JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

סביון א'

סיפור קצר

סביון א' צילום: Syp he.wikipedia.org
דצמבר 21
15:21 2014

סביון א' התעורר משנתו. הוא קפץ בבהלה לזכר לילה של חלומות וסיוטים ומיד נע בחוסר נוחות במיטתו. בחלומו הוא הפך לזבוב בעל שש רגליים שעירות וזוג משושים ענקיים. סביון עצם את עיניו בחוזקה בטרם פקח אותן שוב לרווחה, השמיכה העוטפת את גופו אחוזה בשתי ידיו. להציץ? או לא להציץ? זו השאלה!

הלמות לבו שככה וחיוך התפשט על פניו. לא פלא, חושב לעצמו סביון, הרי רק אמש סיים לקרוא את "הגלגול" של קפקא. אלא שבמקום ג'וק ענק השכוב על גבו, הוא עצמו הפך לזבוב. והכול בחלום. שום דבר לא באמת השתנה. העולם נשאר כמו שהיה. חוץ מזה, זבוב זה פחות מגעיל, אמר לעצמו והתהפך על צדו.

שעה קלה לאחר מכן, עדיין מנומנם משינה טרופה, רחץ סביון את שיניו והסתכל על עצמו במראה. זבוב אולי לא, אבל שעיר דווקא כן. הגבר שניבט אליו היה נאה למראה, זיפי זקן מעטרים את לחייו ועיניו האפורות מסתכלות עליו בעניין. "זה אני?", הוא שאל את עצמו וחייך חיוך עקום. הוא היה סקפטי אבל די מרוצה ממה שראה במראה.

סביון א' היה גבר תל-אביבי ממוצע שגילו נע בין שלושים לחמישים, תלוי באיזה יום אתם פוגשים אותו. הוא גר בדירה מצ'וקמקת ומעופשת במרכז תל-אביב. כל חייו הבוגרים, עד כמה שהוא זוכר, רצה לגור במרכז תל-אביב. להיות במרכז העניינים. ללכת לכל מקום ברגל, כפי שהסביר להוריו כששאלו למה הם משלמים הון תועפות על דירה מטונפת במרכז העיר.

"אתם יודעים מה זה לצאת מהבית וללכת לכל מקום ברגל?", היה חוזר ואומר לזוג הוריו הנדיבים. הוא כמובן היה הולך ברגל בדיוק עד לקפה השכונתי, מול התיאטרון הלאומי, מרחק של שמונים צעדים לא רחבים במיוחד מפתח ביתו. דרך אגב, סביון עצמו לא נולד באיזו עיר פיתוח, אפילו לא בפריפריה של תל-אביב. סביון נולד וגדל בצפון העיר. אבל מה? לגור במרכז זה החלום. מי רוצה צפון? מי רוצה דרום? רוצים מרכז.

גם בדעותיו הפוליטיות סביון תמיד מרכז. כמובן כששואלים אותו הוא אומר ללא היסוס "שמאל, ברור איזו שאלה". אבל תמיד אחרי אירועים ביטחוניים ופיגועים הוא מוצא עצמו חזק ימינה. "הם לא יודעים מה טוב להם ובטח לא רוצים שלום", הוא חוזר על המנטרות שהוא שומע ברחוב . כן כן, ברחוב התל-אביבי, במרכז.

אבל כמובן שסביון לא באמת יכול לשנות. המצב מחורבן. זו עובדה. מה כבר יש בכוחו לעשות? הרי הוא הצביע בבחירות האחרונות, אם הוא זוכר נכון, ובוודאי שנתן את קולו לאנשים 'הטובים', 'הנורמליים', 'השפויים'. אם אכן הצביע. הוא לא ממש זוכר מתי היה בסקי. אולי בכלל בבחירות הקודמות? סביון מגרש את אי הוודאות, המטרידה אותו כזמזום של זבוב, בניע קל של ראשו.

הוא התלבש בחופזה וכבר היה מוכן ליציאה, הלפטופ תחת זרועו, כאשר צלצל הטלפון הקווי בדירה. "אמא שלי", חלפה בראשו הידיעה. מי עוד יצלצל אליי בקווי? כמו שהיום יום ראשון, כך ידע בדיוק איך תתנהל השיחה עם אמו, והחליט לתת לה להשאיר הודעה בתא הקולי. מי עוד משאיר הודעות? "אמא שלי".

סביון יצא אל הרחוב, הרים מבטו אל על ושאף את אוויר 'מרכז העיר' מלוא ריאותיו, השתעל קלות ושם פעמיו אל בית הקפה. הוא יגיע דקות אחדות לפני השעה אחת עשרה, כפי שהוא עושה כמעט יום יום מאז שחזר מאמסטרדם. הוא גומא בניחותא את המרחק מביתו, עולה בקלילות את המדרגות הספורות ותופס את השולחן הכמעט קבוע שלו בקצה בית הקפה, שולחן הפונה לרחוב המקביל ואל התיאטרון הלאומי. הוא מסמן למלצרית.

"הפוך, בבקשה", ומיד מוסיף "בלי קצף, בבקשה", ומחייך אל המלצרית שנראית קצת מאוכזבת על שהזמין קפה ללא קצף. סביון מביט בה ללא בושה, ארשת פניו אומרת ניצחון. הוא אדיש לגמרי לעניין הקצף. הוא פשוט לא אוהב את כל הצורות שהן מציירות לו על הקצף: הלב, הפרח, השם. תמיד מושיטות לו את הקפה ומחכות שיגיב ליצירת המופת הקטנה שלהן. סביון לא כל כך אוהב לפרגן. בפעם הראשונה שהוא קיבל לב מושלם על הקצף, הוא יצא מדעתו מרוב שמחה ותשבחות. אבל עכשיו? אחרי עשרות מאות של ספלי קפה? די. כבר אין לו כוח להתפעל… אז "בלי קצף, בבקשה". לעשות טוב למלצרית קטנה שעובדת שעות על שעות, מתרוצצת בין השולחנות ועושה טיפים לא רעים במרכז תל-אביב, זה לא הקטע שלו.

סביון עדיין לא החליט מה לעשות כשיהיה גדול. הוא מודע לעובדה שהוא די גדול. סך הכול שלושים ושמונה, אבל זה חתיכת גיל. הוא מתלבט. הוא למד משפטים, אבל לעבוד עם אביו במשרדו המרווח לא בא בחשבון. וחוץ מזה הוא לא סובל עורכי דין. כולם מלוקקים וערמומיים. מכיוון שעדיין לא ידע מה הוא רוצה לעשות, למד קצת פילוסופיה וספרות. "בשביל הנשמה", אמר להוריו בארוחת הערב המשפחתית וחייך. החיוך שלו, מה לעשות, קונה הכול. גם את אבא ואמא.

עכשו הוא מנסה את כוחו בכתיבה. יושב מול המחשב הפתוח. כוס קפה שלישית בדרך והוא מתקתק אותיות על פני המקלדת. אותיות שמתחברות למילים ומהם נוצרים המשפטים, הפסקאות, העמודים. אין לו סבלנות לעבור על מה שכתב, אבל הוא לא שוכח לעשות 'שמור' כל שנייה.

בתחילה כתב על פוליטיקה. עם קצת מזל ועזרה של חברים של חברים של ההורים שלו, אולי יפרסמו את זה בעיתון. אם לא ממש במדור המאמרים אז לפחות במדור של 'קוראים כותבים'. הבטיחו. בטח שהבטיחו. הבעיה הגדולה שלו היא שהוא איש מרכז, ואין לו ממש דעה מגובשת לכאן או לכאן. הוא גם מעדיף לרצות את הרוב. למה לו להסתבך עם פנטיים. כן, פנטיים, משני הצדדים, זה הרי ברור.

מהר מאוד זנח את תחום הפוליטיקה. יותר מדי מסובך, הרהר לעצמו סביון, יותר מדי מסובך. כל העובדות הללו שצריך לדייק בהן, הטיעונים בעד ונגד שצריך לצדד באחד מהם, ונוסף לכול, מה שאמריקה תגיד. תמיד זה מתחיל ונגמר באמריקה והיחסים איתה.

המילה יחסים הובילה את סביון, לגמרי בטבעיות, למחשבה על היחסים הלא מספקים שהיו לו לאחרונה. היה זה עוד ניסיון שידוך מצד אמו שרוצה רק בטובתו: "אתה הרי יודע, סביוני שלי, רק את טובתך אני רוצה, היא ממשפחה טובה (אלא מה) ולא שיש לי משהו נגד משפחות אחרות שהן לא כל כך טובות, אבל אתה יודע, יוני שלי, שרק תהיה מאושר, היא גם יפה, אתה יודע". הנאום המרגש היה מסתיים ומיד הופיע מאי שם מספר הטלפון של אותה בחורה יפה ממשפחה טובה.

במקרה האחרון הודיעה לו אמו ששמה של הבחורה המקסימה גבריאל. "גבריאל", תהה סביון באוזני אמו. "איזה מין שם זה לבחורה? היא גבר?", הוסיף ברצינות. "מה פתאום גבר? אם תגיד גבריאל באקצנט צרפתי, זה יוצא ממש נשי. תנסה. גבריאיל, גבריאיל".

סביון לא השתכנע. "ואם ארצה לקרוא לה בשם חיבה אז אגיד 'גברי'? ממש נשי. בכלל, כל השמות המיוחדים האלה. שמות של בנים לבנות, שמות של בנות לבנים. תודי שרצית בת כשקראת לי 'סביון'. הרי זה שם של פרח. מה לבנים ולפרחים? לא פלא שבעיית הזהות המינית כל כך נפוצה היום", הוסיף בפנים חמוצות.

מיותר לציין שהיחסים בין סביון לגבריאל לא עלו יפה. היא הייתה רכה, נעימה, נשית להפליא. אבל היא חיפשה גבר שכבר מצא את עצמו, וסביון מצא את עצמו מהר מאוד מחוץ לדירתה.

כשבטנו החלה לקרקר הביט בטלפון שלו ונחרד לראות שהשעה כמעט שש בערב. הוא הרים את עיניו מהמחשב והופתע לגלות הרבה צעירים כמוהו יושבים ליד השולחנות כשעיניהם נעוצות במסך. חלק מהנשים הצעירות שראה היו מצודדות למדי. לו רק הרימו עיניהן לרגע. אולי היה יכול ליצור איזה קשר עין עם אחת מהן. זו הערמונית מימין ממש יפה. הוא נאנח והזמין חשבון.

את הדרך להוריו לארוחת ערב מפנקת עשה במונית. בכל זאת, הם גרים בצפון העיר. בערב, חשב סביון בהנאה, אראה את הסרט "הזבוב". ג'ף גולדבלום שחקן גדול!

על המחבר / המחברת

Avatar

מרגלית ליפמן

בוגרת אמנות, תאטרון וקולנוע, אוניברסיטת ת"א. הוציאה לאור את ספר הילדים "פעם".

6 תגובות

  1. קולגה לטניס
    קולגה לטניס דצמבר 22 2014, 20:26
    מעולה, ככל סיפורייך. כן ירבו.

    מעולה, ככל סיפורייך. כן ירבו.

    השב לתגובה
  2. עפרה
    עפרה דצמבר 22 2014, 21:59
    סביון הצעיר שמסרב להתבגר

    תאור מדוייק של טיפוס ״הצעיר הניצחי ״ שלא מסוגל לקחת אחריות על חייו.
    המחשב הוא ידידו הטוב ביותר וכל עולמו צר כעולמו של זבוב.
    כולנו מכירים אותו ואת הוריו המגוננים.
    כתוב עם קריצה הומוריסטית שכל כך מאפיינת את הכותבת.

    השב לתגובה
  3. רקפת
    רקפת דצמבר 23 2014, 12:36
    אני כפרח בפני עצמו אני מבחנה על מה כתבת

    ממש טוב

    השב לתגובה
  4. שרון
    שרון דצמבר 23 2014, 18:11
    מצוין

    משעשע ומקסים

    השב לתגובה
  5. איילת
    איילת מאי 16 2015, 19:29
    מצדיעה לך

    מקסים. הומור רציני…

    השב לתגובה
  6. רוני רוזן
    רוני רוזן נובמבר 29 2016, 19:29
    פיטר פן

    קריאה נעימה וזורמת.
    פיטר פן בהתגלמותו.
    כל עוד הוריו בחיים לא יתבגר.
    אהבתי

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור