JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מוּזֶלְמָן

סיפור קצר על מציאת היופי הפנימי

מוּזֶלְמָן צביה גולן
ינואר 06
19:30 2016

זה היה סוג של הרגל, רותי מעולם לא הבינה מה מקורו, אך גם לא הצליחה להיפטר ממנו, הרגל טורדני כמו יתוש עוקצני ומזמזם באוזן. כך, בכל בוקר, היא ערכה טקס שלם מול המראה. ספירת מלאי. קודם כול סקרה במבטה את כל גופה, מכף רגל ועד ראש. היא הייתה רזה, אך מפעם לפעם הותיר התקף זלילה מאמש סימנים ברורים. הנה, רואים את השוקולד על הבטן שהתעגלה לה מעט, על הירכיים שהתמלאו מדי לטעמה, אפילו על השוקיים. לבעלה היו כינויים שונים להתעגלויות הללו. פעם אמר לה בגיחוך: "יש לך פסנתר כפול, ואת אפילו לא יודעת לנגן בו".

אחרי המבט הסוקר של הגוף, הגיע תור השיער. "בואי ניפרד כידידות" היא הייתה לוחשת אל השערה הלבנה החדשה, ותולשת אותה בכוח. היא יכלה להישבע שהייתה שומעת את השערה לועגת לה: "תתלשי אותי, אז מה, יש לי המון אחיות, הן כבר תבואנה במקומי". מאיפה לעזאזל יש להן, לשערות שלה, עברית כל כך טובה?

עכשיו תורן של הפנים. אל מאזן האימה של הבוקר נוסף קמט חדש, עמוק כמו חריש באדמה הצחיחה. "צריך למתוח אותו בכוח, הנה ככה" אמרה לעצמה, ומתחה את הקמט בשתי אצבעות, אך ברגע שעזבה, הוא שב וכיער את פניה.

"תעשי לך תרגיל", אמר לה דר' קורן, כשפניו קורנות מנחת מעצמו, "תחשבי שהיית על ספינה שנטרפה בלב ים, ורק את ניצלת ומצאת עצמך על אי בודד. כל מה שיש לך זו מראה. מה את רואה שם?"

היא פירשה את דבריו כפשוטם, הסתכלה היטב במראה, אך מלבד את פניה הנשקפות אליה, לא הצליחה לראות שם גם את מה שבפנים. אילו ראתה, הייתה אולי גאה יותר, שפופה פחות. כי הפנימיות היפה שלה הייתה שם, היא רק לא הצליחה לראות את זה. הכול היה מונח שם, האימהות שלה לשתי בנותיה המתבגרות, האחת כבר לומדת לפסיכומטרי, גאווה גדולה, והשנייה, אפילו שהיא קצת מחוררת מעגילים במקומות מוזרים, היא תמיד כל כך מפרגנת: "אימוש", היא נהגה לומר לה בטון מתפנק, "מה נסגר אתך? כל הזמן מול המראה, את יפה נורא, יש מבין?" רותי הייתה מתכווצת קצת אחרי משפטים כאלו, כמי שנתפסה על חם, היא תמיד קיוותה שאף אחד לא רואה אותה ככה בבוקר, והנה הבת שלה ראתה. את המחמאה היא כבר לא שמעה, אלא הרגישה רק את הבושה הגדולה שמישהו ראה אותה ככה, כמו שהיא. אילו באמת הייתה מתבוננת במראה כמו שצריך, הייתה רואה שם גם את הילדות המושלמת שלה, את ההורים שהשקיעו בה כל כך הרבה, והייתה מצליחה אולי להתעלם ממשפטי הביקורת שהוטחו בה לפעמים.

כמו אלו שאמה הייתה אומרת לה לפעמים: "את עור ועצמות, רובן יברח בסוף, אף גבר לא אוהב אישה שנראית כמו מוזלמן". היא שאלה את אימא שלה לא פעם מה זה מוזלמן, אבל מבטה היה כל כך ברור, עד שהיא הפסיקה לשאול, ורק הבינה שמוזלמן זה מישהו שכנראה בא מ'שם', ול'שם' הזה היו אין סוף השלכות על החיים של כולם. אילו הייתה מתבוננת במראה באמת, אל תוך תוכה, הייתה רואה אולי גם את הקריירה שלה שבה יכולה הייתה להיות גאה במיוחד, איך טיפסה יפה ומהר למדי בסולם, קודם כמורה מקצועית, אחר כך כמחנכת כיתה, אחר כך כרכזת שכבה ובסוף כמנהלת. אפילו הזוגיות שבנתה הייתה מונחת שם, כי היא ידעה היטב שמבחינתה עשתה הכול כדי שזה יצליח. האמת, שאפילו הצליח לה, למעט ההערות העוקצניות שלו, רובן היה ממש בסדר, לא שוכח ימי הולדת, מביא פרחים ליום הנישואין, מזמין כרטיסים למופע, ואפילו חופשה שנתית בכל שנה בקיץ. באמת בסדר. אז מה בכל זאת חסר לה? למה היא לא מצליחה לראות את המראה הפנימית שלה?

זה לא שהיא לא שאלה את דר' קורן את השאלה הזו, אבל תשובה ברורה היא לא ממש קיבלה. היא הייתה מתבוננת בחברות שלה, זו שמנה ומתלבשת בצורה זנותית, וזו נמוכה כמו גמדה, ולזו יש פרצוף של קרפדה, ובכל זאת כולן נראו כל כך מאושרות.

אילו הייתה יודעת שבמסכה הזו שיש על פניהם של מרבית בני האדם, יש סדקים קטנים, בדיוק כמו אצלה, אילו הייתה יודעת שמרבית בני האדם, שכלפי חוץ פרצופם זחוח, הם בעצם אנשים שבמקרה הטוב פשוט השלימו עם גורלם, היא הייתה אולי מבינה סוף סוף באמת מה זה להיראות כמו מוזלמן.

 

על המחבר / המחברת

Avatar

צביה גולן

מנהלת מרכז טיפולי לילדים עם צרכים מיוחדים. סופרת שספרה השישי "דממת הספק" ראה אור ב-2017.

20 תגובות

  1. נתנאל אלחננוב
    נתנאל אלחננוב ינואר 07 2016, 06:07
    כמו תמיד

    כמו תמיד הסיפור מעניין ומתגלגל לנבכי המחשבה , ממש תענוג לקרוא את יצרותייך.

    השב לתגובה
  2. משה
    משה ינואר 07 2016, 06:08
    מראה

    העין הינה ראי הנפש. וכשאני עומד מולה. כמות שאני. נשקפת אלי במראה.. נפשי.
    ההיככולת להיישיר מבט.
    ואחריה היכולת לשאול את השאלות.
    והנשקף. אינטו משקר.
    שאל. וההנשקף עוונה.
    פרררח וכרטיס מופע. זה בסדר.
    האם קיבלתי את הניתתן. זו תשובה של הנשקף.
    אני כבר שנים. שואל ונענה.

    השב לתגובה
  3. נטע
    נטע ינואר 07 2016, 06:25
    השם קצת קשה

    השם קצת קשה

    השב לתגובה
  4. לבנה קולט
    לבנה קולט ינואר 07 2016, 07:21
    תגובה לסיפור מוזלמן

    צביה כמו תמיד את יודעת לגעת באותו נים שפורט על כולנו . שפה בהירה וקולחת .המסר שצריך לעבור לכל אחד ואחת: להחצין את היופי הפנימי . כל השאר משתקף כתוצאה מזה. תענוג לקרוא את סיפוריך וספריך.

    השב לתגובה
  5. שירה בר
    שירה בר ינואר 07 2016, 07:58
    היופי בעיני המתבונן

    שלום צביה.
    כרגיל, נהניתי לקרוא את הסיפור שכתוב בשפה קולחת, רגישה ונגישה…
    רותי המסכנה, שהריקנות שעוטפת אותה, שעדיין לא למדה כי מה שימלא אותה מבפנים הוא הידיעה כי היא מיוחדת ויפה רק בעצם היותה היא…בדומה לה יש עוד המון נשים בעולם שניתוחים פלסטיים למיניהם יגרמו למישהו לאהוב אותם יותר…האהבה צריכה להתחיל מאהבה עצמית וקבלה עצמית שלמה. תודה לך יקרה.

    השב לתגובה
  6. מוריס
    מוריס ינואר 07 2016, 08:38
    על מהות היופי

    גירוי נפלא לדיון על מהות היופי האנושי, על השתנות היופי עם הגיל, על העיסוק הנשי ביופי ועוד.
    ומעל לכל, בעיניי יופי הוא הרבה יותר מהנראה פיסית.
    הוא זכרון והוא נשמה והוא תגובות…

    השב לתגובה
  7. אוסנת
    אוסנת ינואר 07 2016, 10:02
    מרגש כמו תמיד

    מרגש מאוד וכל כך אמיתי! עוד סיפור מיוחד שכולם יכולים להתחבר אליו ולמצוא בו את עצמם… מקסים!

    השב לתגובה
  8. רינת
    רינת ינואר 07 2016, 11:38
    פעם ראשונה אני קוראת סיפור שלך

    בסוף השבוע אקרא עוד כמה, ראיתי שכתבת הרבה
    אני אוהבת אנשים גלויים

    השב לתגובה
  9. פנינה בוזגלו
    פנינה בוזגלו ינואר 07 2016, 12:07
    Fw:

    איזה סיפור מרגש. ממש מרגש לקוח מהחיים האמיתיים כמו כל הסיפורים שלך. יישר כח!!!

    השב לתגובה
  10. אופיר מונדל
    אופיר מונדל ינואר 07 2016, 12:54
    מקסים.

    אוהב את כתיבתך. כמו תמיד.

    השב לתגובה
  11. טליה
    טליה ינואר 07 2016, 15:24
    מראה של כולנו

    הסיפור שלך נוגע עמוק במקום כל כך אישי וכל כך אוניברסלי בו זמנית.

    השב לתגובה
  12. עפר עציון
    עפר עציון ינואר 07 2016, 18:19
    משקף מציאות עגומה...

    הסיפור משקף מציאות עגומה המשותפת לנשים רבות (וגם לגברים…) אשר מראה גופם מעסיק אותן תעסוקת יתר, וגורם להן לתסכול, שאיננו תמיד מוצדק במציאות. שימוש במילה "מוזלמן" מקצינה את ההרגשה… הסיפור מעביר יפה את התחושה.

    השב לתגובה
  13. איתן
    איתן ינואר 07 2016, 22:53
    יופי של כתיבה

    נעים לקרוא ,מושך מאד וכבר מעניין ההמשך.

    השב לתגובה
  14. לאה צבי (דובז'ינסקי)
    לאה צבי (דובז'ינסקי) ינואר 09 2016, 23:24
    אהבתי

    אהבתי את הסיפור המעניין והקולח, נוגע בהרבה נשים העסוקות בחיצוני.. יפה מאוד !

    השב לתגובה
  15. תמר לוי רייך
    תמר לוי רייך ינואר 10 2016, 18:32
    נשים נשים

    ראיה נהדרת של הנפש האנושית, שלא חומר הנשית. נפלא.

    השב לתגובה
  16. מוטי אלקבץ
    מוטי אלקבץ ינואר 11 2016, 17:51
    מוזלמן

    צביה היקרה!נהנתי מכתיבתך המאירה את עיני הקורא בתכונה שלעיתים נשכחת נזיכרונו.הרשב"ג אמר:"דע לאהוב גם את עצמך כדי שהזולת יידע להעריך ולאהוב אותך".לצערינו אנו עסוקים בחברה אך לפעמים אין אנו זוכרים את עצמינו דבר הגורם לדימוי נמוך המשפיע על צורת חיינו.רותי במאמר היתה בדימוי כל כך אפל עד כדי כך שבתה החמיאה לה ,אך רותי בשלה.מסקנה:תעריך את עצמך לא פחות מהסובב אותך כך החברה תעריך ותתיחס אליך.
    נק'למחשבה.שאפו על הכתיבה מצפה למאמר נוסף מפרי עיתך.

    השב לתגובה
  17. מריה
    מריה ינואר 11 2016, 21:23
    סיפור נשי נוגע

    כאישה אני יכולה להזדהות עם דמותה של רותי, דמות שעוצבה בעדינות ובדיוק נוגע ללב.

    השב לתגובה
  18. דנה בן צבי
    דנה בן צבי ינואר 18 2016, 15:59
    אמת מעל גיל 40

    סיפור נוגע ללב. מתחבר לחוויות הנשיות אותן חוות נשים בזמן הקן המתרוקן

    השב לתגובה
  19. איציק לוי
    איציק לוי ינואר 21 2016, 16:45
    כותבת עילאית

    צביה אין לי מילים לתאר את ההנאה שכרוכה בקריאת הסיפורים שלך .
    את פשוט מהממת ויתרה מכך לטעמי את פשוט אין לך גבולות השמיים הם הגבול והכתיבה שלך פשוט רק משתבחת יותר ויותר עם הזמן
    פשוט אוהב אותך

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור