JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

דובי

סיפור קצר על שנות דור

דובי צילום:Sannse en.wikipedia.org
ספטמבר 13
22:00 2015

בגן רחל ברחוב גוטמן הייתה מריצה קטנה עשויה מתכת, חיקוי מדויק של מריצה אמתית. בכל בוקר בשעה שמונה הייתה רחל הגננת פותחת את דלת חדר הצעצועים, ודובי, הגבוה מכל הילדים, היה מתפרץ פנימה ראשון ומשתלט על המריצה. אני הייתי מביט בו בעיניים כלות ומבין שעוד יום של עוגמת נפש ללא מריצה עומד לעבור עליי.

בוקר אחד דובי לא הגיע לגן. באושר רב שיחקתי במריצה היפהפייה, והסעתי אותה מכאן לשם ובחזרה. לא חלפו אלא כמה דקות קצרות של אושר, ודובי הופיע. הוריו הביאו אותו לגן באיחור קל. "שיחקת מספיק", אמר תוך שהוא תולש מידיי את המריצה.

חלפו השנים ואני כבר אחרי השירות הצבאי, גר בדירה השכורה הראשונה שלי. גברות צעירות באו והלכו, וחומת השיער בעלת העיניים הגדולות אמרה יום אחד: "נעים לי מאוד מה שאני עושה אתך, אבל צריך לפעמים הפסקה לראות קצת טלוויזיה".

ניגשנו אני וחומת השער לחנות מוצרי חשמל ברחוב חובבי ציון. המוכר נתן לי להסתובב ולבחון את המכשירים, ואז ניגש אליי. "יש מבצע על מכשירים מתוצרת פיליפס", אמר, "טלוויזיה מעולה, הנחה של כאלפיים שקלים. נשאר לי מכשיר אחרון. הנה הוא, באריזתו המקורית".

הנהנתי בראשי בהסכמה, אבל פתאום איש גדול ממדים התכופף, הרים את הטלוויזיה ואמר למוכר: "קניתי". הבטתי בו, והרי זה דובי מיודענו. דובי הביט בי בחיוך בעוד ידיו נעולות סביב המכשיר, ואמר: "זו ממש מציאה, למה לא קנית?" הוא העיף מבט לעבר חומת השיער והוסיף: "תמיד היית בר מזל, כל הזמן מוקף בחורות יפות".

שנים נוספות ורבות עברו, ושיבה זרקה בשיערי. בכנס המחזור של בית ספרינו, אנשים כבדים מסתובבים באיטיות, נושאים תג שם על החזה. הנה יעל, חומת השיער. נשארה יפה, הרבה לבבות צעירים ושבורים השאירה כשובל אחריה. לא במקרה היא הייתה מלכת הכיתה כל כך הרבה שנים.

אנשים שואלים: "מה אתה עושה? איפה אתה גר? כמה נכדים?" וכיוצא באלה. מהר מאוד אני מוצא נתיב מילוט החוצה. אני נעמד בחוץ ומחכה למונית, ודובי יוצא מיד אחריי, כנראה לא רצה להיות ראשון העוזבים. על התג שלו כתוב: דב, כיאה לאיש גדול ורחב ממדים כמוהו. אנחנו שואלים זה את זה את השאלות הרגילות והמיותרות, ודב מצהיר כי איננו זוכר שום פרט מתקופת גן הילדים. עכשיו מעסיקים אותו שלושת נכדיו.

מונית נעצרת לפנינו ודב נדחף קדימה, נכנס למונית ואומר לי בחיוך קל: "היה טוב לראות אותך, כל השנים האלו קינאתי בך". והמונית יוצאת לדרכה.

אני מחייך חיוך מריר, מביט כלפי מעלה וחושב לעצמי שמאז גן הילדים ועד שהפכתי לסבא כלום לא השתנה.

על המחבר / המחברת

Avatar

שמואל רוטקביץ

התמחה באפיית בייגלים ומדיטציה בניו-יורק. שב ארצה אחרי הרבה שנים בניכר.

3 תגובות

  1. מומחה מהחיים
    מומחה מהחיים ספטמבר 16 2015, 23:07
    הסיפור מוכיח שהוא החלש

    אחרת לא היה נלחם על שטויות

    השב לתגובה
  2. שגיא
    שגיא ספטמבר 17 2015, 10:58
    הדובים האלה... אנחנו מוקפים בהם!

    0

    השב לתגובה
  3. צביה
    צביה ספטמבר 24 2015, 14:10
    נקודת מבט

    עוד הוכחה שהכול, אבל ה כ ן ל בחיים הוא עניין של נקודת מבט!

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור