JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

להציל את חלקת הדשא של ד"ר קצמן

סיפור קצר על רופא-חולה

להציל את חלקת הדשא של ד"ר קצמן צילום: Lionel Allorge commons.wikimedia.org
אוקטובר 08
00:39 2015

ד"ר קצמן, רופא. טוב, לא בדיוק רופא. רופא-חולה.

ד"ר קצמן, רופא-חולה. מתחת למיטה הוא מגדל חלקה קטנה של דשא, ומשקה אותה בוקר וערב, גם כשאין לו חשק לכלום. הוא לא שותל בה פרחים ולא זורע ירקות, רק מטפח גבעולים ירוקים וארוכים שבבגרותם יפגשו בתחתית מיטתו ויתעקלו.

ד"ר קצמן, רופא-חולה, מרתיח מים בקומקומו החולה ומורח דבש על טוסט בסכינו החולה. הוא שוכב למרגלות המיטה על בטנו, כשידיו משענת לראשו, ומביט בחלקת הדשא שלו. מדי פעם מעמיד סרגל ומודד את אורכם של הגבעולים הגבוהים. הוא רוצה לחזות בהם צומחים, אבל תמיד נדמה לו שדווקא כשהוא נרדם הם פתאום מתעוררים לחיים וגובהים בכמה סנטימטרים. ד"ר קצמן, רופא-חולה, לא מטפל באף אחד כבר שנים. גם לא בעצמו. הוא שותה תה עם דבש לפנות ערב, תה עם לימון לפנות בוקר. בשאר הזמן – מתבונן. או מדשן. או מודד.

לד"ר קצמן, רופא-חולה, היו חלומות אחרים פעם. הוא חלם להיות רופא מצליח, לפתוח קליניקה ולאט לאט להתרחב. גם רצה משפחה, כמובן, או לא כמובן, אישה וילדים. זמן רב ראה בדמיונו גוף קטן שנרדם בין זרועותיו, כפות רגליים רצות אנה ואנה על רצפת ביתו, ובחלומות בהקיץ היה שומע צחוק מתגלגל; אבל כשנהיה רופא-חולה התחיל לגדל את חלקת הדשא והיה מרוכז רק בה. או שכשהתחיל לגדל את חלקת הדשא והיה מרוכז רק בה נהיה רופא-חולה. מה קדם למה לא בדיוק ידוע. מכל מקום, הוא זנח את חלומותיו מאחור, וכך גזר על עצמו דין בדידות וערירות אין קץ, נתון לצמיחתם של הגבעולים הירוקים.

ד"ר קצמן, רופא-חולה, אוהב את חלקת הדשא שלו יותר מכל דבר אחר בעולם. תמיד רצה משהו שינשום אתו יחד בחדר, שיצחק אתו על אנשים מטופשים, שיזדקן אתו באטיות. ד"ר קצמן, רופא-חולה, שר לחלקת הדשא שלו שירים, ומקריא סיפורים, ומלטף ברכות. לפעמים הוא חולם שיום אחד יוכלו לנדוד – לנופש בבית מלון או לחופשה קצרה באיטליה, אפילו סתם לטיול על חוף הים של חיפה, והוא יאחז אותה בשתי ידיו ויחייך ויחשוב כמה טוב שיש לו אותה. בערבי שישי ד"ר קצמן, רופא-חולה, מקדש וסועד לידה, ומפזם ומזמזם ומהמהם, אפילו שאחותו הזמינה אותו לשהות בחברת משפחתה, כי בכל זאת, יום שישי. תמיד הוא מסרב ומתנצל ומשיב שהוא עסוק, ואז בצלוחית קטנה מניח ליד חלקת הדשא שלו מעט בשר ותפוח אדמה. היא אף פעם לא אוכלת.

חלקת הדשא של ד"ר קצמן, רופא-חולה, חיה מינימום כמו חיית מחמד, מקסימום כמו בת מלך. לפעמים הוא שומע אותה נאנחת בקול שקט. אז הוא יודע שעליו להדליק את המנורה הקטנה שהתקין בתחתית המיטה. הוא מאזין חרש כשהיא מתהפכת מצד לצד, ואם היא מוחה דמעה באשמורת לילה, הוא נשכב מקופל לידה, עד שנשימותיה הכבדות מציפות את גופו כמו מים. אז כמו גל הוא שב אל מיטתו, ושוכב בדיוק באמצע, בדיוק בגבולות חלקת הדשא שלו בקו אנכי, ומתקפל קטן כל כך, כמו תינוק, מנסה להיות בממדיה.

ביום רגיל אחד העמיד את הסרגל והתכונן לסמן את צמיחת הלילה בקו שגבוה במעט מהקו של יום אתמול. לפתע גילה ד"ר קצמן, רופא-חולה, שהגבעולים של חלקת הדשא שלו, הפלא ופלא, התקצרו. הוא הרגיש את בטנו מתכווצת ואת חזהו נלחץ בחוזקה. הוא הזדעזע ונותר פעור פה במשך דקות ארוכות. אחר העמיד שוב את הסרגל. לא היה שינוי. עיניו כמעט יצאו ממקומן, ראשו נפל אל חזהו והוא בכה.

ד"ר קצמן, רופא-חולה, בכה כמו ילד. הוא צעק והטיח אגרופים ברצפה, רוק ניגר מפיו והוא חצי נשם וחצי לא. הוא הפך אדום, בעט ברגליו בכל מה שניצב מרחק נגיעה מגופו, השתולל, זרק את הסרגל בזעם ושבר את המנורה שהתקין בתחתית המיטה. אחר כך נרגע מעט. יללות עדיין בקעו מגרונו, מחזהו, יללות עמוקות, טהורות ולא מתאימות לאדם בגילו. אחר כך נרדם.

כשהתעורר, למשך שניות בודדות לא חש בדבר. העולם היה מעין בד לבן, נצחי ומתמשך. לפתע שוב ניצת בו כעס רב ורעד קל עבר בו. הוא האשים את עצמו. ד"ר קצמן, רופא-חולה, האמין שעשה דבר מה שגוי. אולי העליב את חלקת הדשא שלו? אולי לא השקה מספיק? לא חיבק מספיק? לא התעורר לילה אחד כשנאנחה בשקט? "אני מצטער! לא שמעתי! זה לא היה בכוונה, אני נשבע!" ד"ר קצמן, רופא-חולה, התנצל מעומק לבו. הוא התחנן לגבעולים שיחדלו מלהתקצר, אך אחרי ששוב נרדם הם איבדו עוד סנטימטרים אחדים מגובהם.

ד"ר קצמן, רופא-חולה, החליט שלא יישן עוד עד שיימצא פתרון לדבר. הוא יצא את ביתו, לראשונה זה זמן רב, כדי לתלות מודעות על עצים, על ספסלים ועל כל מקום אסטרטגי אחר, ובהן שאל אם למישהו יש פתרון לחלקת דשא שמתקצרת מעצמה. השמש סינוורה אותו והיה לו קשה ללכת, אבל הוא לא ויתר. ניגש לחנות של מר כלבו וקנה עבורה מרמלדות, שוקולדות ומיני מלוחים. הוא התייעץ ארוכות עם בעל החנות שממנה נהג לקנות דשן, ורכש הפעם את הסוג המשובח ביותר.

ד"ר קצמן, רופא-חולה, העלה במוחו שייתכן שהיא פשוט משועממת, לשבת כל היום וכל הליל תחת מיטה, רק לשמוע את הטלוויזיה מדברת אבל לא לצפות בה, רק להרגיש שבוקר או ערב אבל לא לראות, להכיר רק עצמים נמוכים כמו נעליים, רגליות שידה, שטיח וקצה דלת. רעיון הבריק במוחו. הוא קנה טלוויזיה קטנה ושטוחה כדי להציב אותה מתחת לשלו ואוגר קטן בכלוב, וחזר אל ביתו. בדרך החליט החלטה: מעתה רק יזחל. ד"ר קצמן, רופא-חולה, רצה להשתוות לחלקת הדשא שלו, להוכיח לה שהוא מוכן לוותר על הרגליו למענה, ואפילו שעדיין קצת כעס, הוא התכוון להתנצל שוב מעומק לבו ולהבטיח שמעתה הכול יהיה בסדר, ושהיא יכולה לגדול בחזרה ושאין לה ממה לפחד.

ד"ר קצמן, רופא-חולה, פתח את דלת ביתו ומיהר אל חדרו. הפעיל את הטלוויזיה שקנה עבור חלקת הדשא שלו, הניח למולה את האוגר ורכן אליה. כך נותר דקות ארוכות. אחר כך שעות ואפילו ימים. הוא לא ספר. חלקת הדשא שלו נמוגה, נעלמה, התפוגגה. אולי ברחה, אולי נחטפה, אולי התקצרה כל כך עד שעיניו לא הצליחו להבחין בה. בכל אופן, היא לא הייתה שם. בזה הוא היה בטוח. במקומה המתין לו מכתב.

מרוב כעס קימט את הדף חזק ככל שיכל והשליכו אל נקודה אקראית בחלל. אחר כך התחרט, פתח אותו וקרא בו:

את אש עולמך

נתתי לך

את אוויר נשימתך

נתתי לך

את רוח חייך

מי ימיך

את חולי אהבתך

נתתי לך,

ואתה, ידיך קצרו

מלתת לי

את מה שהייתי צריכה

 

זה היה היום שבו ד"ר קצמן, רופא-חולה, החל לשנוא עד מוות שירי אהבה. זה היה היום שבו האמין שהוא יחיד ומיוחד, יחיד ומיוחד שלעולם אינו מצליח בדבר; שהוא שווה בדיוק לחמש אגורות זרוקות על מדרכה, שאיש לא יתכופף להרימן כי לאיש אין צורך בהן; ושלעולם יישאר רק גוף מהלך, חסר ערך, לא אהוב, מכוער ומשולל ניצחונות. חלקת הדשא שלו הייתה משוררת, אפילו לה היה כישרון, והוא אפילו לא ידע.

הזמן עבר על ד"ר קצמן, שכבר לא היה בטוח שהוא רופא-חולה והחל לחשוד שהוא חולה-חולה. שנים הלקה את עצמו בייסורי כל ההאשמות שהצליח לנכס לעצמו. בנה הר של האשמות, וההר הפך לים, ולפעמים היה נדמה לו שהנה הוא שוקע בו, אבל ברגע האחרון היה מצליח לנשום ולזרוק קללה אל האוויר.

עד יומו האחרון שקע ד"ר קצמן, חולה-חולה, בספרים, לא יצא את ביתו מתוך החלטה שלעולם לא יפגוש עוד חלקות דשא כי הוא שונא את כולן. ואם לעולם לא יפגוש עוד חלקות דשא, ואם לא תהיה לו אישה ולא יהיו לו ילדים ואם הוא לא יהיה רופא, אז מה עוד יש לו לחפש בחוץ?

וביום כלשהו, איש אינו זוכר מתי בדיוק, מת בתוך דף.

על המחבר / המחברת

Avatar

שירי מנשה

סטודנטית לספרות ומבע יצירתי ותקשורת במכללת אורנים.

3 תגובות

  1. צביה
    צביה אוקטובר 10 2015, 18:04
    חור בבטן הרכה

    הסיפור הכואב והמטפורי הזה, משאיר חור בבטן הרכה. המון אנשים גלמודים כמו דר' רופא-חולה מסתובבים בעולם, ממש על ידנו, ואנחנו לא שמים לב.

    השב לתגובה
  2. שחם
    שחם אוקטובר 11 2015, 11:02
    אהבתי את המסתורין

    ואת סימני השאלה שלדעתי לא בדיוק פתורים

    השב לתגובה
  3. גדעון גולדמן
    גדעון גולדמן אוקטובר 22 2015, 23:20
    חולה-רופא

    כל אחד הוא חולה-רופא
    כל אחד הוא דשא-משורר

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!