: סוקרטס זיהה את הטוב עם הידע, לאמור אדם איננו עושה את הטוב משום שהוא איננו יודע, אילו ידע היה עושה ממילא את הטוב. והרי אין אדם בר-דעת היום שלא יטען שזה מופרך לחלוטין. אפלטון ואריסטו (ובעקבותיהם הגל) זיהו אדם טוב עם אזרח טוב, ושוב, צריך הרבה תמימות כדי להאמין בכך. הוגי הדעות של הזרם ההדוניסטי-אגואיסטי אפיקורוס, הובס, שפינוזה ואחרים מדברים על המוסר בכפיפה אחת עם ההנאה, והגדיל לעשות בנתם, אשר קבע למוסר נוסחה מעוררת פלצות: מוסרי הוא מה שגורם לאושר והנאה למרבית בני האדם; לאמור, אם רובה של עיירה דרומית בארצות הברית תהיה מאושרת מלינץ' שהיא מבקשת לערוך בשחור עור, הרי שמדובר במעשה מוסרי! לקאנט יש אמירה הדורשת מהפרט להביט באנושיותו של הזולת כאל תכלית, ולא רק כאמצעי, אך העמדתו של הערך המוסרי על החובה כלפי חוק התבונה – כלומר נטיות לב אינן יכולות להיות נביעה "חוקית" למעשה המוסרי – היא בעייתית למדי. אמרתו בדבר כלל הפעולה של הפרט והחוק הכללי – "עשה את מעשיך כך, שתוכל לרצות שהכלל שעל פיו אתה פועל ייהפך לחוק כללי" – בעייתית אפילו יותר, כי לדוגמה סביר להניח כי פנאט מוסלמי שמתאבד בתוך המון של "כופרים", ירצה בהחלט שהכלל שעל פיו הוא פעל ייהפך לחוק כללי – שהכול יתאבדו למען הכחדת הכופרים, אשר כשלעצמם אינם נחשבים בעיניו ל"זולת" בשום צורה שהיא.

אני מתנצל על ההקדמה הארוכה, אבל חשתי צורך להביא אותה, כי צדוק עלון גודש את סיפוריו בהגיגים, ומזכיר את הפילוסופים שהגו אותם בשמותיהם ממש: אפלטון, קאמי, שפינוזה. קאנט לא מוזכר בשמו, אבל לא ניתן לטעות בציטוט ממשנתו. התחושה היא שההתרחשות, שנחשבת ללב הסיפור הקצר, נעדרת חשיבות. אביא קצת דוגמאות: רוב הסיפור "כתמר" עניינו בטבע כפי שברא אותו האלוהים, לכן האיסור להתערב בו (הזרעה מלאכותית אצל בהמות, תמר ללא גלעינים בפלורה), וחובה על האנושות למחזר כדי להאכיל את הרעבים; האל (המזוהה עם הבריאה; ראה משנת שפינוזה) מופיע כמעניק מטובו בעולם בסיפור "נתנאל"; מלאכי השרת דואגים שיהיה שפע לרווחת האדם בסיפור "ואין בליבו רמייה"; הפרחים הם רצונו של הבורא, וראיה שהאל אוהב את ברואיו ב"רוכל הפרחים"; בורא העולם נתן לנו יכולת להתפיל מים ב"פינחס ואמונתו הטפלה"; האל המציא את משחק השחמט ב"אני אחות של אורי". רק במקום אחד יש שביב תרעומת כלפי האל בסיפור "עפר הארץ", שעל שמו נקרא כל הקובץ – אלוהים טפח על פניו של הגיבור שהיה מהנדס לפני שעלה ארצה, וכאן הוא מועסק כשוטף כלים במסעדה. אהבת האל-הבריאה בסיפורים אלה היא מוחלטת, כאילו לא באו לעולם טרוניותיהם של ירמיהו ושל איוב כנגד הנהגתו של אלוהים, אבל אם האל הוא גם הבריאה, באמת אין שום סיבה לטרוניה.

אביא ביעף קצת תובנות המשתמעות מהסיפורים: כייסת טוענת שהיא בעצם פועלת בגניבותיה למען הצדק לעניים ("הכייסת"); גיבור "פינלנד" תוהה אם האהבה שווה בכל הארצות; בסיפור "ואין בליבו רמייה" נטענת הטענה שבכל אדם מצוי גם אדון וגם עבד; בסיפור "מזל" נשאלת השאלה מדוע האל ברא אנשים מכוערים; בסיפור "אני אחות של אורי" שואל הגיבור טוביה אם המציאות שהוא רואה תואמת את המציאות שהנשים רואות. מסתבר שטוביה שהתאבד ראה באקט זה לא חולשה פסיכולוגית, אלא צעד פילוסופי: בעיניו הקיום הוא פרדוקסאלי, וגם ברור שאין משמעות לקיום, ואין לו תכלית. לחרדת הקיום אין פתרון, לכן הוא מתאבד כדי שאחרי המוות יתאחד עם האל והבריאה; לגיבור "עפר הארץ" יש מניע לחוש כעפר הארץ תחת רגלי האנשים, כי הרי מעפר באנו.

בניגוד למה שמקובל בסיפור הקצר מאז ימי בוקצ'יו, הסיפורים של צדוק עלון מסתיימים בלי מפנה או פואנטה, ולעיתים בלי סיום שמסתבר מתוכן הסיפור. אביא קצת דוגמאות: בסיפור "הכייסת" מופיע שוטר שמבקש מהגיבור עדות כנגד הכייסת, והסיפור נגמר מבלי שנודע לקורא מה אירע בעקבות דרישת השוטר; בסיפור "מדוע זאב הרביץ לצבי" מסופר שזאב חשד בצבי שהוא מעוניין בבלהה אשתו, ולכן הרביץ לו. וכיצד נגמר הסיפור? – שזאב ובלהה נרדמים…

כאמור, אני מעדיף את התבנית הישנה והטובה של הסיפור הקצר, אבל אני מניח שחוקר ספרות חכם ממני ימצא כאן פריצת דרך לפרוזה אחרת.

על המחבר / המחברת

Avatar

משה גרנות

סופר, מבקר, עורך. פרסם 57 ספרים (סיפורת, ספרי ילדים ונוער, הגות) וכאלף מאמרים ורשימות.

9 תגובות

  1. דניאלה גנות
    דניאלה גנות נובמבר 24 2020, 17:04
    פעם ראשונה שאני רואה גם ביקורת מצידך

    ואני מציינת את זה כדבר חיובי.

    השב לתגובה
  2. משה גרנות
    משה גרנות נובמבר 26 2020, 14:20
    טבעה של ביקורת

    דניאלה היקרה, אני באמת משתדל לבקר בצורה נכונה את הספרים שאני קורא. על הרוב אני קורא ספרים שאני שלם איתם, ואם יש לי ביקורת, אני משבץ אותה ברכות. אין לי כוונות להעליב, אבל אינני נמנע מלהביע דעה. תודה על הערתך.

    השב לתגובה
  3. צדוק עלון
    צדוק עלון נובמבר 27 2020, 01:42
    תודות

    אני מודה למשה גרנות על שכיבדני ברשימתו על ספרי "כעפר הארץ". ואני מעריך מאוד את יושרו האינטלקטואלי והספרותי; ביקורתו, אף שנאמרת בעדינות, מובעת בחדות, בבהירות ובישירות.
    צדוק עלון

    השב לתגובה
  4. גיורא קורן
    גיורא קורן נובמבר 27 2020, 11:44
    המאמר ותגובת מחבר הספר

    מכובדים ורציניים.

    השב לתגובה
  5. גל קוסטוריצה
    גל קוסטוריצה נובמבר 27 2020, 23:17
    להאמין בטוב, ביפה ובמוסרי - הרהורים

    אני מלווה את צדוק עלון כסופר, כמשורר וכהוגה כבר 20 שנה, ועוקבת בהתרגשות ומקרוב אחר השינויים שחלים ביצירתו, שכן לאורך השנים היתה לי הזכות לערוך את הפרוזה שלו – החל ב"עמוד-שניים ליום" (2011), דרך "האילם ומפוחית הפה" (2015), "כך גם עלה במחשבה לפניו" (2018) ועד זה, האחרון, "כעפר הארץ" (2020), שאליו, עלי להודות, אני קשורה באופן מיוחד.

    מחשבתו של צדוק עלון, התנהלותו בעולם ויצירתו אכן יונקות מהפילוסופיה. מובן אם כן שגם הבנתו את הרע ואת הטוב, את המכוער ואת היפה ואת המוסבר והלא-מוסבר יונקת מאותם מקורות, והבנה זו עמוקה כל כך, שהיא רוחשת ניואנסים דקים של הפשטה ורטטים עדינים של רגש.

    מאז שהכרתיה, הכתיבה של צדוק עלון היטיבה לטפל בשונה, בפתאטי, במעורר החמלה, במשונה ובחריג. אבל בעוד בסיפורים שבספרי הפרוזה הקודמים שלו – "עמוד-שניים" ו"האילם" – כמחבר הוא חיפש בכל מחיר נימוקים והסברים לרע כדי לשכנע את הקורא בטובו של הקיום, הרי שבספר זה הוא כבר אינו מנהל בגלוי את הדיאלוג על אודות ה"למה" וה"כיצד ייתכן". הוא בוטח כל כך בטוב הקיום שאינו חש את החובה לסכם לא בראיות ולא בנימוקים; אינו חש צורך לכתוב את הקתרזיס, וזה בעיניי השינוי המרגש בספרו ומה שהופך אותו בעיניי לאמן ולאומן מרגש של סיפור קצר, דווקא הסיפור הקצר הקלאסי.

    כמי שמלווה זה 20 שנה את כתיבתו של צדוק עלון ואת התכנים שהוא בוחר לחשוף, אני יכולה להפנות את הדעת לכך שב"כעפר הארץ" הן קולו של המספר והן הנושאים שבהם הוא בוחר לטפל עשו צעד שלכאורה הוא אמיץ אבל למעשה הוא צעד מתבקש, כזה שמאפיין תנועה של יוצר שהיצירה והוא אחד הם. בדומה לאמן פלסטי שיצירותיו נענו לחוקי הפרספקטיבה ולמפות אנטומיות ושעתה פנה לחקור הקו, את פלטת הצבעים או את הדפסי הרקע, כך גם צדוק – תפיסת עולמו ואמונותיו מעולם לא השתנו, אך ממספר שתפר סופי סיפורים באופן שידגיש את אמונתו בטוב, ביופי ובמוסר, הוא הפך באומץ ליוצר שמרכז הכובד של סיפוריו הוא הרצון לבחון את הפנים הלא-מובנות מאליהן של המושגים המורכבים ורבי-הרבדים טוב, יופי ומוסר. לבחון אותם ולהרהר בהם.

    זאת ועוד, דווקא מפני שמידת האמון שצדוק עלון נותן בטוב הקיום על מופעיו (שלעיתים אינם מובנים) חפה מעוררין, דווקא משום כך הוא יכול להרשות לעצמו חירות לעסוק בסיפוריו בהתרחשויות לאו דווקא עלילתיות (מבחינת רצף אירועים פיזיים), אלא בהתרחשויות דקות, נקודתיות, אנושיות מאוד של רגש אנושי (אירועים רגשיים).

    החללים שנפערים לכאורה בסיפוריו החדשים של צדוק, שאותם משה גרנות זיהה בדוגמאות שהביא כהיעדר התרחשות, דווקא הם בעיניי מאפשרים את הנשימה, את העצירה לטובת מחשבה צלולה – מהכוחות החשובים כל כך שיש לספרות, בעיקר לספרות קומפקטית ומרוכזת. נס הספרות קורה בדיוק שם – ברווח, ברובד המופשט שמסמנות אותו בעדינות המילים; רובד שמכיל משמעות חמקמקה נוספת – זו הגורמת לנו להאמין בטוב, ביפה ובמוסרי לא בגלל הסוף, ההתרחשות או הדמות אלא בגלל היותנו נוטלים חלק בקיום של אמנות כשלעצמה; בקיום כשלעצמו.

    השב לתגובה
  6. משה גרנות
    משה גרנות נובמבר 28 2020, 09:41
    פרוזה אחרת

    בסוף הרשימה שלי כתבתי שבוודאי יקום חוקר/ת ספרות חכם/חכמה ממני ובוודאי ימצא אצל צדוק עלון פריצת דרך לפרוזה אחרת, ואמנם ההנחה שלי התגשמה בדבריה של גל קוסטוריצה.

    השב לתגובה
    • גל קוסטוריצנה
      גל קוסטוריצנה נובמבר 28 2020, 13:52
      למשה היקר

      משה היקר, כמה נעים לקרוא את תגובתך. לצערי, אינני חוקרת ספרות, וודאי שאינני חכמה ממך. אני פשוט מצויה בכתיבתו של צדוק עלון לאורך זמן ולעומק. ואני אוהבת את הכתיבה הזאת. היא בי.

      השב לתגובה
  7. אושר
    אושר נובמבר 28 2020, 19:17
    הלוואי וכל מאמר ביקורת היה מענה כך

    על ידי הכותב של היצירה. זהו דיון מלמד ותרבותי.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור