JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

הנשיקה

סיפור קצר על תשוקה אסורה

הנשיקה יונה דורון
פברואר 13
20:00 2016

פאול

אני מרגיש שמשהו עומד להתרחש, כמו ענן כזה, בקצה השמים, שמתקרב ומתקרב. בקצות האצבעות שלי אני מרגיש אותו. בכל פעם שאני רואה את אֵלָה היא מטריפה את חושיי. אני נתקף ברצון עז ללטף אותה, לגעת בה. היא עוברת לידי, קלילה כל כך, חן ילדותי נסוך על כל תנועותיה, תמימה. העיניים שלה, אין עוד כאלה בעולם כולו! מצולות אגם כחול-ירוק, מין צבע מיוחד שכזה! כשאני מביט בהן נדמה לי שעוד רגע ואטבע בתוכן. כשהיא מדברת אני מתבונן בפיה וחולם כיצד שפתיי שלי מוצצות את שפתה התחתונה, המלאה, וכיצד לשוני נכנסת לתוך הפה המתוק הזה ומתפתלת בתוכו.

כשהייתה אלה צעירה יותר נוהג הייתי לנשק על לחייה בכל פעם שמשפחותינו היו נפגשות. אף אחד לא ראה פסול בכך. מאחר שלי ולדורה אין ילדים משלנו, אך טבעי נראה הדבר שאני אוהב ילדים. דורה הייתה אצל ד"ר מנגלה, יימח שמו וזכרו, והוא דאג לכך שלעולם לא תוכל ללדת.

לאחרונה מלאו לאלה חמישה עשר חורפים. היא כבר לא ילדה קטנה. היא מרגישה שמשהו לא בסדר אצלי, הממזרה! כשאני מנסה להתקרב – היא מתרחקת. היא עושה זאת כבדרך אגב, מבלי משים כביכול, אבל אני כבר יודע. אני רואה את המבט המהיר שהיא תוקעת בי, את הרתיעה בעיניה, את ההתרחקות המהירה והפניית תשומת הלב למשהו אחר. זה רק מגרה אותי יותר! היא לא מבינה, ילדונת שכמותה, שגברים הם ציידים? גברים רוצים לכבוש! ככל שהכיבוש קשה יותר – הרצון הופך חזק יותר!

הוריה לא חושדים במאומה. אנחנו שכנים וגם חברים טובים. משפחותינו קטנות ועל כן את מרבית החגים והאירועים אנחנו חוגגים יחד. דורה עוזרת לאביה של אלה בתרגום מסמכים לגרמנית. היא עושה זאת ללא תשלום, בגלל החברות.

לפעמים, כשאנחנו באים לביקור, יושבים על המרפסת הגדולה שלהם ומפטפטים, מסתובבת אלה במכנסיים קצרים ובחולצה דקה. את מה שאני לא רואה בעין – אני מדמיין ומיד מרגיש את הבליטה במכנסיים. אני דוחף את הכיסא לעבר השולחן כדי שלא תתגלה הבושה. לפעמים אמה מתעצלת לקום ומבקשת מאלה להביא לנו שתייה קרה. היא ילדה טובה, שומעת בקול אימא, באה ובידיה מגש עמוס קנקן וכוסות, ומניחה אותו על השולחן. אני בקושי מתאפק שלא לצבוט בישבנה הקטן והמוצק כשהיא מתכופפת להניח את המגש. פעם, כאשר הבטתי כמהופנט בתנועותיה היה נדמה לי שאביה מביט בי בפתיעה ואולי אף בחשד, אולם הוא לא אמר דבר. אני צריך להיזהר!

כבר מזמן גיליתי שהיא אוהבת מאוד עוגות שוקולד. העוגות של דורה הרי הן שם דבר, כל השכנות מבקשות ממנה את המתכונים! קשה לה, לקטנה, לעמוד בפיתוי, לקקנית שכמותה! כשהיא באה להביא או לקחת מסמך דורה מציעה לה פרוסת עוגה. אני אוהב להתבונן כיצד היא מכניסה לפיה המתוק פיסות מן העוגה, כיצד היא מלקקת את שפתיה למצות את טעמו של הקרם. כאשר אני מכבד אותה בגלידה וכמות קטנה ממנה נמרחת על סנטרה אני מדמיין שלשוני היא זו המלקקת אותה.

אחרי לכתה אני ממשיך לראותה בעיני רוחי. אני חולם עליה במיטה, שוכבת לידי במקום דורה. כבר שכחתי כיצד נראה גופה של נערה צעירה שהכול בו עוד חלק ומוצק. אני כל כך רגיל לדורה ולפגמיה. אני שומע את נשימותיה הקצובות של דורה הישנה ואילו שנתי שלי נודדת. אני מתהפך על משכבי, מנסה לחשוב על דברים אחרים, אך לשונה המתוקה של אלה, המלקקת את שפתיה החושניות, מככבת בהזיותיי הטרופות.

 

אלה

מה הוא נועץ בי מבטים בכל הזדמנות?! אני שונאת את העיניים הצרות האלה שלו, לפעמים פשוט קשה לדעת אם הן פקוחות או עצומות. הן בולשות אחרי כל תנועה שלי כשאני בסביבתו, נדמה לי שהן ממש מפשיטות אותי! גם את השפתיים שלו אני לא סובלת, עבות כאלה, נפוחות, ותמיד נדמה שחצי חיוך ציני מרוח עליהן.

הוא מרגיש שאני מתחמקת ממנו, אני בטוחה בזה. בכל זאת הוא לא מתייאש, מנסה לפתות אותי בעוגות המצוינות של דורה ובגלידות היקרות שהם קונים. נכון, אני באמת אוהבת את כל המתוקים האלה, שאצלנו בבית בקושי רואים, אבל, סליחה, לא בכל מחיר!

אם ההורים שלי לא היו כל כך קשורים אליהם, הייתי כבר נפטרת ממנו. אני מרגישה איך הוא מסתכל עליי, האשמאי הזקן הזה, והוריי בכלל לא שמים לב. אני בטוחה שאם ההורים שלי לא היו שם הוא כבר היה מתנפל עליי.

ידעתי שזה יקרה! אוף, אוף, איזו טיפשה הייתי! איך לא נדלקו לי נורות האזהרה בזמן! הזקן המגעיל הזה! איך הוא הצליח לעבוד עליי?!

אתמול בערב, אחרי שחזרתי מהים והתקלחתי, ביקש ממני אבא, שחיכה ללקוח חשוב, לגשת לדורה ולהביא לו את המסמך שהבטיחה להכין לו. היה חם ולבשתי את המכנסיים האדומים הקצרים והצמודים ואת הגופייה הוורודה עם הפרחים. פאול פתח לי את הדלת. מיד כשראה אותי שמח וקרא: "בואי, בואי, היכנסי", ופינה לי מקום.

"מי שם?" קראה דורה מן המטבח.

"זאת אלה, היא רוצה את המסמך שהבטחת להכין לאבא שלה", ענה פאול כשהוא מתקדם לעבר המטבח.

שמעתי אותם מדברים ואז הוא חזר אליי ואמר, בתמימות כזאת, "בואי, אלה, דורה השאירה את זה בחדר השינה".

איזו מטומטמת הייתי! פשוט לא קלטתי! הלכתי אחריו לחדר השינה. בחדר שררה אפלולית. הספקתי לעשות צעד אחד אחריו ואז הוא הסתובב אליי והצמיד אותי לקיר. לפני שהבנתי מה קורה, תפס בזריזות בכתפיי והצמיד את שפתיו לשלי בנשיקה רטובה ומגעילה. השפתיים הנפוחות האלה שכל כך שנאתי להביט בהן היו עכשיו על שפתיי! איזה גועל! ברגע הראשון הייתי המומה, לא ידעתי מה לעשות! הוא החזיק בי כל כך חזק עד שלא יכולתי לזוז. ניסיתי לבעוט בו ברגליי אבל הוא ספג את הבעיטות והתעלם מהן. פיתלתי את גופי בניסיון להשתחרר מאחיזתו, אך ידיו אחזו בי כצבת. לאחר דקה שנראתה לי כנצח הוא זז מעט וניתק את שפתיו ממני. ניצלתי את ההזדמנות, התכופפתי, הדפתי אותו והצלחתי לחמוק החוצה. רצתי לדלת, פתחתי אותה וטסתי במדרגות.

כל הדרך הביתה בריצה, המשכתי להרגיש את השפתיים הרטובות שלו על שפתיי. זה היה כמו כווייה. התפרצתי הביתה – ישר לחדר האמבטיה. שטפתי את הפה שוב ושוב ועיניי התמלאו דמעות. אימא הרגישה, כנראה, שמשהו לא בסדר. היא נכנסה לאמבטיה ושאלה אותי מה קרה. בין התפרצות בכי אחת לשנייה, סיפרתי לה מה קרה. היא חיבקה אותי ואמרה: "אלה, למה לבכות? פאול בסך הכול אוהב אותך כאילו שאת בתו. את יודעת שדורה הייתה אצל הנאצים. הם לא יכולים להביא ילדים לעולם, אז הוא רצה לנשק אותך, זה הכול".

יצאנו והתיישבנו על הכיסאות שבמרפסת. אני כל הזמן חשבתי על מה שקרה לי והתמלאתי כעס ותסכול. אבא היה עסוק עם הלקוח. אימא ראתה את פרצופי וניסתה להרגיע אותי, לשכנע שלא קרה שום דבר רע. כשאבא התפנה אלינו, גם הוא הגיב כמוה. הם לא הבינו על מה ולמה אני כל כך נסערת.

אוף! אם ההורים שלי לא מבינים אותי, אז מי כן יבין?! איך הם לא רואים שקרה משהו מלוכלך ומגעיל?! איך הם יכולים להחליק את הדברים ולהגיד שהכול בסדר?! כל זה מפני שהם חברים שלהם? מפני שאבא צריך את דורה? אני, בתם היחידה, לא חשובה יותר מהם?!

בלילה לא הצלחתי להירדם. כל הזמן ראיתי את הפרצוף המגעיל שלו מול עיניי. שוב ושוב שאלתי את עצמי למה הלכתי אחריו לחדר השינה, למה בכלל הסכמתי ללכת אליהם להביא את המסמך, למה ולמה ותשובות אין!

בבוקר, מיד כשהתעוררתי, צץ בי רעיון: לקחתי דף לבן וכתבתי עליו בטוש שחור ועבה:

פ א ו ל !

אם תעז עוד פעם אחת לגעת בי,

אפילו רק באצבע הקטנה,

אני תכף ומיד מתלוננת עליך במשטרה !!!

א ל  ה

 

פאול

הגרוע מכול קרה! דורה מצאה את הפתק של אלה בתיבת הדואר שלנו. כשחזרה מהעבודה, אני כבר הייתי בבית. ל"שלום" שלי בכלל לא ענתה. היא נכנסה וזרקה לי את הדף בפרצוף. נעמדה מולי, שמה את ידיה על המותניים, העיניים החומות שלה שיפדו אותי כשצעקה: "מה זה צריך להיות?!"

התבוננתי בדף והרגשתי חולשה בברכיים. ידעתי, ידעתי שמשהו רע עומד להתרחש! נאלצתי לספר לה הכול. מבט של בוז נשקף מעיניה כאשר הקשיבה לסיפורי. שפתיה התעוותו בהבעת סלידה עמוקה והיא סיננה מבין שיניה: "התדרדרת לשפל המדרגה!"

ניסיתי להסביר, להמעיט מחומרת המעשה. גמגמתי, התפתלתי. היא המשיכה להביט בי, בוז בעיניה והוסיפה: "חבל מאוד שבך ד"ר מנגלה לא טיפל!".

על המחבר / המחברת

Avatar

יונה דורון

מורה ומחנכת בעבר וכיום כותבת. פרסמה עד כה שני ספרים: "תחנות בזמן" - קובץ סיפורים קצרים עם נוסטלגיה ארצישראלית ו"סוד במשפחה" - רומן עכשווי המתרחש בישראל ובפריז.

12 תגובות

  1. אלמונית
    אלמונית פברואר 14 2016, 12:31
    את לא יודעת מה עשית לי

    פצצה בפנים

    השב לתגובה
  2. תנחשי
    תנחשי פברואר 15 2016, 15:29
    מצדיע

    כל הכבוד. תמשיכי

    השב לתגובה
  3. ווואו
    ווואו פברואר 17 2016, 12:49
    זה אמיתי?

    מתואר מדהים

    השב לתגובה
  4. שמואל רוטקביץ
    שמואל רוטקביץ פברואר 19 2016, 11:57
    כדור למרכז הלב

    טוב שכתבת, מאמין שדברים כאלו קוראים כל הזמן,

    השב לתגובה
  5. צביה
    צביה מרץ 22 2016, 12:42
    קשה ביותר

    סיפור קשה ביותר. גברים כאלה מעוררים בנו סלידה איומה. הם זקוקים לטיפול. אך מי שעורר בי כעס עוד יותר גדול הם ההורים.
    הסיפור כתוב יפה ומושך לקרוא!

    השב לתגובה
  6. ...
    ... מרץ 22 2016, 17:03
    מכירה מקרוב

    הבעת זאת מהמם

    השב לתגובה
  7. הניה
    הניה פברואר 13 2017, 14:13
    שבטעות מישהו לא יחשוב שזה בסדר

    כשקראתי את החלק הראשון בלבד, חששתי שאם פדופיל קורא תאור זה. הוא עלול בטעות לחשוב שזה בסדר, לגיטימי. בהתחלה גם חשבתי לרגע שזה נער?

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור