JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

השלום צריך להתחיל בתוכנו

המכשלה האמתית של השלום היא השנאה הפנימית היוקדת

השלום צריך להתחיל בתוכנו ד"ר דוד אלטמן
פברואר 09
11:06 2014

הסכם בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית הוא אחד הנושאים המורכבים ביותר בדברי הימים של דורנו. יש בו מרכיבים רבים שמכבידים עליו – דת, היסטוריה, נרטיב, ירושה, השפלה, נקמה, שנאה, פחד – ומסייעים להקדיח כל תבשיל שטובי השפים בריאליטי הפוליטי מנסים להגיש לתושבי האזור ולעולם כולו.

ובכל זאת, יש מרכיב אחד שהוא הנסתר ביותר אך הקשה מכולם: בין כל קהל השחקנים מסתובבת רוח רעה של שנאת האחר. ככל שאומה שצריכה להגיע להסכם היא מפולגת יותר ומפוצלת יותר, כך יכולתה להגיע למכנה משותף קטנה יותר. בצד הישראלי קיימת תהום עצומה בין ימין לשמאל: בין מתנחלים לתושבי המרכז, בין חובשי כיפות סרוגות לבין כאלה שהנרטיב הצבאי אינו בדיוק נר לרגליהם. לכך אפשר להוסיף גם את הפיצול בתוך המחנות: בין דתיים לאומיים לחרדים לאומיים, בין דתיים ציונים לחרדים, בין ספרדים לאשכנזים. וכל זה מקשה עד למאוד להגיע למכנה משותף.

אריק שרון נישא על גלי ההערצה של השמאל לא בגלל שהוא פינה את גוש קטיף והעניק לפלסטינים חלקי ארץ (משוחררים, כבושים או כל הגדרה שאפשר לתת), שכן גם השמאל סבר כי הצעד החד-צדדי לא קידם את נושא השלום ולא הביא לתוצאות המקוות. אבל חלק גדול מהשמאל הריע לשרון כיוון שהיה לו האומץ להוריד התנחלויות ולפנות מתנחלים, וידו לא רעדה כאשר חתם על צווי הפינוי, שלדעת חלק מאנשי הישוב היו העונש המתאים לקבוצה מתנשאת שהשליטה את רצונותיה על החברה הישראלית.

חלק מהחברה החצויה נהנה להרגיש שסוף סוף השתנה מאזן הכוחות וחל כרסום בימין המתנחל. המתנחלים נשאו את אבלם בכאב רב, מעבר לאובדן שטחי מולדת ולאובדן השלום והשלווה באזור. אך לא על כך דאב לבם, אלא על התחושה שבעיני חלק מהעם הם הפכו למיותרים, לחסרי משמעות, למטרד. הסתבר להם כי שליחותם, שבעיניהם הייתה נאצלת, נתפסה על ידי אחרים כמרגיזה ופוגענית, כאם כל חטאת בכל הקשור לחיים בארץ ישראל בעתיד הנראה לעין.

שני הצדדים הבינו כי הלכו רחוק מדי. הכאב, גם אם לא איחה את הפצעים, אפשר למחנות לחיות זה לצד זה. אבל הנתק שבין שמאל לימין, בין אמוני לליברלי, בין לאומי לדמוקרטי, וכל ההבדלים שהחברה ניסתה לייחס ולנכס לקבוצה זו או אחרת – צפו ועלו אל פני השטח. במדינת ישראל הגיעו למסקנה כי הכרעות דמוקרטיות לא יביאו שלום לאזורנו לפי נוסחה של צד אחד, ולכן מסיבות אלה ואחרות פנו חלק מהמתווכחים לחפש סיוע מבחוץ.

החרמות, הסטריאוטיפים, הנידוי החברתי שהלך וצמח ברחבי העולם – נובעים בחלקם ממניעים אנטישמיים טהורים. גורם נוסף לכך הוא המאבק של העולם הערבי אשר שוקד על מלחמת הסברה ודה-לגיטימציה במסגרת מאבקו במדינת ישראל ובעם היהודי. גורם אחר, חשוב לא פחות, מקורו בקבוצה בחברה הישראלית המאמינה כי ביכולתה לכפות על הממשלה לקבל החלטות בלחץ העולם, בין אם הן נראות לה ובין אם לאו. ובתוך כך, מערכת חיסול החשבונות הפנימית הופכת גם היא לשחקן ראשי. זו הרי ההזדמנות להוכיח קבל עם ועולם כי חלוצים חדשים אלה אינם יקיריה של החברה; נבואתם נבואת שקר, וכמה טוב לנצל הזדמנות זו ולהעניש את מי שמסבים עוגמת נפש רבה כל כך לצד האחר.

במחנה השמאל קיימות השנאה, ההקצנה והמחנאות. הגישה לאמצעי התקשורת ולמוסדות הבין-לאומיים יצרה במחנה זה שיכרון כוח. האמונה כי ביכולתם לנצח בזכות השותפים האידאולוגיים הרבים מקצינה את תפיסותיהם, ומונעת בעדם – גם מהמפוכחים יותר ומהמעוניינים בהידברות – מלהגיע לפשרה שאתה יוכל גם הצד האחר לחיות בשלום. לנוכח כל זאת, הקריאה של ארצות העולם לחרם הולכת וגוברת, והמחיר עלול להיות אובדן פרנסה למשפחות רבות ואנשים המשוועים לפת-לחם.

מחנה הימין, מצד שני, לא מאמין ברצונם האמתי של הדורשים להגיע להסכם ולפתרון. אנשי הימין מאמינים כי רצון זה נובע משיתופי פעולה, משנאה עצמית ומהתחברות ליסודות ליברליים שהוליכו תמיד לשמאל ליברלי, המתחבר ביסודותיו דווקא לימין הפשיסטי וגורם בסופו של דבר לאפליה ולגזענות אנטי-יהודית. גם הם אינם חוסכים את שבטם מן המחנה האחר, ומקצינים את הסכסוך שבין המחנות.

במצב דברים זה כל ניסיון לרצות תפיסת עולם המקובלת על מחנה אחד, הופכת למלחמת עולם אצל המחנה האחר. בכך למעשה נמנעת האפשרות להגיע לקונצנזוס, למכנים משותפים גדולים או קטנים, ולהצעה שתהא מקובלת ומוסכמת על החברה כולה.

השנאה החוגגת בין המחנות, שמאל וימין, היא שמונעת בסופו של דבר מציאת מכנה משותף שיאפשר לכולנו לחיות בצוותא. ואגב, השנאה חוגגת לא פחות גם בין המחנות הפלסטינים. עלינו למצוא דרך להנמיך את הטונים השליליים ולהתחיל להבין כי אם ברצוננו להגיע לשלום עם שכנינו – עלינו להגיע קודם כל לשלום בתוך עצמנו. והוא הדין גם עבור הצד הפלסטיני.

אם כן, האויב האמתי של הסכם שלום אינו רק בשנאה שבין שתי הישויות, אלא בשנאה בין המחנות שבתוך כל ישות. שנאת האחר בתוך החברות קשה לא פחות משנאת האחר שבין שתי החברות. השנאה הזו תמנע כל אפשרות למציאת פתרון. טוב נעשה בתור חברה אם נפסיק להסית איש ברעהו ואיש באחיו, כיוון שאם לא כן – אנחנו על הדרך הבטוחה לחורבן החברה והמדינה.

 

ד"ר דוד אלטמן

לשעבר מנכ"ל וסגן נשיא – אוניברסיטת בר אילן

מחבר הספר "Six years Later" בהוצאת  iUniverse     על השתלטות האסלאם  על אנגליה,

סגן נשיא בכיר, וסגן יו"ר המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה

חבר מערכת העיתון האינטרנטי "קומון סנס" של המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה

על המחבר / המחברת

דוד אלטמן

דוד אלטמן

עורך מדור: מוניציפאלי. ד"ר. סגן יו"ר המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה. בעבר סגן נשיא בכיר במכללה האקדמית נתניה, מנכ"ל קרן תל אביב לפיתוח, מנכ"ל וסגן נשיא אוניברסיטת בר-אילן.

אין תגובות

אין תגובות

אין תגובות כרגע. תרצה להוסיף תגובה?

כתוב תגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בפוליטיקה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!