JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

המחיר שאנחנו משלמים על המילים

טרמינולוגיית פעולות השנאה כלפי המגזר הערבי תורמת להבנייתן

המחיר שאנחנו משלמים על המילים צילום: אורן רוזן wikimedia commons
יוני 06
05:24 2014

אירועי תג מחיר הם תמרורי אזהרה אדומים הזועקים לקראת איבוד שפיותה המוסרית של החברה הישראלית. הקריאה למוכרי התגים היושבים בירושלים ולמחפשי ההנחות במשטרת ישראל ובשב"כ צריכה להיות בשפה ברורה וחדה: "די לתג מחיר, די לעצימת עיניים מפעולות שנאה וטרור". כל ילד קטן יודע שאם שברת שילמת! במקום שבו מוכרים תגים אנושיים מזויפים בשל צדקנות לאומנית, משלמים מחיר יקר. במקום שבו שוברים זכוכיות כדי להעביר מסרים לאלוהים, משלמים. אבל לפני התשלום אנחנו מתמקחים, כי המילים מנצחות.

אירועי שנאה כלפי המגזר הערבי בישראל לובשים צורות שונות ויצירתיות בכל פעם מחדש, והדיווחים עליהם כבר נשמעים מוכרים. העיניים המביטות היום בדז'ה-וו אל אותן התמונות המפויחות של שטיחי המסגדים, שטיחים שהיו אדומים והפכו שחורים, הן אותן העיניים שהביטו אתמול בחזיתות של כנסיות שהפכו בן רגע לקירות גרפיטי מאיימים, וסביר שיביטו גם מחר. עד יעבור זעם.

אתה תוהה לעצמך "איזה מעשה חסר רגישות". אבל אז אתה עוצר ומבין שזו טקטיקה שמגיעה מנבכי אישיותו של אדם המצליח לזהות בנצלנות את הרגישות שהאחר מעניק לאותו מרחב שנעשה בעיניו האחרות קדוש, וכך גם הפך שלא בידיעתו למכיר בקדושת המקום גם אם לא האמין. ואז אתה נעשה מפוחד ומתוסכל עוד יותר. הלא העם היהודי יודע היטב את המקום האינטימי והייחודי שמעניק האדם או שמייחסת הקהילה למרחב שהוא קדוש. מעשי טרור באמצעות פגיעה בייצוגים דתיים ובסמלים חזותיים מוכרים לנו היטב מימי השלטון הרומאי ועד לפיח הנאצי. אז כיצד ייתכן שדווקא זה המאמין בעולמות של קודש אוחז במעשים של חילול וביזוי?!

נדמה שהזמן עושה את שלו ומאפשר לנו לשכוח בעצימת עיניים כתובות מרוססות שחלפנו על פניהן ברחוב השני מימין, או אמירות גזעניות בשיחות סלון על חתיכת העוגה או על חתיכת האדמה. הרי לכולנו ברור שזה לא התחיל ולא ייגמר בשריפתו של עוד מסגד הממתין חרישי בתור, ולא הכול ורוד במבצעי סוף העונה. הפכנו לאדישים, גם אם המחיר יקר. ואם הוא זול, אז הוא בטח באיכות ירודה. ככה הפכנו לשותפים לתעשיית מחירים אנושיים ששוכחת שהחיים, לפחות פה, הם לא עסקת חליפין של לשלם ולקבל.

והכול מתחיל ונגמר במילים ובמשפטים שבאים לפני המעשים ואחריהם. היום כבר נעשה אופנתי להתעסק במחירים, בשוברי קנייה ומכירה ובמקביל להתעסק בערבים. זה בא ביחד לצערנו. עצם העובדה שמדובר באירוע המוכר בשוק בתור "תג מחיר", מעצימה את הכוח של "בעלי" התג. מניתוח פשוט של המונח עולה כי על הערבי לשלם מחיר על מעשיו, ולכן "קיבל בתמורה" תג מחיר. מכאן עולה אסוציאציה ישירה המעניקה את הכוח למוכר, ליצרן או ליוצר התג (שהוא כמובן אינו ערבי במקרה המדובר). באמצעות המונח אנו מאפשרים התבטאות אלימה וגזענית המשמרת את הרעה החולה. עלינו להבין כי הערבי איננו לקוח במרחב שלנו, הוא איננו לקוח מתחלף ואיננו לקוח קבוע. הוא פשוט איננו לקוח. בדיוק כפי שאנו איננו הבעלים של המולדת ואיננו מוכרי אדמותיה. ועד שלא נתנתק מדרך המחשבה הזו, גם אם על פניו תלושי הקנייה מטעים בצורתם, לא נצליח להבחין בכלל המדפים שבחנות. ויש בנו את היכולת לעשות כן. כך שאמנם מדינת ישראל יכולה להידמות לחנות המוחזקת בידיו של מוכר אחד או שניים, אולם דווקא משום שהמנגנון הפוליטי יכול להתאים לתיאור מרקסיסטי שכזה, עלינו לפתח רגישות יתר לתפיסה שמוכרים לנו מבחינת ההתייחסות האקספרסיבית שלנו לבית ולחנות.

כך גם חוסר אבחנתו של עמוס עוז בין יהודים ובין מילים, למרות שרק לאחרונה חתם את ספרו "יהודים ומילים". עוז ביקש לנקוט את הגישה הישעיהו לייבוביצ'ית והכריז כי אלו הם "ניאו-נאצים עבריים". הזדעזעה כל אם עברייה למשמע אוזניה לביטוי המשוחזר, עת קם צורר חדש בישראל. גם אם יש באמירתו של עוז אמת, הרי למהר לקרוא למעשי השנאה בשם, ולהזדרז להכריז על עושי הפעולות בשם "ניאו", הם צעדים הדורשים מחשבה שנייה, משום שהדבר מרחיק את המסר ממי שעבורם נוצר. אין להסתכל על ההגדרה או על המינוח באופן יבש, אלא להבחין במסר הרגשי והמנטאלי שבו הוא טעון, ומשם לזעוק את המסר ולגעת בלבו של האדם. גם אם באופן פונקציונאלי ניתן למצוא התאמה פרקטית צודקת והיגיון בקו הרעיוני המשותף. המונחים "ניאו-נאצי" או "נאצי" אינם רק הגדרה חיצונית יבשה בעבור היהודים שורדי ציפורני הנאצים. זהו מונח בעל אפקט מנטאלי שאין אנו יכולים להתייחס אליו במנותק ממשמעותו ההיסטורית, בשם צידוק תואם פונקציונאלי עכשווי.

כל ניסיון להעניק טרנספורמציה לינגוויסטית כזו או אחרת למילה שבכוחה להרוג בני אדם, תורם בדיעבד להבניית המעשה הכאוב. זאת במקום להנפיק בשיח מילים שיתקפו את המעשה. אין השתיקה עדיפה, ועצם הענקת שם לתופעה יכול להגדיר את קיומה העצמאי ולזהותה כתופעה העומדת בפני עצמה, ובתור שכזו היא תזכה לטיפול ולהכרה במלוא מובן המילה. אך יש לנקוט משנה זהירות, ולא להניח שאם הלקוח מסונוור או עיוור אז בעל הבית השתגע. הלא אחר כך המחיר יהיה יקר יותר ונבכה עד בוא אב על חטא שחטאנו בשתיקה יפה למאורעות ולמעשים אלימים, על חטא שחטאנו בדיווחים על תגי מחיר במקום על תגי מאיר, על חטא שחטאנו בספירה ובחישוב של מלאי הקורבנות על חשבון דיאלוג פתוח, וכן, על חטא שחטאנו בכך שכיסנו את עינינו ונתנו לכל זה לעבור לידנו, ועל חטא שחטאנו בכך שהכשרנו ביודעין את התגים הבאים.

על המחבר / המחברת

Avatar

אלעזר בן-לולו

דוקטורנט במח' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניב' בן-גוריון, בתחום הקהילה הרפורמית בישראל.

2 תגובות

  1. שושן עם שלם
    שושן עם שלם יוני 06 2014, 09:49
    מסכים מאוד, אבל

    היי אלעזר, הזדהיתי מאוד עם שני החלקים של המאמר, הטבת להסביר את השורשים של האלימות והסכנה הטמונה בהם מחד, ומאידך את הסכנה בהגדרות לא נכונות של המעשה…
    אבל, לעניות דעתי, כיוון שבשורשי הסכסוך נעוץ אלהים, כך גם הפתרון לסכסוך נעוץ בהכרה בו, וממילא במקום לצעוק בגרון ניחר:הארץ ששלנו, שני הצדדים יכולים לצעוק: הארץ של אלהים היא.

    השב לתגובה
  2. יפעת
    יפעת אוגוסט 22 2015, 22:48
    מאמר מצויין

    תודה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בפוליטיקה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!