JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

פרטיקולריות, אוניברסליות וציונות

ההוויה האישית והלאומית נדחקת לגטו הלאומנות

פרטיקולריות, אוניברסליות וציונות ד"ר אלי כהן-ג'וור
נובמבר 29
17:00 2014

א"ד גורדון חידש את המושג חוויה, שילוב בין הוויה וחיים. אם כן חיים הם הוויה, התהוות ולא סתם הישרדות. א"ד גורדון סבר שעל הפרט לחוות את מלוא רטט חייו הנרקמים עם החיים כולם ובתוכם. חווית החיים האישית ניזונה מקשר עם האחר ותורמת לקשר זה, ובכוחה לחולל את הזיקה – זיקה ההולכת ומתרחבת מן הפרט עצמו ועד לבריאה כולה, דרך המשפחה, הלאום וכלל העמים. החיים, כמצע לצמיחת הפרט ולהעשרת הקיום המשותף במעגלים השונים, מפרים ומעשירים ומעידים על תסיסה תרבותית מטיבה.

כך ההגדרה העצמית חדלה מלהיות אי מוקף גדרות אטומות; היא מסתעפת אל אין-ספור גשרים וזיקות. במילים אחרות, דווקא החוויה הפרטיקולרית הייחודית והאינטימית של אדם, של חברה, של לאום היא היא אשר מולידה את השאיפה אל האוניברסלי. לחוש ולהבין, להיות נפרד וביחד, להכריע תוך שמירה על נתיבים פתוחים, למצות את חיינו ולא רק לצרוך אותם, להיות ולהתהוות כבמעשה אמנות. "יצירת האמנות היא ניסיון אל עבר הייחודי; היא נוכחת כדבר שלם, כדבר מוחלט, ובאותו זמן היא שייכת למערך מורכב של קשרים. היא תוצאה של פעילות עצמאית, היא מגלמת חלום נעלה וחופשי, אך ניכרת בה התנקזות האנרגיות של הציביליזציות. ולבסוף היא חומר והיא רוח, היא צורה והיא תוכן", כתב אנרי פוסיון, וברגסון אמר עוד לפניו שיצירת האמנות העילאית ביותר היא היצירה של האדם את עצמו.

מה רבה גדולתו של התהליך הנפלא היוצא מהגשמה מודעת של הפרטיקולריות ושיאו בנגיעה באוניברסלי! נדמה לעצמנו את הבדידות, לכאורה, של הצייר, הפסל, המשורר והסופר הצפון בפינתו האינטימית ביותר. אותו אדם שעל אף היותו ספוג בצור מחצבתו, מודע לייחודיותו פורצת הגדרות, ייחודיות שממנה הוא טווה מבט אחר, עדות אישית של הווייתו אשר תצא לאור כשיח חדש בזיקה עם האוניברסלי.

בנעוריי חוויתי הגדרות, לרוב הגדרות סותרות, ובעיקר חשתי בצלן המכביד של גדרות שהצרו את שאיפתי, שאיפה שהייתה נוכחת כבר בתודעתי הראשונית, להיות אני עצמי תוך חיפושיי במרחבים, גם מעבר לגבולות שבהם הייתי משוקע ולעתים גם לכוד. נולדתי למשפחה יהודית עם גורל יהודי של הגירות, עם נטייה ועם כישרון כמעט מולד להסתגל לתפקוד המצוי בסביבה החדשה מזה, ועם הנצחת געגועים תת-קרקעיים כמחסום מבוצר מפני סכנת ההתבוללות מזה. בכל תחנה שהגעתי אליה פעמה בי תקווה לאופקים פתוחים, סיכוי למיצוי האני השלם הפורץ את גדרות הזהות הנגזרת מבחוץ, זהות של קווי מתאר מוכתבים, מעין  הגדרה לייצור המוני. אולם הסביבה החדשה מצאה תמיד את התבנית שבה ניתן ללכוד אותי, לקטלג אותי תחת זהות קולקטיבית, מצמצמת ושטחית, וכך לזכות באשליה המרגיעה שאני חלק ממציאות מוכרת ומובנת מאליה ולכן צפויה.

ואף-על-פי-כן, יכולתי לחוות את פריצת הדרך בהתהוותי כי הזמן זימן לי מפגשים מכוננים עם נוף, עם מורה, עם שיר, עם עמית, עם צליל; וכל מפגש, כל שיח הותיר את תמציתו המעשירה ברקמת תודעתי. העשרת התודעה אינה המרת דת, זו אינה בגידה, כפי שרוב הבריות חושדים כל אימת שמישהו פורץ את מעגל הקסמים של הקיפאון המחשבתי הממחזר את עצמו. ההפך הוא הנכון, תודעת הייחודיות כוללת לא רק נקודת המוצא – אותם שורשים מיתיים – אלא את כל הגוונים, כל הצלילים, כל התובנות המתווספים אליה לאורך הימים, לאורך הדרך מרובת הצמתים. זו ייחודיות איתנה ונכונה לכל מפגש, חסינה מפחד איבוד הזהות במגע עם האחר. מדובר בייחודיות מודעת לעצמה הכמהה לזיקה.

לחוש כיצד כל מפגש פותח צוהר נוסף אל העולם ובאותה עת מוסיף אור לפן אחר של הווייתי. זהו מעין מסע פיענוח אין-סופי, מעין התעמקות באוריינות החיים. אנו זוכרים את חוויית הלימוד של שפה נוספת; האושר המציף כשאנו מבינים, כאשר מה שקודם הסתתר מאחורי סימנים וצירופי סימנים, הופך לנהיר. להתהלך בבטחה בין השורות של דפי ספר, ולבוא בשלווה לכל מפגש עם אדם, כי למדנו לקרוא את השפה האנושית, יסוד אוניברסלי נוכח, מעבר לכל הגינונים הפרטיקולריים. יש הבדל תהומי בין פרטיקולריות כביטוי אישי של האנושי האוניברסלי ובין פרטיקולריות שכל ייעודה לחצוץ, לבדל, למדר.

כזאת יכולה להיות פרטיקולריות אישית, משפחתית, לאומית ותרבותית: מרחב מיצוי הייחודיות כחלק מהוויה רחבה ומתפתחת, לעומת מבצר מנותק, מעין עולם שלנו המבודד ומנוכר לכל קול שאינו מחזור אין-סופי של הקולות המוכרים זה כבר. זה כמו מעיין שבו המים מתחדשים בהשוואה למזרקה שבה המים זורמים במעגל סגור ועקר.

בעולם המחולק ללאומים, מדינת ישראל קמה כהכרח על מנת להבטיח מרחב לאומי ליהודים בריבונות יהודית. מדינת ישראל קמה במטרה להבטיח ליהודי את מיצוי הפרטיקולריות שלו ואת שאיפתו לאוניברסלי גם יחד, מבלי שאנשים צרי אופק ואנטישמיים מכל המינים יפריעו ויאיימו. רבים הבחינו ב"אלטנוילנד" של הרצל בנימה הכמוסה-גלויה של תיאור מדינה שבה יוכלו היהודים, כעם ריבוני ללא תלות, "להתבולל" ולמעשה להיות חלק מהעולם המודרני.

התנועה החלוצית ראתה עצמה כחוד החנית של היהדות המתחדשת ובאותה עת כחלק מן המאמץ העולמי של בעלי הרצון הטוב ששאפו לכונן חברות אנושיות יותר, צודקות יותר וסולידריות יותר. מן הבחינה הזו, לאומיות היא לגיטימית כפי שייחודיות הפרט היא זכות יסוד. לאומיות וייחודיות מהוות תשתית הכרחית, נקודות מוצא איתנות לקראת מסע התפתחות ושיפור בזכות המפגשים בין פרטים, קבוצות, עדות, עמים ולאומים; מפגשים המולידים זיקות. ניסיון הדורות ואשרור המדע מלמדים עד כמה מנוונת היא ההסתגרות.

זה שני עשורים, וביתר שאת מאז רצח יצחק רבין, עוברת הלאומיות הישראלית מוטציה מסוכנת. הלאומיות, נקודת המוצא של א"ד גורדון לקראת זיקה מפרה בתוך משפחת העמים, צועדת בביטחון עיוור אל לאומנות מנוכרת, חשדנות אטומה והתמכרות לפולחן האלילים של קדושת האדמה על חשבון הנפשות המפעמות בה. זו לאומנות המבקשת התנתקות מן הכמיהה לאוניברסלי, ונוטה לשקיעה מדלדלת בתוך פרטיקולריות צרה מוקפת חומות גשמיות ורוחניות כאחד.

ההתמכרות המשיחית לארץ ישראל ולפולחן העליונות היהודית, תדיר בכסות המטרייה הביטחונית, מזינה קיצוניות מתגרה ואת קידוש ה"עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט), ולמעשה שואפת להחזיר את עידן הגטו, גטו בממדים של מדינה. אט אט הבדידות מצטברת והחרם העולמי הולך ומתארגן, ומדינת ישראל, פלא ההתחדשות וההתפתחות של המאה העשרים, מצטיירת כאסון אקולוגי אנושי.

הלאומיות הפרגמטית של הרצל, כצנלסון, ז'בוטינסקי, בן-גוריון ובגין מפנה את מקומה ללאומנות בחסות אל קנא, הצועדת כשהיא מתקשה להתמודד עם כללי המשחק הדמוקרטי. בעולם שנעשה מורכב יותר ויותר, שבו מתחוללות תמורות מהירות, גדול הפיתוי לחזור לחיק המסגרת השבטית המוגדרת, המתמסרת לאמונות חד-ממדיות ופשטניות לרוב. מצוידים בייאוש המתגונן, רבים נוהרים לזרועות אלה הבונים את כוחם הפוליטי על הפחדה ועל תשובות מוחלטות, שבאופן תדיר יש בהן הסתה כנגד השונה, האחר.

הלאומנות הלא רציונלית מתארגנת ומתבצרת, והולכת והופכת אקטיביסטית יותר ויותר ככל שהרוב הדומם – הקיים עדיין בסקרים על השאיפה לשלום ולחלוקת הארץ – נפרם בתוך תרדמת כוח הקנייה ואופוריית תרבות הצריכה. המפעל העצום של התנועה הציונית – אותה אוטופיה שלא נכשלה, כדברי מרטין בובר – נמצאת בסכנה ממשית לדה-לגיטימציה.

אני שב אל תחילת המסע הציוני שלי, כשיכולתי להזדהות עם הכמיהה ליצירת יחידה לאומית לגיטימית שבה אוכל, כחלק מרוב יהודי, לגלות את ייחודיותי דרך יצירת הקשרים המתרחבים בקליידוסקופ המגוון בתוך המדינה, ואט אט, מעבר לימים ולאוקיאנוסים, להגיע לגיבוש ההוויה היהודית עם הזיקה לאוניברסלי. כל הדרך הארוכה הזו, וכעת חוויית הזרות במולדת שבה בחרתי להיוולד מחדש? כל הצעידה אל עבר המעגלים המתרחבים כדי ליפול אל חוסר האונים, לנוכח הגל העכור של גימוד ההוויה היהודית, בת ארבעת אלפים שנה, להתנחלות הזויה בנוף מנוכר ולקומץ עובדי אלילים פתטיים – כפי שכינה אותם ישעיהו ליבוביץ – המתגרים בשערי מסגד והכמהים למלחמת דת אפוקליפטית?

האוויר הצלול של ירושלים מתמלא ברוח רעה. בסתירה גמורה ל"חוויה" של א"ד גורדון – החיים כהתהוות – הלאומנות, בחסות ראייה דתית צרת אופק, מנסה בכל כוחה לשלול את ממד ההתהוות ומאיימת על החיים עצמם. זו הידרדרות, וכמו כל הידרדרות היא לא תיעצר מעצמה. הכוחות קיימים – בעלי רצון הטוב, היונקים מערכי נביאי ישראל ונאמני מגילת העצמאות פזורים על פני כל הארץ. אך לא די בקולות הבודדים העולים פה ושם, צריך להתאחד, חייבים לקום ולבלום את ההידרדרות הלאומנית הדוהרת.

אולי עוד לא מאוחר? אולי…

על המחבר / המחברת

Avatar

אלי כהן-ג'וור

ד"ר לפילוסופיה. קיבל התואר מאוניברסיטת סורבון. מרצה בכיר במכללה האקדמית בית ברל. חיבר עשרות מאמרים ושלשה ספרים.

5 תגובות

  1. אבי
    אבי נובמבר 29 2014, 23:14
    פרטיקולריות, אוניברסליות וציונותג

    אולי באמת עוד לא מאוחר.
    אבל איך עוצרים את מחול ה….

    השב לתגובה
  2. בני הנדל
    בני הנדל נובמבר 30 2014, 09:05
    כאור המשתבר במנסרה...

    …כך מניפת דבריך, אלי.
    ולוואי ויהיו כקשת:
    :)écrit dans le ciel

    השב לתגובה
  3. בני הנדל
    בני הנדל נובמבר 30 2014, 09:12
    כאור המשתבר במנסרה...

    כך מניפת דבריך, אלי.
    ecrit dans le ciel

    השב לתגובה
  4. אילנה ברוש
    אילנה ברוש דצמבר 02 2014, 09:49
    הייאוש לא נעשה יותר נח

    תודה רבה על המאמר. ביטאת בצורה מושלמת רגשות ומחשבות של אחרים. הייאוש אכן כבר מתגנב לליבנו….

    מקווה שיקום מנהיג/ה כריזמטי/ת שבאפשרותו/ה לאחד את הרב השפוי ולהוביל את המהלך. אני לא מכירה אף אחד/ת כזה/ו. מי שמכיר שיקום ויאמר דברו.

    אילנה ברוש

    השב לתגובה
  5. אריה דור
    אריה דור דצמבר 12 2017, 12:58
    אמרת לפני שלוש שנים

    וזה נכון עוד יותר כעת

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בפוליטיקה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!