JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

ערביי ישראל הם הסיכוי היחיד

יחסי יהודים וערבים מנקודת מבט ציונית

ערביי ישראל הם הסיכוי היחיד טייבה צילום: מאלק he.wikipedia.org
פברואר 02
11:14 2015

בחודש ספטמבר האחרון יזמתי עם קבוצת חברים ערבים ויהודים כנס לקידום סובלנות בחברה בישראל. את הכנס פתח יו"ר דירקטוריון החברה למתנ"סים אביעד פרידמן, הנמנה עם המנהיגות של הציונות הדתית. הוא שאל את קהל המשתתפים, כמאה ועשרים אישה ואיש, את השאלה הבאה: מתי לאחרונה ביקר מישהו מהיהודים אצל משפחה ערבית? התדהמה והמבוכה ניסרו באוויר. בכך עורר אותנו להבין כי קיים בנו כשל מובנה; איננו מכירים את החברה הערבית מקרוב, לא כפרטים ולא כקבוצות. המידע שאנו מקבלים מאמצעי התקשורת על אודות ציבור המונה כשני מיליון אזרחים ישראלים, יוצר תמונת מציאות לא מדויקת.

באופן כללי, אפשר לומר שכשל זה נובע משתי הנחות עיקריות: האחת, שערביי ישראל אינם שונים מאחיהם הקיצוניים שביהודה ושומרון ובחבל עזה. אלה גם אלה מבקשים למגר את היהודים מארץ ישראל. השנייה, שנחוצה בדלנות מפני השפעותיה של תרבות אחרת. הערבים הם גויים, ומגע איתם עלול לקלקל את השורות בחברה היהודית המתוקנת בישראל. כשל זה גם גורר אחריו שורה של עיוותים בתפיסה של יהודים את הציבור הערבי בישראל. במקרה הקיצון אנו עדים לפשעי שנאה ואף לטרור נגד ערבים (פשעי תג מחיר ורציחת חפים מפשע אינם לתפארת המוסר היהודי). במקרים אחרים קיימת אפליה לרעתו של הציבור הערבי בקביעת סדרי עדיפויות במדינה ובחלוקת המשאבים (מצב התשתיות ביישובים הערביים אינו לתפארת מדינת ישראל).

קיימות סיבות רבות וטובות, מוסריות, דמוקרטיות ואזרחיות, מדוע יש לתקן את הכשל המבוסס על שתי ההנחות הללו. אסתפק בהפרכתן, בהצבעה על היותן בלתי רציונליות בעליל ובקביעה שמי שמחזיק בהן איננו אלא פועל לרעת הציבור היהודי בישראל; אם נרצה – לרעת הציונות.

יש רק שתי אפשרויות בקביעת היחס שלנו לציבור הערבי: האחת, לחבק אותו ולחלוק אתו באופן הוגן את כל הזכויות שמהן נהנה הרוב היהודי. השנייה, להדוף אותו אל העולם הערבי "וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ". הזיהוי האוטומטי שאנו עושים בין ערביי ישראל לבין יתר אויבינו הערבים, עלול להיות בגדר נבואה המגשימה את עצמה. אם נתאמץ להוכיח שהם אויבים מבית וננהג בהם בהתאם, אכן נצליח ברוב סכלותנו להדוף אותם לידי הגרועים שבאויבינו. אנחנו הרי לא רוצים בכך, ולכן אין לנו אלא לאמץ את האפשרות הראשונה ולחבק אותם, גם אם חיבוק זה דוקר ושורט לפעמים את מי מהצדדים. בחשבון אחרון, טובים ייסורי החיבוק ממוראות הסכסוך.

גלות ישראל רבת השנים והרדיפות המתמידות עשו אותנו, אולי בצדק, לעם קסנופוב. כיום, הודות למפעל הציוני, זכינו "להיות עם חופשי בארצנו". כדי לבנות את החופש במיטבו, עלינו לנשל מתודעתנו את המחשבה שהגויים תמיד רעים לישראל. המפגש עם התרבות הערבית, תוך השפעות הדדיות, יש בו תועלת רבה. כך נהגו חכמי ישראל בארצות האסלאם וכך מצווים גם אנו לנהוג. לכך יש להוסיף את העובדה שכמחצית האוכלוסייה היהודית בישראל מורכבת מיוצאי ארצות האסלאם. יהודי המזרח חיו בתרבות הערבית בלי שזהותם היהודית נפגעה במאומה. אדרבא, הם ראו ברכה רבה בתרבות הערבית, אימצו מרכיבים רבים ממנה והתאימו אותם ליהדות. הם ידעו להפריד בין המתיחות הפוליטית לבין הזיקה התרבותית, וייתכן שזה אחד המפתחות בתיקון יחסי יהודים וערבים בישראל.

לערביי ישראל יכול להיות תפקיד היסטורי עצום, והוא להוות גשר בין מדינת ישראל לבין העולם הערבי. הגשר הזה בעל חשיבות מכרעת לסיכויי ההשתלבות של היהודים במרחב המזרח התיכון. לעניות דעתי, הוא הסיכוי היחיד. כדי שערביי ישראל ימלאו שליחות היסטורית זו, נדרשים שני תנאים הכרחיים: האחד, שהם ירגישו שזוהי מדינתם ויזדהו איתה. השני, שהרוב היהודי יעניק להם הרגשה שזהו ביתם כמו גם ביתו. לא אפרט כאן בדבר האופן שבו יש למלא תנאים אלה, רק אומר "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… כִּי קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד".

הדברים הללו מחייבים אותנו לבחון מחדש את המושג ציונות. עד עתה עסקנו ביישוב הארץ, ואף הגענו להישגים מרשימים (ניסים גלויים). העיקרי שבהם הוא עובדת קיומה הבלתי מעורער של מדינת ישראל עם רוב יהודי. עתה עומד בפנינו אתגר ציוני גדול לא פחות, לבנות את אחוות אזרחי מדינת ישראל הערבים והיהודים. מגילת העצמאות קובעת את תנאי המינימום לאחווה זו: "ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי מדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". הציונות במתכונתה המתחדשת אינה יכולה להסתפק בתנאי מינימום אלה. היא חייבת להוסיף על נדבך הזכויות את נדבך הזהויות. נדבך זה משמעו הכרה בריבוי הזהויות כברכה לחברה בישראל, ויצירת כר לדיאלוג בין תרבותי מפרה בין יהודים לערבים.

על המחבר / המחברת

יעקב מעוז

יעקב מעוז

עורך מדור: דת ואמונה. ד"ר, יו"ר הוועד לתחיית הלשון הארמית. מרצה ליהדות והחברה הישראלית. סופר ומשורר, מחבר הספרים "צדק פואטי" ו"אלוהים, אהבה ואסתטיקה". מנהל פתוח תכנים בחברה למתנ"סים. חבר הנהלת תנועת "תיקון". מנחה אירועים וטקסים.

3 תגובות

  1. א.
    א. פברואר 04 2015, 11:42
    אתה אמיץ

    לא תמיד אני מסכים עם הדיעות שלך. אני לא מאלה שמחשיבים את הדת, לא משנה איזה. אבל אני חייב להגיד שאני מעריך מאד את העובדה שאתה אמיץ ומשמיע דיעות שאינן מקובלות בארצנו. בנושא הערבים והציונות במאמר הזה אני מסכים איתך ממש.

    השב לתגובה
  2. יעקב מעוז
    יעקב מעוז פברואר 08 2015, 13:44
    תגובה ל-א.

    תודה על העידוד. אני לא איש דת, סתם חילוני מצוי. כולנו מצווים להציל את החברה בישראל ממלחמת התרבויות. וכל התורם לכך, יבורך.

    השב לתגובה
  3. מראם
    מראם מאי 20 2015, 10:42
    נותן תקווה

    יעקוב האמיץ והמעניין מאוד מסכימה עם דעתך.באמת צריך להכיר את החברה הערבית יותר מקרוב ומבפנים. האופציה של מפגשים עם התרבות הערבית היא האחריות של כולנו . לבנות וליצור דיאלוג שיחבר אותנו אחד לשני . לקבל את האחר והשונה ולחיות ביחד איתו כי זה מה שימנף את כולנו

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בפוליטיקה

יתר המאמרים במדור