JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

אבא פויה

סיפור קצר על אבא, ציור וילד עם מבט קשה בעיניים

אבא פויה צביה גולן
אוגוסט 21
22:12 2015

"תביא לי לפגישה הבאה ציורים של ירון", היא אמרה לי, "אני אנסה קצת לפענח מה עובר לו בראש הקטן." אז הלכתי להשיג ציור מהילד שלי.

זה לא פשוט כל כך. הוא חוזר מהגן כשאני לא בבית, ובאחד הערבים אימא אמרה לו: "תַראה חמודי לאבא מה עשית היום בגן." אין לי מושג איך זה תמיד קורה, אני מתכנן משהו ויוצא לי בדיוק הפוך. האמת שלא אשמתי שבדיוק היה משחק של מכבי, וירון רץ אליי עם תיקייה יותר גדולה ממנו, ושפך את כל היצירות על ידי, "תראה אבא, ציירתי את אימא, תראה, צבעתי בגואש." "יופי", אמרתי לו, "זוז קצת, אתה מסתיר." הוא קיבל מיד את הפרצוף הקשה הזה שלו, דקה לפני בכי, ואמר לעצמו בשקט: "אתה לא הסתכלת בכלל. מה אתה אומר לי יופי על משהו שאפילו לא ראית?"

לתקן את זה כבר לא היה אפשר, בטח לא עם ילד כמו ירון. מאז הוא מחביא את הציורים שלו, ואני, אם קיבלתי משימה, אצטרך לסלק לו משהו בלי שהוא ירגיש. זה בערך כמו לקחת כסף מהארנק של אימא שלו בלי רשות. היא יודעת בדיוק כמה יש לה, כולל המטבעות, וחסר לי אם היא מגלה שנעלם לה חצי שקל. ככה גם ירון. הוא יודע בדיוק איזה ציורים הוא החביא במגרה. אבל משימה זו משימה, ואני מתגנב בלילה ושולף מה שיוצא, ושומר היטב עד הפגישה הבאה.

"הבאתי", אני אומר לה בגאווה, אבל היא לא מתרגשת. "נתחיל בזה שאתה תצייר משהו, טוב?" אני? אני בכלל לא יודע לצייר, אף פעם לא ידעתי, כשהייתי מצייר משהו הייתי חייב לכתוב מה ציירתי, אחרת איש לא היה יודע מה זה, אפילו פרח פשוט לא הייתי מצליח לצייר. אבל גם מזה היא לא מתרגשת: "לא צריך לדעת לצייר בשביל מבחן אישיות, אתה פשוט תיקח את הדף, והנה לך עיפרון, לא מציירים כאן בצבעים."

"מה לצייר?" אני שואל, ומקבל הוראה לצייר איש או אישה. אין לי מושג איך עושים את זה, אני מוחה בקול, והיא אומרת: "אתה עקשן, דניאל." היא היחידה שמתעקשת לקרא לי בשם מלא, וה"דניאל" מתגלגל לה על הלשון כמו חמאה מרוחה בשכבה עבה על בריוש ריחני. "תצייר איש או אישה, לא מסבירה לך איך, פשוט תצייר."

אני לוקח את העיפרון, ולא יודע אפילו אם להחזיק את הדף לרוחב או לאורך, אבל מהמבט שלה אני מבין שאין לי ברירה, ואני מצייר פרצוף של איש בפרופיל, כי העיניים זה החלק הכי קשה, לפחות בפרופיל צריך רק עין אחת, ואחרי כמה דקות אני מסיים, ונמלך בדעתי, ומוסיף לאיש גם חצי שפם בחלק של הפרופיל הנראה לעין. "יפה?" אני שואל. היא מתבוננת בציור שלי והפנים שלה נהיות רציניות כל כך שזה ממש מבהיל, ואז היא אומרת: "פרופיל אתה מצייר, אתה מסתיר הרבה דברים."

"מה? לא הבנתי", אני אומר לה, והיא מחייכת: "מי שיש לו הרבה להסתיר לא מסתכל נכוחה בעיניים של מישהו אחר." "אבל הבאתי ציור של ירון, זה מה שביקשת", אני מתרגז, והיא לא מאבדת את שלוותה ומבקשת: "עכשיו תצייר לי בית." "אני לא יודע לצייר", אני מנסה שוב, אבל מצייר בית עם ארובה ועשן ושביל ודלת סגורה, וסורגים על החלונות, ומסתכל, ולא מרוצה, ומוסיף מיד סולם קטן מחוץ לחלון. "עכשיו תסביר", היא אומרת.

"מה יש להסביר?"

"למה סולם?"

"כי מכל בית צריך שיהיה פתח מילוט, לא?"

"תראה," היא אומרת, "עשן מארובה זה שוב אומר הרבה סודות. מה אתה מסתיר כל הזמן, יש לך אנ-פינישד-ביזנס בחיים?" היא לא ממתינה לתשובה וממשיכה: "לאשתך כבר סיפרת שאתה בטיפול?" גם עכשיו היא לא ממתינה לתשובה, ואומרת: "ככה חשבתי." רגע אחר כך היא סותמת עליי את הגולל: "ותראה את הציור, כמה סגור הכול. כמה אתה לא נפתח לאנשים, יש שביל, אבל דלת סגורה וסורגים!" מרגע לרגע אני נבוך יותר ויותר, ולא מבין מה היא רוצה ממני. אולי היא בכלל שכחה שביקשה ציור של ירון.

"הבאת ציור של הילד, נכון?" היא שואלת רגע אחר כך. רק אז אני עוצר לבדוק איזה ציור גנבתי לו מהמגירה, ואני בעצמי די נחרד. "תראי איזה מסגרת שחורה מסביב, ותראי את הילד בתמונה, הידיים שלו מוזרות, קטנות כאלה, ושמוטות לצדדים, והרגליים שלו עקומות", אני אומר, ומרגיש שהחרדה מטפסת לה גבוה אל המוח שלי.

היא מסתכלת במבט חמור סבר ואומרת:"אין ספק שהילד שלך נמצא במתח רציני, הוא מרגיש חסר אונים, לכן הידיים שלו נראות ככה." אני לא מספיק לנשום או למחות והיא ממשיכה: "הוא לא מחובר לקרקע, תראה איך הוא תלוש באוויר, והמסגרת שחורה, זה נכון, אבל תראה כאן בצד, זה פתוח, המסגרת לא סוגרת על הכול."

"אולי נגמר לו הצבע", אני מנסה לצאת מהפחד שאוחז בי. "לא" היא עונה לי, "לא נגמר לו הצבע, הוא משאיר לכם פתח שתראו אותו כמה הוא במצוקה, אתה חייב להקדיש לו יותר זמן, הבנת?"

אני חוזר הביתה כולי מצוברח, ומבטיח לעצמי שלפני השינה אשב עם ירון ואקריא לו סיפור, אבל בבית האישה מקבלת אותי בצעקות: "אתה מניאק, איפה היית עד עכשיו, תגיד לי. שעות אני מתקשרת אליך, מה זה הטלפון שלך סגור כל הזמן, בשביל מה יש לך טלפון בכלל. איך אתה לא מתבייש, הילדות שלך, הילד שלך, ואתה – כל מה שיש לך בראש זה שטויות."

"אני עייף", אני אומר לה, "ואני רוצה לאכול משהו, ואולי לראות בשקט איזה משחק, תרדי ממני." אבל היא לא מפסיקה עם הצעקות, ואני לוקח חזרה את המפתח של המכונית, ואז על יד הדלת נעמד ירון במלוא גובהו, מטר גובה של טענות ומבט קשה, והוא אומר לי: "לאן אתה הולך רק עכשיו באת!" רגע אחר כך הוא פורץ בבכי, ואני נכמר, לא מסוגל לפגוע בו כך, ולוקח אותו על הידיים, אפילו שהוא בועט בי בחוזקה וצועק לי "פויה, אבא פויה", ואני לוקח אותו לחדר, ומושיב אותו על המיטה ושואל איזה סיפור הוא רוצה שאספר לו היום.

באופן מפתיע הוא נרגע, ושולף בידיים קטנות את "הילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס, ואני פותח ומקריא לו, אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר, ממקומות אחרים וגם פה מהעיר… וירון פתאום מרים את הראש ומסתכל עליי במבט נורא, ואומר: "מה זה זרים?"

"זרים הם אנשים שלא מכירים אותך" אני עונה. "אז מה, אבא," הוא אומר לי פתאום, "גם אתה זרים?" "מה פתאום", אני עונה לו, "בטח שאני מכיר אותך." "אז תמשיך להקריא", הוא אומר, והמבט שלו קורע לי את הלב.

אני פותח בעמוד אחר ומקריא, שיר על אישה שבאה מעיר אחרת, ומרגע לרגע המבט של ירון נעשה עצוב עוד יותר: "הגברת לא הביאה מתנה, היא ביקשה סיגריות ומאפרה, למה היא אמרה לו שהוא מתוק כמו אלף סוכריות אם היא לא הביאה לו כלום?"

"אני לא יודע, ירוני, לא תמיד אנשים מביאים מתנות לילדים."

"אבל אני רוצה! " הוא מתחיל לבכות, והידיים שלו נשמטות לצד הגוף כמו בציור, רק חסר לי שהוא יכניס את עצמו עכשיו למסגרת. "אני רוצה!" הוא צורח. "אבל אין לי כאן מתנה", אני מנסה לשמור על איפוק. "זה בגלל שאתה פויה, ככה אימא אומרת, אתה אבא פויה, אתה גנבת לי ציור, אימא אמרה לי!"

"לא גנבתי, כבר אני אחזיר לך את הציור." אבל אז אני נזכר ששכחתי את הציור על השולחן בחדר הטיפול, וירון נעמד על קצות האצבעות, ומניף אצבע מורה באוויר ואומר: "תחזיר לי עכשיו!" "אני אחזיר לך אחר כך, זה לא כאן", אני כמעט מאבד שליטה, וירון בורח החוצה מהחדר בבכי, וממלמל לעצמו: "אתה באמת אבא פויה, אימא צודקת."

על המחבר / המחברת

צביה גולן

מנהלת מרכז טיפולי לילדים עם צרכים מיוחדים. סופרת שספרה השישי "דממת הספק" ראה אור ב-2017.

7 תגובות

  1. אופיר
    אופיר אוגוסט 22 2015, 20:21
    כותבת מופלאה.

    סיפורייך תמיד מעניקים אור ותובנות משמעותיות על החיים. את יודעת לגעת במקומות הנכונים. תודה. שבוע טוב.

    השב לתגובה
  2. יואב אשל
    יואב אשל אוגוסט 23 2015, 12:09
    את טובה בלתאר מצבים כואבים

    ממש מרגישים את שאת חשה ונזכרים במקרים דומים שקרו לנו

    השב לתגובה
  3. אילנה כהן
    אילנה כהן אוגוסט 24 2015, 13:06
    תודה לכותבת

    ריגשת אותי עוד פעם

    השב לתגובה
  4. יהודית גלס
    יהודית גלס אוגוסט 25 2015, 13:38
    אבא פויה

    צביה היא אמנית הסיפור הקצר המגולל תמונת חיים משפחתית שלמה, מלאה כאב, ניכור ובדידות.

    השב לתגובה
  5. ברכה וייטסון
    ברכה וייטסון אוגוסט 25 2015, 15:23
    את יודעת לתאר מצבים כואבים מאד

    הדמויות מככבות מול עיננו כבמציאות.

    השב לתגובה
  6. אפי
    אפי דצמבר 21 2015, 15:17
    קצר וקורע

    צביה, הסיפור שלך (שכתבת) עצוב ומתאר מצב קשה , לנצח/לפצח סיטואציה כזו זה בלתי אפשרי, היטבת להכאיב לי…

    השב לתגובה
  7. זאב פלדינגר
    זאב פלדינגר מרץ 28 2016, 03:52
    סיפור קשה

    לא פשוט להיות הורה. מעניין איך הסיפור נכתב בגוף ראשון מצדו של האבא, על מנת שנוכל להבין- או יותר נכון לראות- את הצד שלו, כיצד הוא נהיה מודע לאיזה אבא הוא בזכות הטיפול שהוא מקבל, וגם את הצד של ירון. כתוב מעולה לדעתי

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

שדות חובה מסומנים *

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!