JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

אפור

סיפור קצר

אפור צילום: Paul Piaget (Piaget-van Ravenswaay Collection) commons.wikimedia.org
אוקטובר 30
19:02 2014

בכל בוקר הייתה ורוניקה לובשת את הבגדים האפורים המקופלים בקפידה על הכיסא, שותה את הקפה השחור (בלי סוכר), ומתיישבת מול דלת ביתה, ממתינה לאורחים שאולי יבואו. כך כבר שנים ארוכות, מאז עזב. ורוניקה הייתה מסודרת באופן מופרז, ולכן מדי ערב הייתה מקפידה לקפל את הבגדים על הכיסא, אפילו כשהשעה הייתה מאוחרת, ואפילו שלמחרת בבוקר, בשעה 5:00 לכל המאוחר, היא כבר תלבש אותם שוב ותתיישב מול הדלת. לא פעם חשבה לעצמה – אולי אין טעם לשבת כך, מי כבר יכול להגיע? והלוא הבית עומד בשיממונו, קירותיו דהויים, והדלת סדוקה וחורקת. ובכל זאת, מדי פעם במשך היום היה מישהו עובר על יד חצר הבית הישן, לעתים אף מקיש בדלת. אולי היה זה רוכל המנסה למכור את מרכולתו, אולי קבצן, אך ורוניקה, כשומרת על אוצר גדול, הייתה מתחקרת ושואלת את הזר, למה באת? לאן? מי שלח אותך? ורק כשהייתה מרוצה מכל התשובות, הייתה לוחצת על הידית החלודה של הדלת, וזו הייתה משמיעה חריקה חרישית, כאילו כל העולם תלוי ביכולתה להיפתח.

הדלת, אגב, הייתה לורוניקה ידידה של אמת, חורקת את שנותיה, אך אלופה בהאזנה למצוקות, עת הייתה ורוניקה שולפת את הפנקס הקטן, מחשבת את שעבר, מדמיינת את הנותר, סופרת את הימים מאז עזב. כאשר לא ידעה איך כותבים מספרים גדולים כל כך, החלה מציירת קו לכל יום. בתחילה עוד ניסתה לספור שעות, אך התייאשה מכך מהר למדי, והחלה סופרת ימים. "איך כותבים מיליון ואחת?" הייתה שואלת את הדלת, והיא, כהרגלה, חורקת, אך איננה יודעת. ורוניקה מנסה – 10000001? ואולי 1100000? מעבר לעשרת אלפים הימים הראשונים, פשוט מתחה קו חדש לכל יום, והייתה בכך נחמה לבדידות, ותעסוקה מלאה לשעות המתות מול הדלת, כי את הקווים הייתה סופרת בכל יום, לבל תיפול טעות חלילה, ושוב לא ניתן יהיה לזכור מתי עזב.

ורוניקה חששה מאוד שגם את תווי פניו לא תזכור, ולכן הייתה הדלת מאזינה לתיאורים שהייתה מתארת בכל יום מחדש: עיניו השחורות, השיער המקורזל מעט, האף הישר, הגבות הסבוכות, הסנטר המחודד, ולפעמים גם הוסיפה תיאורים משל עצמה, כיאה לדמיון, וכי "היופי הוא בעיני המתבונן, אז מה את חורקת כשאני אומרת שהוא היה יפה תואר".

ורוניקה החליטה גם לצייר את דמותו, ולא רק בדמיונה, כדי שתוכל לשמר כל פרט. וכך, בפנקס הרשימות הקטן, הייתה מציירת חלקי פנים, מתלמדת, משתדלת, מציירת אפים, זוגות עיניים, גבות, סנטרים, לחיים וריסים, בדוגמאות שונות, וכך היה הפנקס מריח בעזרת עשרות אפים שצוירו בו, רואה בעזרת מאות זוגות עיניים, מעפעף כדוגמנית בעשרות ריסים, מקשיב לכל רחש באלפי זוגות אוזניים, ולא יודע שובע מרוב מראות, קולות וריחות. עיפרון אחד היה לורוניקה, צבעו אפור, אך בדמיונה היו העיניים פעם שחורות, ופעם, לפתע – כחולות, צבע עורו פעם בהיר ופעם כהה, ושערות ראשו פעם חומות ופעם זהובות כשמש.

לבסוף בחרה ורוניקה את הדמות המתאימה לזיכרונותיה, ויצרה מחלקי הגוף השונים את דמותו. "את רואה?" לחשה אל הדלת, "הנה, כך בדיוק הוא היה ביום שראיתי אותו לראשונה, וכך גם ביום שעזב". "למה עזב?" מרעידה הדלת בשאלות לא חשובות. "למה? מה זה חשוב למה? עזב כי כך רצה, עזב כי לא רצה עוד, עזב כי לא יכול עוד לשאת את שמי, עזב כי רצה אחרת. למה? מה זה חשוב למה? אבל כך הוא נראָה. כן, בדיוק".

והנה כבר מיליון ימים ושניים. איך כותבים?

את מגעו זכרה ורוניקה רק במעומעם, אך נדמה היה לה שהיה זה מגע מרתק, ולפעמים הייתה ניגשת אל הדלת הזקנה, נוגעת, מלטפת, נעמדת ונשענת בגבה, מדמה את מגעו על גופה, כמהה לעוד. במצבים כאלו הייתה הדלת מאחוריה חורקת, וורוניקה יכלה להישבע כי קולו הוא שם מאחוריה, מהנהן אל תוך שערותיה, ועל כן דבריו אינם מובנים.

את הריח הייתה ורוניקה משמרת רק בזיכרונה, כי ריח אי אפשר לצייר ואי אפשר לספור, ואפילו לגעת בו לא ניתן. אבל את הריח אפשר לזכור כשעוצמים את העיניים, ונותנים לדמיון לפעול. "את זוכרת את הריח של האיש שהביא לנו לימונים?" הדלת מהנהנת, כי הרי ינואר עכשיו, והרוח חזקה במיוחד, והדלת רעועה וישנה, כן… היא זוכרת. "אז כזה ריח היה לו, רק קצת יותר חזק". ורוניקה עוצמת עיניים וזוכרת שילוב קטלני של ריח לימונים טריים עם ריח אפטר-שייב ממכר.

מיליון ושלושה ימים, מיליון וארבעה, והאוויר אפור, והעיפרון אפור, והזיכרון אפור וכואב, והדלת נוהמת שהיא זוכרת, אבל כמו ורוניקה, היא לא זוכרת דבר באמת, וכמו ורוניקה היא ממציאה הכול, כדי שהימים יהיו אפורים קצת פחות, ושתהיה בהם איזו שהיא תועלת, ולו דמיונית, ושיהיה זיכרון להישען עליו בימים האפורים שיבואו.

על המחבר / המחברת

Avatar

צביה גולן

מנהלת מרכז טיפולי לילדים עם צרכים מיוחדים. סופרת שספרה השישי "דממת הספק" ראה אור ב-2017.

13 תגובות

  1. שושי
    שושי נובמבר 02 2014, 10:46
    נפלא!

    איזה יופי זה לגלות בך צד שלא הכרתי. סופרת כישרונית. לא הזזתי את העיניים מהמסך וגמעתי כל מילה. אוי על ורוניקה.. תודה לך על מס רגעים של שקיקה

    השב לתגובה
  2. ירדן
    ירדן נובמבר 02 2014, 11:02
    מרגש!!!

    ממש נהניתי מהקריאה…

    השב לתגובה
  3. מיכל ביטון
    מיכל ביטון נובמבר 02 2014, 12:26
    צביה לתפארת

    הסיפור מרתק.. כל הפרטים הקטנים קושרים בזמן קצר לדמות העגמומית.. תענוג לקרוא.. כל הכבוד..

    השב לתגובה
  4. טליה
    טליה נובמבר 02 2014, 15:22
    חיים בתוך הוואקום

    צביה – מה שהשאיר בי חותם הוא מצד אחד הוואקום שבתוכו חיה ורוניקה, הריק של החיים היום-יומיים שלה, הריקנות הפיזית ורגשית שלה שנוצרו בעקבות חסרון של אדם. ומצד שני החיות והחושניות העצומה שהעולם הפנימי שלה מייצר. כל החושים שלה משמשים לה פה תפקיד, ובמיוחד התחברתי לתיאורים של חלקי הגוף המצוירים על הדף, שבונים לה מחדש את החסר. נראה שורוניקה חיה בתוך מרחב ביניים. נראה שהדלת מסמלת גם את הפחד שלה מהתמודדות עם העולם הריאלסיטי בחוץ ועם האובדן ומצד שני הדלת מאשפרת לה את ההגנה והשמירה אותם היא כל כך צריכה. סיפור עוצמתי וכואב. יישר כוח!

    השב לתגובה
  5. מוטי אלקבץ
    מוטי אלקבץ נובמבר 02 2014, 20:38
    "לא טוב היות האדם לבדו".

    צביה!כל פעם שאני קורא את מאמרייך/סיפורייך אני פשוט מסוקרן לדעת איך הסיפור יתפתח? יודע אני שאקבל את התשובה בצורה המעניינת והמסקרנת ביותר בהמשך הסיפור. אין ספק שגם מוסר ההשכל ימצא בסיפור ו/או השלכות לחיינו אנו. כל הכבוד ושאפו על כישרונך. מצפה לסיפור הבא. באהבה :מוטי

    השב לתגובה
  6. ברכה וייטסון
    ברכה וייטסון נובמבר 03 2014, 04:24
    סיפור קצר ומרתק

    צביה'לה, לא גרעתי עיניי מהסיפור מתחילחתו ועד סופו. הצלחת לרתק אותי. יישר כוחך. המשיכי הלאה.

    השב לתגובה
  7. אונית
    אונית נובמבר 04 2014, 19:12
    מרגש

    כל פעם מחדש נפעמת מיכולת הכתיבה כיצד את לוקחת נושא מפתחת אותו ברגישות יוצקת תוכן יוצרת עניין ומסיימת בלי להלאות
    כל הכבוד

    השב לתגובה
  8. שולה פילוסוף
    שולה פילוסוף מרץ 28 2016, 23:20
    רוצה לדפוק על דלתה

    אויי צביה
    תודה לך שלא הצגת אותה כסובלת…אחרת לא הייתי עומדת בזה…..איזה סיפור…….!!!את חושבת שכדאי לדפוק לורוניקה על הדלת?
    רציתי להציע לה לבוא איתי לקנות בגד צבעוני……

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור