JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

סוף עידן המפלגות

תחילת עידן הבחירות האישיות

סוף עידן המפלגות צילום: zeevveez Flickr en.wikipedia.org
יוני 06
09:30 2020

לאחר שלוש מערכות בחירות מתישות, יקרות וחסרות תועלת, התפתחה תופעה מעניינת בפוליטיקה הישראלית, תופעה שגרמה לשינוי קיצוני בדפוסי ההצבעה של הבוחר הישראלי. בעבר, ההשתייכות המפלגתית ("חבר מפלגה" או תומך), הכתיבה לבוחר הישראלי הממוצע את זהות הפתק שבחר לשים בקלפי. ברם לאחרונה החליט הבוחר הישראלי להתנער מההזדהות הפוליטית המפלגתית שלו ולהשיל אותה מעליו, והוא עבר לתמיכה פוליטית והזדהות אישית עם מועמדים.

המגמה המסתמנת היום אצל הבוחר הישראלי היא התעלמות מהשייכות המפלגתית. המפלגה הפכה להיות כמעט לא רלוונטית בחישובי ההצבעה, ואת מקומה תפס האדם, המועמד, שהוא הגורם הדומיננטי בהחלטת הבוחר איזה פתק לשים בקלפי. רוב האנשים מודים שהצבעתם אינה מושפעת ממפלגה, מאג'נדה, או מאידאולוגיה פוליטית-אידאולוגית. זהות המפלגה אינה הגורם המשפיע על הצבעת רוב הבוחרים. ההחלטה למי להצביע מתקבלת על סמך גורמים אישיים, והתמיכה היא פרטנית, במועמד שיש לו שם, גובה, מבנה גוף, וצבע עיניים.

גם מצדו של המועמד אפשר לזהות את אותה תופעה. מי שמועמד להיות חבר כנסת לא מדגיש את הקלף המפלגתי, אלא "רץ" על הקלף האישי. הוא מדגיש את אישיותו, את הישגיו, ואת תוכניותיו לעתיד אם ייבחר, וחברותו במפלגה כמעט מוסתרת. עמיר פרץ הוא דוגמה מצוינת לתהליך החדש הזה. הוא חבר מפלגה ששאב את כל עוצמתו ב-40 השנים האחרונות מהמפלגה הגדולה והחזקה שעמדה מאחוריו. עמיר פרץ היה הסמל הנצחי של מפלגת העבודה. היום המפלגה איננה רלוונטית יותר עבורו. הוא התנער מהאידאולוגיה, מהאג'נדה, מהתוכניות המדיניות, והפך להיות פעיל פוליטי "להשכיר".

רוב המצביעים הודו שההחלטה איזה פתק לשלשל לקלפי הייתה מבוססת על עקרון פשוט: "רק לא ביבי", ולהיפך, "רק ביבי". האידאולוגיה, האג'נדה הפוליטית, התוכנית המדינית נעלמו כולן. ההחלטה להצביע הייתה אישית לגמרי. האוזר והנדל הם דוגמה נוספת ל"פוליטיקאים להשכיר". אין להם מפלגה, אין להם אג'נדה, אין להם מנגנון בירוקרטי שעומד מאחוריהם (מזכירות, סניפים, רישום חברים המשלמים דמי חבר, וכו').

מפתיע איך המפלגה כמנגנון בירוקרטי המקדם ומשרת אג'נדה פוליטית מסוימת פשוט הולכת ונעלמת במדינת ישראל, והבחירות מוכרעות לא על מדיניות או הישגים, אלא על האדם-המועמד. מצב זה מאפשר התפרקות מפלגות קיימות, הקמת מפלגות חדשות, מעבר של פוליטיקאים ממפלגה אחת לשנייה, לעיתים אף של פוליטיקאים מרקע שונה ומאג'נדה פוליטית מנוגדת ושונה לחלוטין.

אם נסתכל על המשולש החדש שלפנינו – מפלגה, בוחר, מועמד – נראה שהמועמד בישראל מדגיש את אישיותו וכמעט מסתיר את מפלגתו. דוגמה מצוינת לכך היא איילת שקד. בשנים האחרונות החליפה שקד חברות מהבית היהודי, לימין החדש וסיימה בימינה. תופעה זו של קפיצה ממפלגה למפלגה, נדירה מאוד במדינות דמוקרטיות שבהן נאמנות המועמד למפלגתו ולערכיה, היא בעלת חשיבת ראשונה במעלה לבוחר. בישראל, מסתבר, נאמנות המועמד לאג'נדה ולערכים של מפלגתו אינה גורם בעל חשיבות בהחלטת הבוחר בקלפי.

אחת הסיבות לכך שהמפלגה והאג'נדה שהיא מקדמת לא מעניינות עוד את הבוחר, היא אולי הידיעה שממילא הנבחרים אינם ממלאים את הבטחותיהם, ושתוכניותיהם המדיניות הן עורבא פרח. מה שחשוב הוא האדם, הנבחר. "רק ביבי" או "רק לא ביבי", זו השאלה שהבוחר שואל.

ומכאן מתבקשות כמה שאלות מרכזיות: מהן הסיבות לתהליכים החברתיים האלו ומהן התוצאות שלהם? כיצד הם משפיעים על המערכת הפוליטית שלנו? מה המשמעות לטווח הארוך של "סוף עידן המפלגות" לדמוקרטיה? האם תיתכן דמוקרטיה ללא מפלגות?

כדאי אולי להתחיל בהגדרה של "מפלגות" וכיצד החוקרים רואים את התופעה. ישנן שתי גישות מרכזיות. האחת, ביקורתית, ולפיה המפלגות הן ארגונים שמוקמים ונשלטים על ידי אליטות. האליטות מקימות ומארגנות את המפלגות, שולטות בהן ומשתמשות בהן ככלי לשלוט על אזרחים. לפי גישה זו המפלגה היא לא כלי בידי האזרח לשלוט על הממשלה, אלא להיפך, המפלגה היא כלי בידי האליטות לשלוט על האזרחים.

הגישה השנייה מבטאת תפיסה הפוכה, ולפיה המפלגות הן בעצם הבסיס של כל משטר דמוקרטי. מדינות ה-OECD שמצדדות בגישה זו מעלות על נס את יתרונותיהן הרבים של המפלגות וטוענות שהן הכלי שמאפשר את קיום הדמוקרטיה. לטענת ארגון ה-OECD, המפלגות מרכזות, מנסחות ומביעות את ראיית העולם של הבוחרים, הן מבטאות את רצונותיהם וצורכיהם של האזרחים, ואולי החשוב מכול – הן יוצרות אפשרויות בחירה עבור האזרחים, לדוגמה: בין אידאולוגיות שונות, בין תוכניות פעולה שונות, ובין מנהיגים שונים. נוסף על כך, יש הטוענים שהמפלגות משמשות שדה אימונים למנהיגים לעתיד, מקום לבחון איך מנהיגים לעתיד שוקלים אופציות מדיניות ועוד.

יתרה מזו, המפלגות מעוררות את המצפון האזרחי, מעלות שאלות חשובות על סדר היום הציבורי, ומאפשרות קשר ישיר בין האזרח למנהיגיו. מפלגות, בעיקר באופוזיציה, משמשות ככלי ביקורת על השלטון ומעודדות אחריות שלטונית באמצעות חשיפת עיוותים ושחיתויות. מפלגות האופוזיציה הן גורם חשוב ביותר בשמירה על עקרונות הדמוקרטיה והן כמובן מהוות אלטרנטיבה דמוקרטית-חוקית למפלגות השולטות.

חוקרי ה-OECD מדגישים את האינטרס ארוך הטווח של האזרחים בשמירה על משטר שלטוני המבוסס על מפלגות בעלות זיקה, אג'נדה ואידיאולוגיה המכוונות לקדם את האינטרס הציבורי. אם אכן אנחנו מקבלים את הגישה המצדדת בקיומן של מפלגות כגופים חשובים, לגיטימיים, בעלי בסיס אידאולוגי שטובת הציבור לנגד עיניהם, הפועלים לקידום האינטרס הציבורי ולשמירה על הדמוקרטיה, מה קורה בישראל עכשיו עם התמוטטות ממסד המפלגות ועליית פולחן האישיות של המנהיגים כגורם המרכזי בהכרעת הבחירות?

ראשית ננסה להבין מדוע התמוטטו המפלגות בישראל? מה גרם לסוף עידן המפלגות? נראה שהגורם המרכזי הוא עליית חשיבותו של המנהיג בניהול המדינה. המנהיג, ראש הממשלה בישראל, אינו "ראשון בין שווים", כנהוג במדינות בעלות משטר דמוקרטי נבחר, בישראל המנהיג הוא ראשון ואין לו "שווים". איש בממשלה לא שווה לו. הוא המחליט, הוא המצווה, הוא המכוון, ועל פיו יישק דבר.

מאחר שהמנהיג מקבל את כל ההחלטות, אין טעם בכל המבנה המסורבל של מפלגות. מעמד חברי הכנסת לא נקבע לפי מעמדם במפלגה, כמקובל במדינות דמוקרטיות בעלות משטר מפלגתי פעיל ועצמאי, אלא לפי קרבתם למנהיג. שוב, מצב זה מערער את היסודות שעליהם עומדות המפלגות. אפשר לסכם ולומר שפולחן האישיות של ביבי "רק ביבי" ו"אף אחד חוץ מביבי", גרם לתרבות פוליטית ייחודית בישראל – דמוקרטיה תחת צילו של המנהיג העליון.

השאלה האחרונה היא, כמובן, לאן פנינו מועדות? הגענו לסוף עידן המפלגות, אנו נשלטים על ידי מנהיג עליון, ומה הלאה? לאן הולכים מכאן? איך נחזיר את עטרת המפלגות ליושנה? הרי לא לעולם חוסן, וגם המנהיג העליון ייאלץ לסיים את תפקידו. אולם ההרס כבר נעשה. לדעתי, שיקום משטר המפלגות הוא צו השעה – עלינו לשנות גישה, להפסיק את תרבות הסגידה "למנהיג העליון" ולחזור למערכת הערכים הדמוקרטיים המבוססים על מפלגות כמייצגות ומבטיחות את האינטרס הציבורי של כולנו.

על המחבר / המחברת

ניצה נחמיאס

ניצה נחמיאס

עורכת מדור: חברה. פרופסור למדע המדינה. מרצה אורחת באוניברסיטת מרילנד , (קמפוס טאוסון) ובאוניברסיטת תל אביב. מחברת ועורכת של ארבעה ספרים ומספר רב של מאמרים. מרצה בכינוסים אקדמיים ומקצועיים ברחבי העולם.

6 תגובות

  1. ירוחם עמר
    ירוחם עמר יוני 06 2020, 21:48
    את צודקת

    יותר אין אידיאולוגיה, ובטח לא הבדלים אידיאולוגים בין הקבוצות הגדולות.

    השב לתגובה
  2. לפרופ' נחמיאס
    לפרופ' נחמיאס יוני 06 2020, 22:14
    סוף עידן המפלגות ???

    אם היית כותבת בכותרת: סוף עידן מפלגות השמאל – זה היה נכון מאד. העובדות מדברות בעד עצמן. לגבי המפלגות הדתיות, המשותפת והימין – ההפך הוא הנכון.
    לא צריך להסיק מסקנות מקריסת השמאל הישראלי (בצדק) שתם עידן המפלגות.
    אגב – בן גוריון, גולדה, בגין ושרון היו מנהיגים לא פחות אוטוריטאריים מנתניהו. הסקת מסקנות מההנהגה האוטורוטארית של נתניהו איננה נכונה.

    השב לתגובה
  3. שגיא פישר
    שגיא פישר יוני 07 2020, 13:40
    ההצעה שלך לא כת כך רלוונטית

    אין כאן כלל מפלגות של ממש. הכל מסגרות אישיות כשההרכבים משתנים כל הזמן. מפרקים המרכיבים ללא הפסקה וללא בושה.

    השב לתגובה
  4. אדם זאבי
    אדם זאבי יוני 10 2020, 00:42
    אלה לא בחירות אישיות

    יותר בחירות סולטניות
    הרי גם ברוסיה ובטורקיה יש בחירות

    השב לתגובה
  5. גל בנימיני
    גל בנימיני יוני 10 2020, 12:33
    כמה שאת צודקת

    בלי לשים לב קוראת כאן מהפכה מסוכנת.

    השב לתגובה
  6. אורי מילשטיין
    אורי מילשטיין יולי 05 2020, 10:37
    קץ הדמוקרטיה

    ניצה היקרה,
    התהליך שאת מדברת עליו החל בראשית המאה העשרים עם תופעת "קץ האידאולוגיה", שתמיד הייתה ה"פילוסופיה לעניים", כפי שכבר הבחין אפלטון במאה הרביעית לפני הספירה. היום אידאולוגיה היא תעמולה ריקה.

    לעומת זאת תהליך עומק המסתמן הוא קץ הדמוקרטיה שבחברות ענק אף פעם לא הייתה באמת דמוקרטיה וגם לא יכלה להיות. גם את התופעה הזאת חזו אפלטון שהושמץ בנקודה זאת שלא בצדק, לדעתי, על ידי פופר, ובמובן מסוים ולא ישירות, חזה אותה גם פרידריך ניטצ'ה במחצית השניה של המאה ה-19.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בפוליטיקה

יתר המאמרים במדור