JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מנצחים ומפסידנים בבחירות לכנסת ה-21

בציבור הישראלי מתהוות מגמות פוליטיות בלתי הפיכות

מנצחים ומפסידנים בבחירות לכנסת ה-21 ד"ר יצחק דגני
אפריל 25
09:30 2019

עתה, כאשר פורסמו רשמית תוצאות הבחירות לכנסת ה-21, אפשר לבחון את התמורות שחלו בזירה הפוליטית הפנימית בישראל בדור האחרון. ללא כל ספק ישראל כיום היא ישות סוציו-אקונומית אחרת לעומת מה שהייתה המדינה בדור הראשון לאחר הקמתה. מפא"י הייתה המפלגה שהקימה את המדינה וניהלה אותה בשלושת העשורים הראשונים, אולם בבחירות לכנסת ה-21 השריד האחרון של מפא"י כמעט נעלם מהמפה הפוליטית במדינה. את המדינה מנהלת כיום מפלגת הליכוד, אשר אינה אלא היבריד פוליטי שצמח מקבוצת שוליים מימי ראשית המדינה, שביחס אליה קבע ראש הממשלה הראשון: "בלי חירות (ומק"י)".

בעוד שהשמאל הישראלי, המכווץ כיום במפלגת מרצ, כמעט לא עבר את אחוז החסימה בכניסה אל הכנסת, הרי שהימין הישראלי, שהתחבר פוליטית למפלגות הדתיות, מונה כיום כשני שלישים מהעוצמה האלקטוראלית של הציבור היהודי בישראל. אולם גם הערכה זו אינה לגמרי מדויקת. בשל מבנה חוקי מסוים של מערכת הבחירות (אחוז חסימה) לא הובאו בחשבון האלקטוראלי קולות בוחרי ימין, בסדר גודל שהיה יכול להכניס לכנסת עוד כתשעה חברים. הווה אומר שלמעשה כוחם האלקטוראלי של מפלגות הימין והדתיים עומד על כשלושה רבעים – רוב מוחלט – מתוך הציבור היהודי במדינה.

גם אם נוסיף לחברי הכנסת של מרצ שלושה מחברי הכנסת של מפלגת העבודה (יחימוביץ', שפיר ופרץ) המהווים למעשה חלק מהשמאל הישראלי, נוכל להיווכח ללא קושי שהכוח האלקטוראלי של השמאל הישראלי נע סביב 7% מתוך הציבור היהודי בישראל. מדובר כאן על מיעוט קטן בעל השפעה שולית, שלהערכתי נמצא בהליך דעיכה על הבמה הפרלמנטארית במדינה. נראה שלמיעוט זה אין סיכוי להגיע שוב לשלטון. מצב זה עולה בקנה אחד עם דעיכת מפלגות שמאל סוציאליסטיות בחלק ממדינות המערב.

את מקומה של מפלגת העבודה במרכז המפה הפוליטית תפסה מפלגה חדשה בשם "כחול לבן". בשלב זה היא מעין "אניגמה" ועדיין מוקדם להעריך מה יהיה גורלה בעתיד. מפלגה זו לא הצליחה, למרות נציגות מרשימה של בכירים בהנהגתה, להביס את הליכוד. להערכתי לא מפלגת הליכוד הייתה הגורם שהכריע את הבחירות לכנסת ה-21. הגורם הדומיננטי בהצלחת הליכוד לשמור על שלטונו הייתה השפעתו של מותג פוליטי משוכלל בשם: "ביבי נתניהו".

עד כמה שמרבית אמצעי התקשורת "התנפלו" על נתניהו, עד כמה שעשרות חוקרים, עיתונאים ופרקליטים "ירדו לחייו" (אינני קובע אם בצדק או שלא בצדק) מעמדו הציבורי הלך והתעצם. ניתן להיווכח שהסלוגן, "אם הם לא מצליחים להפיל את ביבי בבחירות, הם רוצים להפיל אותו באמצעות חקירות", תפס מקום מתעצם בתודעתו של חלק נכבד מהציבור הישראלי. התוצאה, כמובן, מתבטאת בבחירות, לא משנה אם יהיו מי שיאהבו את התופעה הזו או לאו.

עניין מסקרן נוסף צץ בשל פחיתת השתתפות הציבור הערבי בבחירות הנוכחיות. לכנסת ה-20 נכנסו 13 ח"כים במסגרת מפלגות ערביות. כך קרה כיוון שלכנסת ה-20 הצביעו כ-100,000 מצביעים ערבים יותר מאלו שהצביעו לכנסת ה-19 (ביבי לא שיקר כשאמר שהם נוהרים לקלפיות). לעומת זאת לכנסת ה-21 נכנסו רק 10 ח"כים באמצעות מפלגות ערביות (במפלגות הערביות נכלל גם ח"כ יהודי אחד). אפשר לנהל ויכוח על הסיבות לירידת כוחן האלקטוראלי של המפלגות הערביות בכ-30% בכנסת ה-21.

להערכתי הציבור הערבי בישראל אינו מרוצה, בלשון המעטה, מנציגיו בכנסת. הנציגים הללו בראשות מר איימן עודה אינם פועלים במידה מספקת עבור הציבור הערבי בישראל. עודה וחבריו עוסקים יותר ב"פוליטיקה פלסטינית" ובעמדות אנטי-ישראליות. לעומת זאת חלק גדול מערביי ישראל מרוצים ממעמדם וממצבם במדינה. הם מסתכלים בעיניים כלות על הקטסטרופות המתחוללות במדינות המזרח התיכון מסביב לישראל. הם מבינים שהאינטרס העיקרי שלהם הוא שישראל תמשיך להיות מדינה יציבה ובטוחה, ושעודה וחבריו לא פועלים למען האינטרס הזה. לכן הם לא הלכו להצביע.

הנתונים מראים שמבין מעט יותר מ-930,000 בעלי זכות בחירה ערבים בישראל רק כארבע עשיריות השתתפו בבחירות. כמו כן רק כשלושה רבעים מהערבים שהשתתפו בבחירות לכנסת ה-21, הצביעו עבור מפלגות ערביות. תופעה זו, המאובחנת לראשונה בצורה כל כך בולטת, מוכיחה בעליל שה"ישראליזציה" של ערביי ישראל תופסת תאוצה. זו כשלעצמה התפתחות מרתקת ובעלת פוטנציאל חיובי בחברה האזרחית בישראל.

במסגרת חיבור זה אי-אפשר שלא להזכיר כמה מפסידנים (לוזרים) בזירה הפוליטית הפנימית בישראל. "הגדול מכולם" הוא אבי גבאי. קבלן הפירוק של מפלגת העבודה. דומני שבהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל דמותו בת היגון של גבאי תתפוס מקום ראשון. מי שעל כתפיה מונחת המכשלה הזו היא גב' שלי יחימוביץ'. למעשה היא זו שעמדה מאחורי בחירתו של מר גבאי לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה. גבאי, שהינו נטול כישורים פוליטיים, אומנם הצליח למלא אחר האג'נדה הפרטית שלו, דהיינו להיבחר לכנסת. אולם זה קרה על חשבון דעיכתה של מפלגת העבודה.

שלושת הח"כים שנכנסו לכנסת ה-21 מטעם מפלגת העבודה (ראו לעיל) שייכים למעשה למחנה השמאל הפוליטי הקיצוני בישראל. אני מעז לחשוב כי ראוי שח"כים אלו יצטרפו באופן רשמי למפלגת מרצ. כך ייווצר סיכוי שמרצ לא תיעלם בבחירות לכנסת ה-22. כיום גם מרצ, וכמובן מנהיגתה המצודדת, יכולות בקלות להימנות עם קבוצת המפסידנים. שאלה גדולה היא אם בבחירות לכנסת ה-21 מרצ הייתה עוברת את אחוז החסימה ללא הצבעה שבטית מסוימת במגזר הערבי. מובן שלא עמדו למפלגה זו עמדותיה הבלתי מתפשרות כנגד היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.

מפסידנים נוספים הם מר בנט, גב' לוי-אבקסיס וה"קאנאביסט" פייגלין. נראה שעניינם נחתם סופית. יוצאת מכלל זה שרת המשפטים הפופולארית איילת שקד. אם היא תצליח להתגבר על וטו אפשרי מצד רעיית ראש הממשלה, צפוי לה עתיד פוליטי מבטיח בליכוד.

שני פוליטיקאים בכירים יצאו מהבחירות לכנסת ה-21 וידיהם על ראשם. מדובר בשר האוצר כחלון ובשר החוץ והביטחון לשעבר ליברמן. שני האישים הללו הם "בעלי" מפלגות פוליטיות פרטיות שמניין מצביעיהן החל להתקרב באופן מסוכן לאחוז החסימה. שתי המפלגות, "כולנו" ו"ישראל ביתנו", איבדו מכוחן. בהחלט אפשר להניח שהן ייפלטו מהזירה הפוליטית בבחירות לכנסת ה-22. ההערכה היא שכחלון יתמנה שוב על ידי נתניהו לתפקיד שר האוצר. טוב יעשה כחלון אם יחזור לליכוד, שם הוא דמות אהודה ומוערכת. אצל ליברמן המצב שונה. יש להניח שהוא יתמנה על ידי נתניהו לתפקיד בכיר בממשלתו החמישית, אולם גורל מפלגתו הסקטוריאלית בעתיד אינו ברור כלל ועיקר.

לצידו של המנצח הגדול בבחירות לכנסת ה-21 התבלט מי שאני מבכר לכנותו "מנצח גדול משנה". מדובר ברמטכ"ל לשעבר בני גנץ. אין לי ספק, ובטוחני שהדבר מקובל על כל הפרשנים למיניהם, שההישג הפוליטי של גנץ הוא חסר תקדים במדינת ישראל ואולי אף בכל הדמוקרטיות במדינות העולם הראשון. הדבר ברור ובשל קוצר היריעה כאן לא ארחיב בסוגיה זו. השאלה הגדולה אשר עולה מתוצאות בחירות 2019, היא מה יהיה גורלה של מפלגת "כחול לבן". לכולם ברור שעלייתה של מפלגה זו באה כתוצאה מהתרסקותה של מפלגת העבודה וההנהגה הכושלת של גבאי.

על כן יש להמתין כדי לראות אם גנץ, אשר כבר הצהיר שהוא רוצה להיות ראש ממשלה בעתיד, יצליח לשמור את המסגרת המכובדת של מפלגת 35 הח"כים ה"בלתי מוגדרים" שלו. בינתיים הוא צריך להתגבר על מגבלה ששמה "יאיר לפיד". לפיד, יש לציין שבטיפשות רבה, כבר הצהיר יום אחרי הבחירות ש"אנו הולכים למרר את החיים לנתניהו". לאט לך מר לפיד. זכות אבות עומדת רק לבנים שזכות זו מגיעה להם.

גנץ צעיר מנתניהו ב-10 שנים לערך. הוא הוכיח כושר מנהיגות ראוי לציון. להערכתי הוא עשוי להיכנס לעמדת המתנה לקראת כהונתו כראש ממשלה, שתצא אל הפועל כאשר נתניהו יפרוש מסיבה זו או אחרת. הוא צריך לארגן את מפלגתו. לבחור מוסדות, הנהלה וכיו"ב. עליו לגבש את צוות ההנהגה הבכיר. והעיקר – לאמץ עמדות פוליטיות נכונות בכמה תחומים חשובים, בעיקר בתחום מדיניות החוץ והביטחון. לא עוד לקשקש על שתי מדינות לשני עמים בדומה למנטרה של השמאל המתרסק. ומובן שלא לדבר על "מדינת כל תושביה" כפי שישנם בימין כאלו שמטיפים לכך.

ישנן אפשרויות פוליטיות נוספות במרחב. עיקרן כבר מתבצע הלכה למעשה בין הנהר לים. מנהיגות פוליטית עתידית חייבת להיכנס לעומקו של נושא זה. אם לכך יכוון גנץ – הוא עשוי להנהיג את ישראל בעתיד. אם יימשך אל אותה ביצה טובענית המתמצית ב"שתי מדינות או מדינה אחת" – גורלו הפוליטי לא יהיה שונה מגורלם של המפסידנים בבחירות לכנסת ה-21.

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

7 תגובות

  1. עמי בכר
    עמי בכר אפריל 25 2019, 11:05
    הבנו כבר שאתה נגד שתי מדינות לשני עמים

    אתה חוזר על זה הרבה פעמים. רוב העם מחזיק בדיעה הזאת. אבל רבים מאוד חושבים אחרת. ולאף צד אין מונופול על התבונה. כדאי לזכור את זה כאשר כותבים מאמר.

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני אפריל 25 2019, 21:39
      לעמי בכר

      אתה בהחלט צודק. רוב העם מחזיק בדעתי. אלה שחושבים אחרת – טועים. כאן לא מדובר על תבונה. איננו דנים בעניין פילוסופי.
      אני טוען על בסיס מחקר, ידע ושמיעת דברי הפלסטינים שאין היתכנות לשתי מדינות.
      אני זוכר היטב את מה שחייבים לזכור כאשר כותבים מאמר על עניין זה.
      עמי היקר – צא ולמד את הנושא. בשלב הראשון הנני ממליץ שתקרא את ספרו המונומנטאלי של מרטין אינדיק שנקרא "שלום אמריקאי".
      האם אתה שומע מה הערבים אומרים?
      האם אתה מבין למה הם מתכוונים כשהם אומרים "צריך לחסל את הכיבוש?
      האם בכלל יש עדיין כיבוש?
      הגיע הזמן להפסיק עם הנאיביות.

      השב לתגובה
  2. פאר צרפתי
    פאר צרפתי אפריל 25 2019, 14:00
    תומכת לגמרי בסיכום שלך

    בסוף המאמר

    השב לתגובה
  3. צינוש
    צינוש אפריל 27 2019, 14:04
    תוצאות הבחירות

    מסבירות את המושג סאדו-מאזו

    השב לתגובה
  4. ישראלי
    ישראלי אפריל 27 2019, 18:12
    לצינוש המהממת

    זיגמונד פרויד היה ממש גאה בך
    כל הכבוד על הדיאגנוזה
    אגב – את בצד של הסאדו או המאזו?
    מתבקש הסבר יותר מפורט
    כדי שגם הפלבאים יבינו

    השב לתגובה
  5. דוד הלפמן
    דוד הלפמן אפריל 29 2019, 09:17
    הבעיה של כחול לבן שזאת לא באמת מפלגה

    חיבור בלתי אפשרי בין שמאל, ימין, ומרכז
    כאשר יגיעו להצבעות המסגרת תתפורר

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בפוליטיקה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!