JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

אנחנו ואני

הערכים של היום התרחקו מהדמוקרטיה וגם מרוח היהדות

אנחנו ואני תמונה: אופק 3152 commons.wikimedia.org
ספטמבר 18
15:16 2014

בראשית שנות השבעים הייתי שליח בניו יורק. עסקתי בשידוך בין יהודים אמריקנים ששקלו לעלות ארצה לבין מפעלים שהיו מתאימים עבורם בארץ. ניצלתי את שהותי זו על מנת לקלוט יותר מידע על הפוליטיקה האמריקנית, בעיקר בדרג הפדרלי.

בעת המרוץ לנשיאות ב-1972 ביקשתי להסתפח למסע בחירות של אחד המועמדים. עמוס ערן, שהיה ציר בשגרירות בוושינגטון, המליץ עליי בפני הצוות של יוברט המפרי – איש המפלגה הדמוקרטית, מראשוני הליברלים בנוף הפוליטי האמריקני וסגנו של לינדון ג'ונסון בין השנים 1964–1968. מתחריו על הכהונה היו שני סנטורים צעירים ממנו, אד מסקי וג'ורג' מקגוורן. מקץ ימים מעטים התבשרתי שעליי להיות בשבע בבוקר במטהו של המפרי בפילדלפיה, ומשם ניסע לאזורי תעשייה ליד פיטסבורג, שבהם מפעלי מתכת אדירים.

האחראי על סידור הנסיעות קבע שאהיה במכונית מספר 2, ממש אחרי מכוניתו של המועמד. אתי במכונית היו שדרי טלוויזיה מהשורה הראשונה שכפרו בסיכוייו של המפרי לזכות במועמדות מפלגתו. כאשר הגענו לתחנתנו השנייה בעיירה רדינג הציגו אותי בפני הסנטור. הוא שאל אותי על תפקידיי הפוליטיים וגילה בקיאות בענייני ישראל. הוא היה מיודד עם ראשי הסתדרות העובדים דאז.

בעת ארוחת הצהריים באחד המפעלים עמדנו כולנו ובידינו מגשים כדי לקבל ארוחה השמורה לעובדים. המפרי התגלה כבעל חוש הומור ומֶזֶג טוב. בסיום הארוחה הוא נאם קצרות והתראיין לגדודי הכתבים שהתלוו לסיור.

להפתעתי, בדבריו דיבר על נוכחותי בסיור. וכך אמר: "הבחור מגיע ממדינה דמוקרטית שיש לה שתי מעלות גדולות בעיניי. האחת – פערי השכר בישראל הם הנמוכים בעולם המערבי, והשנייה – בישראל, בניגוד לארצות הברית, הבון-טון הוא לדבר על אנחנו ולא על אני".

אני מהרהר בסיור עם יוברט המפרי לא אחת. את המועמדות הוא הפסיד לסנטור ג'ורג' מקגוורן, שהובס בבחירות לנשיאות בידי ריצ'רד ניקסון. אבל המסרים שהעביר לקהל שומעיו בנוגע למדינת ישראל כבר לא קיימים כלל. הסולידריות החברתית שאפיינה את המדינה נעלמה ואיננה. ה'אנחנו' פינה את עצמו ל'אני': רכושי, משפחתי והנאות חיי. ישראל הפכה למדינה שבה פערי ההכנסה הם מהגבוהים בעולם. אין כל בושה בשכר מופקע גם במפעלים ציבוריים.

אבל האני לא מתבטא רק בפער הכלכלי אלא גם ביחס לזולת. לפתע בישראל, שחתרה ליתר שוויון  כלכלי וחברתי, מזדקרת אפליית האחר, שחור העור או הערבי. לא רק שאין סולידריות עם החלש אלא יש תהליך של התאנות לו.

אינני משלה את עצמי שבמדינה מודרנית וצומחת אפשר לשמר את אותם הערכים והעקרונות של פעם. אבל עברנו כהרף עין מקיצוניות לקיצוניות מעוותת. מדינה רכה בשנים ללא מסורת דמוקרטית, נעדרת חוקה, מאבדת את הבלמים ולעתים גם את צלם האנוש.

קשה להאמין שהעקומה תשתנה לטובה. אין כמעט שום גוף חזק שנאבק באמת על כיוונה של החברה. הכול מסתגלים לערכים של היום, שיש בהם התרחקות מהדמוקרטיה ולדעתי גם מרוחה של היהדות. הפריחה של העמותות שדואגות לעניים ולחסרי כול מבורכת, אבל היא לא מהווה תשובה ערכית של שלטון נבון ואחראי. דבריו של יוברט המפרי עדיין מצלצלים באוזניי. הפעם כקריאת תיגר ולא כמחמאה.

על המחבר / המחברת

עוזי ברעם

עוזי ברעם

עורך מדור: פוליטיקה. לשעבר חבר כנסת, שר התיירות ושר הפנים. הרצה באקדמיה. כתב את הרומן "אין אהבה בעיר". כיום יועץ אסטרטגי, יו"ר של חברת קלאב 50 ותיאטרון בית ליסין. כותב מאמרים בעיתונות, פרשן פוליטי במשדרי רדיו וטלוויזיה וחבר בדירקטוריונים שונים.

4 תגובות

  1. דב נ.
    דב נ. ספטמבר 19 2014, 11:02
    כמה אתה צודק

    כמה כואב
    אפילו מייאש

    השב לתגובה
  2. דודי (צפון)
    דודי (צפון) ספטמבר 21 2014, 20:49
    ואני שואל מי אשם במצב?

    המנהיגים שמשנים את כוון הערכים אליהם חותרים. או אולי העם שבוחר את המנהיגים האלה.

    השב לתגובה
  3. אוביקטיבי
    אוביקטיבי ספטמבר 23 2014, 11:45
    כן ולא

    באופן כללי יש עלייה גדולה בדתיותי של העם ובהליכה לכוון הימני לאומני
    הציבורים הללו הם כאלה שמאמינים דווקא באנחנו שלהם גם על חשבון רווחת העתיד
    אז בעצם מה שאתה מלין עליו מתייחס למה שקרה לאנשי השמאל שהפכו לאגואיסטים

    השב לתגובה
  4. חכם בלילה
    חכם בלילה אוקטובר 06 2014, 07:58
    יש כאן הפוך על הפוך

    אנחנו אלה הטיקונים המעטים שדואגים לעצמם אבל גם אחד לשני והבודדים אלה הם המוני העם שכל אחד נשאר לנפשו להלחם כל חודש על האוברדרפט

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בפוליטיקה

יתר המאמרים במדור