קבוצה של בחורים נמרצים, ציציות ארוכות, רובים שמוטים מאחור על הגב, צועקים. ילדיהם מסתובבים בין רגליהם, לפעמים אוחזים במכנסיים הרחבים של האב, להזכיר שגם הם שם. נשותיהם בכיסוי ראש צבעוני מחזיקות שלטים שעליהם אותיות גדולות, גסות מעט. וגם הן צועקות.
מהצד השני של הגדר, שחלק ממנה מעוך, עומדים אנשים בכאפיות ובגלביות. פיותיהם, חלק מהם חסרי כמה שיניים, מפריחים צעקות צרודות. אחד מהם אוחז ברתמת חמור, שעיניו מלאות שאלות ועל גבו כמה בקבוקי מים וזאטוט שרגלו חבושה. נשותיהם ברעלות אפורות ספוגות זיעה, פניהן חרושות קמטים כמו השדות שמנגד, צועקות גם הן.
בתווך, כתריסר חיילים דוחפים בקתות רוביהם את ההמון שמאלה וימינה באי שוויון.
פתאום נזרק לאוויר בקבוק תבערה. הוא נוחת בשדה הקוצים ושורף אותו באחת. תוך שניות האש אוחזת גם בעצי הזית והם הופכים מפויחים, ובמקום שמן זולגות דמעות מהזיתים אחוזי הלהבות.
ובסוף אלה הולכים לפה ואלה הולכים לשם.
עם נצנוץ ראשון של שחר יוצא מביתו ילד בן 7, נמרוד שמו, בנה של משפחה מ״נערי הגבעות״. בחשאי הוא סוגר אחריו את דלת הצריף שבו הוא גר, חוצה את הגדר של השכנים הפלסטינים ובסמוך לבית האבן האפור, חלק ממנו בנוי וחלק הרוס, כורע על ברכיו וטומן באדמת חצרם גרעין זית, שאיכשהו נתפס בשרוך נעלו בסערת יום האתמול.
בחלון ממול מציצה מעבר לווילון, או אולי זה סדין בלוי המסתיר את קרני השמש היוקדת, ליילה, הבת הקטנה של משפחת אלגברייה.
היא יורדת לחצר, פוסעת בשקט מוחלט על הכורכר הדוקרני ברגליה היחפות, מגיעה בהסתר מאחוריו של הילד הבלונדיני כחול העיניים שכיפה צבעונית לראשו… ומחבקת אותו.
יש בסיפור שלך תקווה נוגעת ללב, ביחס לדור הבא.
לצערי זה לא הצליח להביס את הפסימיות והקדרות שאצלי בלב.
במבט ראשון הסיפור נשמע נאיבי, אולם במבט שני, חשבתי שכאשר קראתי והגעתי יחד עם הילדה שמתקרבת לילד, חששתי, מתוך המתרחש בימים אלו מסביב, שהנה, היא עלולה לדקור אותו, מתוך חשש שלה שהוא מטמין פצצה או משהו דומה. הוקל לי שלא כך היה.
ואז חשבתי שהפכנו חשדניים ומצפים לרע מכל, הם ואנחנו. והנה שני ילדים יוצרים אלטרנטיבה אחרת… וצריך שנחזיק בתוכנו תקווה כזו על מנת שהיא תהייה אפשרית.
מחשבות דומות (שביישו אותי) עלו לי היום כשנסעתי באוטובוס צפוף..
ובאמת אל מולן, הסיפור הרגיע משהו. לפחות ישנו מי שמפנטז על כזה סיום- לא כולם, ככל הנראה.
קרא את תשובתה של רחל שתפיח בך אופטימיות
העתיד טמון בילדינו..רק שלא נקלקל אותם
תלוי בכמות האנשים מהסוג הנדיר המתואר כאן, בשני הצדדים
יונתן אני מסכים איתך שקהל האנשים השפויים, בשני המחנות הוא זה שיכריע.
אני מאמין בלב שלם ״שאני ואתה נשנה את העולם״ לא במטפורה אלא בדוגמה אישית
כל מסע לשלום מתחיל בצעד קטן של פינטוז
דמעת עץ הזית זולגת מעיני רבים.
תודה גדעון יקר.
אני מאמין ששני העמים חווים חבלי גדילה והבשלה.
עוד נסבול כמה פצעי בגרות ואח״כ דמעות הזייתים יהפכו לשמן זית זך
בכל מקום ובכל מערכת נמצא הרוב השפוי שמחפש את החיים השלווים וההרמונים.
הבעיה היא שלכל מערכת כזאת נכנסים רעשים שמפרים את השלווה.
השאלה היא עד כמה כל מערכת יכולה לחסום ולנטרל את הרעשים האלה
בכל מקום ובכל מערכת נמצא הרוב השפוי שמחפש את החיים השלווים וההרמונים.
הבעיה היא שלכל מערכת כזאת נכנסים רעשים שמפרים את השלווה.
השאלה היא עד כמה כל מערכת יכולה לחסום ולנטרל את הרעשים האלה
חלק מרעשי הרקע אפשר לפתור..והפתרונות המתונים בסוף ירגיעו את הרעשים הקיצוניים.
כל מערכת שואפת ומגיעה לשווי משקל(בסוף).
לא אתלנו ולא אצלם. והרוב קובע את האווירה.
הרבה יותר עצוב ופחות אופטימי
את הגבול שבין אשליה לתקווה צריך לנפץ בעזרת התעוזה
שם הסיפר ״אין גבול״.
כל גבול בכל תחום ניתן לשנות.
כולל את זה המפריד בין אופטימיות//פסימיות.
אנחנו יכולים להכריע איך יסתיים המאבק.
בשביל לעשות המעשה שעשתה הילדה צריך הרבה תעצומות נפש
זה מעיד שהיא נשמה אמיתית
אבל אולי זה פחות קשה כי אף אחד לא ראה
האם הייתה עושה זאת כשכולם מסתכלים?
סביר להניח שלא
ילדים הם נקיים. התנהגותם טבעית אם מתבוננים בהם או לא. כשהם גדלים הם מאבדים תכונה זו ומושפעים מהחינוך והסביבה. אתה מבטא את רחשי ליבך, כנראה התנהגותך משתנה אם צופים בך. נסה להזכר איך התנהגת כילד תמים.
בשיחה עם ידידה מוסלמית (לא טעות, ידידה)היא אמרה לי שאילו היה הדבר תלוי באנשים עצמם, אין ספק שהשלום היה מגיע. בשני הצדדים ממתינים לו ומקווים שיגיע. אם בחורה מבוגרת מדברת כך, קל וחומר כשמדובר בילדים. הסיפור הזה נשמע, אולי, כמו חזון אחרית הימים, אבל אפשרי…
לך ידידה מוסלמית
לי ידיד מוסלמי
נצרף את הילדים והנינים ויש לנו רוב שרוצה שלום
משני הצדדים
מידי כמה ימים שומעים על יהודי שנקלע לשטח פלסטיני ומישהו מגונן עליו וכדומה
אלה הם ניצנים של אחווה. זהו תהליך של הבשלה.
עם הרבה ילדים בגן נלחמתי עם הזמן השלמתי מידי פעם עזרתי ובסוף התחברתי.