JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

על ההר ועל הכותל

הסטטוס-קוו בהר הבית: בחינה מחודשת

על ההר ועל הכותל צילום: אודי קאוף commons.wikimedia.org
דצמבר 30
17:30 2014

בתחילת המאה העשרים הפריך החוקר הירושלמי אברהם משה לונץ את הטענה שהכותל המערבי "הוא מן המקדש בעצמו" והוכיח כי למעשה הוא חלק מהחומה (קיר התמך) שהקיפה את הר הבית: "…באמת שגו בדבר הזה הרבה חכמים ורבנים בדורנו ובדורות עברו… להדעה הזאת אין כל יסוד, והטעות הזאת באה רק מפני כי אחינו [היהודים] אינם רשאים לב[ו]א בפנים הר הבית ולמדדו…" [ההדגשה שלי, ד"ג] (השקפה, 12.12.1906, עמ' 3–4).

כבר בשנת 1856 הותרה הכניסה להר הבית למבקרים שאינם מוסלמים, לאחר כשש מאות שנה שבהן היא נאסרה בידי הממלוכים והעות'מאניים ששלטו בארץ-ישראל. בניגוד גמור לנוצרים שהחלו לפקוד את הר הבית, אסרו רבני ירושלים על היהודים לעלות אליו, פן תיטמא קדושתו (טומאת מתים). בניגוד לעמדה ההלכתית, כמה אישי ציבור יהודים מאירופה הפרו ביודעין את הפסיקה הרבנית שאסרה לבוא במקום הקדוש ובכך עוררו את זעמם של בני היישוב הישן בעיר. לעומתם, הרצל הכיר את ההלכה ובביקורו בירושלים (1898) בחר להשקיף על מקום המקדש מבית הכנסת 'תפארת ישראל' (ניסן ב"ק) ברובע היהודי. בתחילת המאה העשרים התערער הטאבו שאסר עלייה יהודית להר הבית. תהליך זה התרחש כתוצאה מהתפתחות היישוב החדש בירושלים, מהתחזקות התיירות המודרנית לעיר ומביטול הצורך ברישיון לביקור במקום הקדוש. אך גם לאחר-מכן נותר הכותל המערבי אתר התפילה והפולחן המרכזי ליהודים.

לאחר כיבוש ירושלים בידי הצבא הבריטי (9.12.1917) במלחמת העולם הראשונה הכריז הגנרל אדמונד אלנבי על כינון משטר צבאי בעיר. במסגרת זו ניתנה לבני הדתות והעדות השונות התחייבות לשמירת הסטטוס-קוו בענייני הדת במקומות הקדושים. מאוחר יותר קיבלה התחייבות זו יתר תוקף בסעיף 13 לכתב המנדט, וסימנה את המשך השליטה של מוסדות האסלאם במקומות הקדושים למוסלמים בעיר ובעיקר את המשך קיומם של ההקדשים המוסלמיים במתחם הר הבית.

בעקבות 'הצהרת בלפור' (2.11.1917) והישגי הצבא הבריטי בשדה הקרב במרחב הארץ-ישראלי שלחה לשם ההסתדרות הציונית את 'ועד הצירים' בראשותו של ד"ר חיים ויצמן. בשיחות שניהל האחרון עם מנהיגים ערבים בקהיר (אפריל 1918), הוא עניין אותם בעבודתו של הוועד ובמטרות הציונות, אולם לדבריו נפוצו בקרבם שמועות שווא כי הוועד קיבל את הסכמת ממשלת בריטניה להרוס את 'מסגד עומר' (כיפת הסלע) ולבנות במקומו את בית המקדש. בנאומו הראשון של ויצמן בירושלים (27.4.1918) בפני ראשי העדות הדתיות בעיר הוא ביקש להזים את אותן שמועות ובכך התווה את מדיניות ההנהלה הציונית לשימור הסטטוס-קוו במקומות הקדושים ולהבטחת חופש הפולחן בהם לבני כל הדתות:

…ירושלים…עיר הק[ו]דש היא לנו [היהודים]. ולכן מס[ו]גלים אנחנו לכבד רגשות עמים אחרים, אשר ירושלים קדושה בעיניהם. בשום א[ו]פן אין לנו השאיפה להתנקש במקומות הקדושים, אשר המושלמים או הנוצרים נושאים אליהם את עיניהם ביראת-הכבוד. רוצים אנחנו לחיות עם כ[ו]לם על הבסיס של סבלנות ושל כבוד איש לרעהו. בשורת רצון טוב כזה שתצא מירושלים תועיל הרבה להוצאת חשדים מן הלבבות ותעורר בהם את התקוה לחיים חדשים וטובים מחיינו עתה

(מכון גנזים, כ22/1281-, נאום ד"ר ח' ויצמן מיום ט"ו אייר תרע"ח).

בתקופת המנדט הובילה מדיניות זו את ההנהלה הציונית ואת ראשי המדינה שבדרך להטיל את יהבם על הכותל המערבי תוך דחיקת הר הבית לשולי התודעה הלאומית היהודית. כך נעשה בניסיונות לרכישת רחבת הכותל ולפינוי שכונת המוגרבים ונמשך במאבק למימוש הפולחן היהודי במקום הקדוש. ביטוי סמלי למעמד הבכורה של הכותל המערבי ניתן לו בתזכיר 'המקומות הקדושים ליהודים בשטח המנדט של ארץ-ישראל המערבית (ללא שטח עבר-הירדן המזרחי)'. היה זה ניסיון של הוועד הלאומי בניצוחו של יצחק בן-צבי להכין רשימה שמית של מקומות קדושים ליהודים במרחב הארץ-ישראלי בצורה שיטתית ומדעית. ממצאיו הוגשו כתזכיר לוועדת החלוקה (ועדת וודהד) בקיץ 1938 בניסיון להשפיע על מסקנותיה לטובת הרחבת גבולות המדינה היהודית. נספח מיוחד בתזכיר הוקדש לרשימת המקומות הקדושים בירושלים וכלל שישה-עשר אתרים ובראשם הכותל המערבי ללא אזכור להר הבית.

בעשור הראשון לשלטון הבריטי בארץ-ישראל התאפשרה הכניסה להר הבית לבני הדתות השונות במועדים קבועים ובתשלום. למרות ההסדר שנקבע בידי ממשלת המנדט נוצרו בפתחו חיכוכים בין מוסלמים ליהודים, שלעתים גלשו לאלימות. בעקבות מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929), המועצה המוסלמית העליונה והנהלת הווקף אסרו על היהודים לבוא בשערי הר הבית. אולם עדויות משנות השלושים מלמדות כי מוסדות אלה העניקו לתיירים יהודים מחו"ל יחס מועדף והתירו להם להיכנס להר הבית בתשלום, כך שלעתים גבר ההיבט הכלכלי על שיקולים פוליטיים.

אמנם בתקופת המנדט חודשו מנהגים יהודיים קדומים שנתקשרו להר הבית, לשם חיזוק הזיקה היהודית אליו, אך גם אלה נערכו בכותל המערבי. בשנות העשרים של המאה הקודמת הוחל בהקפת חומת ירושלים בערב תשעה באב, כפי שנאמר "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ" (תהלים מח, יג). הצעדה התנהלה באטיות בצל החומה תוך מתן הסברים על ירושלים החרבה ונסתיימה בקינות בסמטה הצרה לפני הכותל המערבי. במוצאי השמיטה, ב' דחול המועד סוכות תש"ו (24.9.1945), התקיים לראשונה ברחבת הכותל מעמד 'זכר להקהל': "…מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם…" (דברים לא, ט-יג).

עד לסיום תקופת המנדט נותרה על כנה עמדת הרבנים בסוגיה ההלכתית, שאסרה על היהודים לעלות אל הר הבית ואף טענה נחרצות כי הקמת בית המקדש לא תזורז באמצעות עבודה גשמית אלא תמתין לבוא הגאולה מידי הקב"ה. כדי להקטין את גובה הלהבות מול העולם המוסלמי ומול ערביי ארץ-ישראל, ההנהלה הציונית ומוסדות היישוב היהודי נקטו שוב ושוב אפולוגטיקה כנגד האשמותיו החוזרות ונשנות של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שמסגד אל-אקצה בסכנה, וטענו כי ליהודים אין כל עניין במקומות הקדושים למוסלמים אלא בכותל המערבי. מנגד הוסיפו יהודים חילוניים לראות בהר הבית 'אטרקציה תיירותית' בעלת משנה חשיבות וביקרו בו בהתאם לאפשרויות הכניסה שהעמידו לרשותם מוסדות הדת המוסלמיים שהופקדו על ניהול המתחם.

כיום מרבים לעסוק בסטטוס-קוו שנוצר בהר הבית בעקבות מלחמת ששת הימים ומקובל לציין כי שר הביטחון משה דיין 'מסר את המפתחות' לידי הווקף המוסלמי. עם זאת, מבחינה היסטורית עולה כי תהליכי עיצוב הזיכרון הקולקטיבי של היישוב היהודי בסוגיה החלו, לכל הפחות, כיובל שנים לפני-כן. שורשיו נטעו במדיניות מתמשכת הן מצד הממסד הרבני על שלל זרמיו במישור ההלכתי והן מצד ההסתדרות הציונית והנהגתה הפוליטית במישור המדיני בתקופת המדינה שבדרך.

על-כן לא ייפלא כי לאחר המלחמה (יוני 1967), היה זה אך טבעי שכל הזרקורים הופנו אל עבר הכותל המערבי ולמען הרחבת רחבת התפילה בו. מאז הוא התקבע כאתר לאומי וממלכתי המשמש לטקסים, לעצרות, לתפילות מיוחדות ולהשבעת חיילים. תוקף רשמי וסטטוטורי למעמדו כמקום קדוש ניתן לו ב'תקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים' (התשמ"א – 1981), שבהן אין כל זכר להר הבית.

*

ד"ר דותן גורן, חוקר את המאמצים היהודיים לקניית אחיזה במקומות הקדושים בארץ-ישראל בעת החדשה. מלמד בחוג לגיאוגרפיה במכללות ליפשיץ והרצוג.

על המחבר / המחברת

Avatar

דותן גורן

ד"ר, מלמד בחוג לגיאוגרפיה במכללות ליפשיץ והרצוג.

3 תגובות

  1. אליהו
    אליהו דצמבר 30 2014, 19:41
    אז מה צריך לעשות?

    איך יחזור הר הבית אלינו אחרי שנקבעו עובדות במשך עשרות שנים?

    השב לתגובה
  2. אלון
    אלון דצמבר 31 2014, 12:24
    נדמה לי שכעת זה אבוד

    יכול להיות שבעבר נעשו טעויות בנושא, אבל בינתיים נקבעו עובדות וכל שינוי בסטטוס קוו איננו אפשרי. תראו מה המצב בעולם. לא מאמין שיכול כעת מישהו לבוא ולשנות דברים רק בשל טיעון תורתי כזה או אחר. העולם לא יתן לנו וצריך להיות ריאליים.

    השב לתגובה
  3. ישראל מידד
    ישראל מידד ינואר 01 2015, 08:36
    מי/מה ייטמא

    הטענה הזאת "פן תיטמא קדושתו" איננה מדוייק. קדושת ההר נשארת (למי שמחזיק בדעה שקידשה לשעתו ולעתיד לבוא. לאלה כמו הראב"ד שטענו שפגה קדושתו עם חורבנו, זה כבר עניין אחר). הבעיה היא על היהודי. אם הוא טמא, והוא אכן טמא היום כי אין עפר פרה אדומה כדי להיטחהר מטומאת-מת, היהודי הוא ש"ייפגע" ויעבור על ציווי.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בדת ואמונה

יתר המאמרים במדור