JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

לראות את האחר

הסכסוך הישראלי-פלסטיני בראי פסיכולוגיית העצמי

לראות את האחר ד"ר שי לוינגר
ספטמבר 19
13:23 2014

רק לפני כשלושה שבועות הסתיים, לפחות באופן זמני, המבצע הצבאי האחרון. מבצע נוסף בסבב האיבה והלחימה מול הצד הפלסטיני. לכולנו קל יותר לראות באויב את האשם, את הרע ואת הלא מובן. גם כותב שורות אלו סולד ממעשי החמאס. עם זאת, נראה לי שדווקא בזמנים כאלו חשוב להבין. להבין את צרכינו ואת צרכיו של הצד השני, את החשיבות של ההכרה בצרכים אלו ואת ההשלכות של שלילתם.

במאמר זה אני מבקש לבחון את הסיטואציה הישראלית-פלסטינית מנקודת מבט של פסיכולוגיית העצמי, שאותה הגה היינץ קוהוט – פסיכואנליטיקאי אמריקני. קוהוט הוא שרומם את היכולת לאמפתיה, ההבנה של הזולת מתוך עולמו, לדרגה הראויה להבתור צורך חיוני ובסיסי. לא נחמדות, לא אהבה ובטח שלא רחמים, אלא אמפתיה הייתה בעיניו הכוח החשוב שעשוי להוביל לשינוי ולריפוי.

דרך "משוקעות אמפתית" קוהוט גילה כי צורך משמעותי ביותר עבור העצמי של אדם או של אומה הוא הצורך בנראות, הצורך שהאחר יכיר בך, בקיומך ובייחודיותך. כאשר ילד גדל ללא דמויות משמעותיות שמשוקעות בו באופן אמפתי, דמויות שאינן מכוונות להכרה בו, ביחודיותו וביכולותיו (הצורך בנראות), נוטה להופיע אצלו קשת של תגובות בילדות ובבגרות. אחת מהן היא הזעם הנרקיסיסטי. זעם שכזה מגיע מכיוון שהאחר שאנו תלויים בו וזקוקים לו כדי שיראה אותנו ואת צרכינו, מסרב לקחת תפקיד זה, ומשאיר אותנו ואת צרכינו בלתי-נראים.

בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמידת מה הישראלי-ערבי, בולט הצורך של כל צד בכך שהצד השני יכיר בקיומו, בסבלו ובצרכיו. לצד זה בולט תסכול מתמשך עקב התחושה שאין הכרה זו מגיעה. אמנם הדבר פועל לשני הכיוונים, אך בהקשר הישראלי-פלסטיני יש צד אחד שהוא חזק יותר ושולט, ולכן נתפס בתור אחראי במידה רבה יותר לגורלו של הצד השני, שהוא החלש והנזקק יותר. הצד הפלסטיני זקוק ופגיע יותר. מצב זה מעמיד את הדברים במידה מסוימת כקשר הורה-ילד (על אף המוזרות והרצון לדחייה שדבר זה יכול לעורר אצל רבים). קשר שבו, במצב הנורמלי והבריא, הילד זקוק שההורה יראה אותו ויהיה אמפתי כלפיו יותר מאשר ההורה זקוק לכך מילדו.

קוהוט מדבר על מה קורה כאשר העצמי חש מנודה ומדוכא. אף שהשאיפות והכמיהות יכולות להיראות מוכחשות, הן מועדות לפרוץ בצורה אלימה ולחולל, לא רק ביחידים כי אם גם בקבוצות, התחברות לחוויות כול-יכולות ולמטרות גרנדיוזיות. אלו המקרים שבהם עולות הססמאות של הפיכת כל העולם למוסלמי, כמו אצל ארגון דעאש ובמידה מסוימת אצל חמאס, או אמירות על היכולת "להרוס כליל את האויב הציוני".

לפי פסיכולוגיית העצמי המרכיבים האופייניים של הזעם הנרקיסיסטי הם הצורך בנקמה, הצורך בתיקון עוול, הצורך בביטול פגיעה – כל אלה בכל האמצעים, בכפייה בלתי מתפשרת הנטועה עמוק לחתור למטרות ובאופן שאינו נותן מנוח למי שספג פגיעה נרקיסיסטית. קוהוט, בהיותו פסיכואנליטיקאי ומטפל, שאף להבין את צרכי האדם שלא מולאו כעומדים בבסיס הזעם. כלומר הוא הבין את התוקפנות בעיקר בתור סמן לצורך בהבנה של צרכי העצמי שלא מולאו, ובזה טמונה ראשית הריפוי ושיכוך הזעם. אז יש אפשרות שהדרישות הגרנדיוזיות יתמתנו, ושתגבר היכולת להכיר באחר, בצדדיו החיוביים כמו גם בשליליים.

הסיטואציה הטיפולית שונה מאוד מהסיטואציה שבה מצויות אומות בקונפליקט. אך עם זאת עולה השאלה אם אנו והנהגתנו מסוגלים באמת להכיר בסבלו של הצד השני ובתחושת הדיכוי שלו. להכיר בקיומו הלאומי, בצרכיו ובייחודיותו. וכמובן – אם גם הצד הפלסטיני מסוגל לכך. עד כה נראה שבאופן חלקי ביותר. יש נסיונות לא עקביים לתת ביטוי להכרה בצרכי האחר, בגדר גישושים. כך למשל בנאום "בר אילן" דיבר ראש הממשלה נתניהו על קיום שתי מדינות, ואמר "… ולכן תנאי יסוד לקץ הסכסוך הוא הכרה פלסטינית פומבית מחייבת וכנה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". מכאן ניתן להבין את הצורך הפסיכולוגי (ולא רק הביטחוני-קיומי) של ישראל בכך שהצד השני יכיר בייחודיותה. אך בהמשך הנאום דיבר ראש הממשלה גם על  "… הצורך שלנו להכיר בזכויות שלהם".

ומהצד האחר, התייחסות אבו מאזן לשואה בתור "הפשע הנורא ביותר שבוצע נגד האנושות", למשל, הייתה ניסיון לאמפתיה ולהכרה בעוול ובפגיעות שחווה הצד השני. למרות הגישושים ואף ששני הצדדים זקוקים לנראות ולהכרה מהצד השני, עד כה התייחס כל צד בביטול או אפילו בזלזול להצהרות ולהכרות אלו. כך נשמרות בקרב כל צד החוויות של פגיעה, חוסר הכרה וחוסר נראות.

ממקומות כאלה קמות קבוצות קיצוניות. חוויות של פגיעות ואי-מילוי צרכים בחיים האישיים חוברות לחוויות של הלאומיות והעצמי הלאומי הפגוע ומובילות אנשים לאותו זעם נרקיסיסטי, זעם שאינו יודע שובעה, שגודלו כגודל הפגיעה העמוקה. זהו זעם שבצורתו הכרונית יכול למלא את ההוויה של האדם או החברה במטרות גרנדיוזיות וכול יכולות. כל עוד נמשכת הפגיעה – ממשיך הזעם לכלות כל חלקה טובה.

על המחבר / המחברת

Avatar

שי לוינגר

דר', פסיכולוג קליני. מרצה בפסיכותרפיה וטיפול פסיכולוגי באוניברסיטת חיפה ובמכללת סמינר הקיבוצים.

2 תגובות

  1. רעות
    רעות אוקטובר 06 2014, 07:55
    גישה מאד מעניינת

    אני לפחות אף פעם לא נתקלתי בהתייחסות שכזו לבעייה
    הלוואי שמישהו יקשיב לך

    השב לתגובה
  2. אהון פריבר
    אהון פריבר מאי 19 2015, 10:43
    מאמר מעניין

    תודה רבה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בפוליטיקה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!