JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

אניטה הולכת ברחוב ביאליק שפופה ודומעת, הנה פה בדיוק פגשה אותו, ישב לו על הספסל בכיכר והאכיל את היונים. היא זיהתה אותו אז מיד, אין ספק שזה הוא – הצנחן הגבוה עם הכומתה האדומה שהסתובב בשבילי הקיבוץ כמו נסיך מהחלומות הפרטיים שלה. אניטה הייתה ילדת חוץ עצובה ובודדה, אביה נפטר בגיל צעיר ואמה קשת היום עבדה בשתי משרות. לאף אחד לא היה זמן לטפל באניטה הקטנה. כבר בגיל 6 החלו חייה הלא מתוקים.

כשנתקלה בו אז ברחוב ביאליק, אמרה לו שלום מהסס, אבל להפתעתה, הוא, הצנחן הגבוה, גאוות הקיבוץ, מלח הארץ החזיר לה חיוך רחב ונתן לה חיבוק ממושך. זיכרונות הילדות הציפו אותה, לבה נמס בן רגע.

הוא סיפר לה שאחרי כמה שנים בקבע עזב את הצבא ופתח עסק עצמאי, רצה להתעשר בן רגע. אך למרבה הצער, החיים בקיבוץ והשירות בצנחנים לא הכשירו את מלח הארץ להצליח בעסקים. במהרה פשט רגל. ישן הוא על ספה אצל חבר ברחוב הרצל, מעביר את זמנו בקפה אורדע. שעות ארוכות יושב מחוסר מעש על הספסל ומאכיל את היונים.

זיכרונות העבר ששבו אליה באחת, וצרותיו שתינה באוזניה זה עתה גרמו לה לאסוף אותו מיד אל ביתה. אניטה נתנה לו את גופה ואת נפשה. גר אצלה ועל חשבונה שנתיים ימים.

והנה, שוב היא כאן, ליד הכיכר שבה פגשה אותו, דומעת התיישבה על הספסל. היונים הומות וחגות סביב. עפות להן לסיבוב קצר ושוב נוחתות בכיכר. אניטה הוציאה מתיקה את הפתק שמלח הארץ השאיר לה הבוקר. "אף פעם לא אהבתי אותך, נמרחת עליי יותר מדי. לטובתך, כדאי שתעשי דיאטה. רוקנתי את חשבון הבנק שלך. כשתקראי את הפתק הזה כבר אהיה במטוס עם דליה מקפה אורדע. טס לארץ אחרת, שלום ולא להתראות".

אניטה מעכה את הפתק הרטוב מדמעותיה ושמטה אותו על המדרכה המלוכלכת בלשלשת היונים. היא נשאה את מבטה אל השמים והמשיכה להביט ביונים החגות מעל.