JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

העם מתאחד

אין יונים ונצים מול חמאס

העם מתאחד עוזי ברעם
יולי 22
23:50 2014

חילוקי הדעות המדיניים בישראל נותרו בעינם. חלק מהימין הקולני והקיצוני מנסה לסתום פיות; הרשתות החברתיות נותנות ביטוי לשנאה ולגזענות חסרות תקדים; אנשים כמשה פייגלין וכאורית סטרוק מופיעים באולפני הטלוויזיה כמוכיחים בשער – ממש ערב קרע בעם.

אבל המאבק מול החמאס מוחק חילוקי דעות מדיניים. אני עצמי פגשתי את יאסר ערפאת פעמים מספר ברמאללה ובבית לחם. השמעתי לו את דעותיי והוא נראה לי כמנהיג שניתן להשיג עמו פשרה. לא כן החמאס. החמאס מעמיד את הנושא הדתי בעדיפות עליונה. יחסו לישראל וליהודים מלא סממנים אנטי-יהודיים מיובאים. האמונה הלוהטת שלו בריבונות מוסלמית על הארץ חסרת פשרות. ברצונו לזרוע הרג ללא אבחנה על מנת לפורר את כוח עמידתנו.

נכון שכל הרג של ילדים ערבים פוצע את לבי, ובכך אני בוודאי שונה מצמאי הדם בפייסבוק. אבל ביחס למלחמה כולה ההבדלים דוהים. החמאס במצעו, בהתבטאויותיו ובפעולותיו מאחד את העומדים מולו. ההבדלים הם בניואנסים ולא במטרות המערכה. אנשים כמוני בטוחים שהימין המתנחל שמנע הסדר עם אש"ף חיזק את כוחו של החמאס. אבל עתה אנו מצויים במערכה חשובה והחשבונות נדחים.

הסכנה הקרקעית לאנשי יישובי הדרום גדולה מסכנת הרקטות. הכול מבינים שללא פתרון מניח את הדעת של בעיה זו לא ניתן לסיים את הלוחמה. גם חבריי ואני לא רוצים שסיום המלחמה יביא הישג לחמאס או שהיא תסתיים בתיקו. אפילו יובל דיסקין – יונה צחורה וחבר לדרך אידאולוגית – הביע רצון להמשך הלחימה והתנערות מהפסקת אש קרובה. ומנגד, מנהיג המחנה הדתי-לאומי נפתלי בנט, שדיבר לפני שבוע על אגרוף ברזל שימחץ את החמאס, הסתגל גם הוא למציאות החדשה. היום הוא אומר שאחרי שנפתור את בעיית המנהרות יש לסגת. מלבד ליברמן, שמדבר על כיבוש הרצועה כולה, מבקשים אנשי ימין לצמצם מאוד את הסיכון שהחמאס מסוגל להסב לנו.

הכניסה לעזה נראית כפתרון עוועים. החמאס מעוניין בכך. הוא מניח שישראל תתקשה לעכל את האבדות שיסב לה וגם מאמין שברגע קריטי יקבל מהעולם הפסקת אש. אני מניח שמתכנני המבצע הביאו בחשבון משתנים רבים. ספק אם ביניהם הייתה העובדה שאין פרטנר שעשוי לתווך בין ישראל לחמאס. העדר פרטנר משפיע לרעה על המערכה, כי ישראל חייבת להמשיך בה לפי מתווה שבחר החמאס.

מערכה זו, כמו המערכות מול חיזבאללה, אינה קלה. דמות הלוחם הערבי שונה משהכרנו. אין אלו החיילים המצריים של 1967, אלו לוחמים אמיצים ונחושים, שבויים באינדוקטרינציה דתית קיצונית שאין להם מטרה מדינית לטווח קצר אלא מטרה בין-לאומית לטווח ארוך – בניית חליפות מוסלמית כמעט חסרת גבולות. בעבר גיחכנו על מטרה כה "אוטופית". אבל המאורעות בסוריה, בעירק, בסומליה, בקניה ובניגריה ואיתם חיזוק האיסלמיזציה באירופה מחייבים בחינה רצינית יותר של מהות הסכנה.

נכון, הפערים בעם בין ימין לשמאל ברורים ורחבים. אבל באופן אבסורדי כמעט יצרה מערכה זו תודעת שרידות לאומית מול כוח הבז לכל נורמה דמוקרטית. הדמוקרטיה שלנו גם היא שבירה ביותר. עוד יהיו עליה מערכות ציבוריות. אבל היום, בעת המערכה בדרום, החמאס הוא גורם מאחד.

על המחבר / המחברת

עוזי ברעם

עוזי ברעם

עורך מדור: פוליטיקה. לשעבר חבר כנסת, שר התיירות ושר הפנים. הרצה באקדמיה. כתב את הרומן "אין אהבה בעיר". כיום יועץ אסטרטגי, יו"ר של חברת קלאב 50 ותיאטרון בית ליסין. כותב מאמרים בעיתונות, פרשן פוליטי במשדרי רדיו וטלוויזיה וחבר בדירקטוריונים שונים.

3 תגובות

  1. ימין ימין
    ימין ימין יולי 23 2014, 16:57
    אני שמח מנהיג כמו עוי עומד ביחד אתנו

    יש תקווה
    כל הכבוד

    השב לתגובה
  2. ירושלמית
    ירושלמית יולי 24 2014, 10:44
    אחדות זה טוב בזמן שמולך אויב

    אסור בשל כך למנוע את הביקורת לפני ואחרי המלחמה. אם תהיה ביקורת חזקה אולי יהיו לנו פחות אויבים…..

    השב לתגובה
  3. תום
    תום יולי 31 2014, 11:27
    התכוונת שכולנו ניצים?

    או שכולנו יונים?
    אני חושב שהתכוונת לראשון

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בפוליטיקה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!