JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

למדינה בסיכון דרוש

רשימה שתחילתה בחוג לשירה וסופה במעון ראש הממשלה

למדינה בסיכון דרוש בית ראש הממשלה צילום: חיים אוחנה he.wikipedia.org
פברואר 05
11:00 2015

לפני כשלוש שנים השתתפתי בתכנית ללימודי יהדות ביישוב אלון. במסגרת זו הזדמן לי לשבת אחת לשבוע בחוג די מצומצם על שירת אורי צבי גרינברג, שכלל עשרה אנשים לערך, שתי ספות וכורסה. אנחנו ישבנו על הספות ובידינו דפי השירה שהוכנו לנו מבעוד מועד, וחבר הכנסת דאז הפרופ' אריה אלדד ישב על הכורסה והקריא לנו את השירים שנבחרו בקפידה, וכל שורה או בית היה מפרש ומנהיר על פי דעתו. כך מדי שבוע הגענו לביתו בכפר אדומים, אשתו אליאורה אירחה אותנו תמיד באבטיח מתוק או בעוגה, וביחד ניסינו לפענח את שפתו ואת יצירתו של אורי צבי גרינברג. ניסיונותיי להגיע גם לדיונים פוליטיים מדי פעם הניבו הצלחות מועטות, אבל סך הכול דבקנו בשירה. יותר מכול, אני זוכר מהמפגשים האלה דווקא את סיפורו של פרופ' אלדד על התנהלותו של אורי צבי גרינברג לפני מלחמת יום הכיפורים ואחריה. כיצד הסתובב המשורר לפני המלחמה כרוצה להתריע על יהירות ועל קוצר ראייה, על אסון קרב, וכיצד שקע במרה שחורה אחריה.

עוד בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה, הרבה לפני השואה, כתב אורי צבי גרינברג על אסון שמגיע לאירופה וניסה להתריע, אך אפילו משפחתו הקרובה נותרה ונספתה במולדתו הישנה. כך כתב בשיריו על נשרים המגיעים מנהר הריינוס להפציץ בלונדון, ועל פגישתו במנהרה חבויה עם יהודי הסבור כי הוא היהודי האחרון בעולם. וכך ראה עצמו המשורר כנביא, והתחבט בשירתו בנוגע לתפקיד כפוי הטובה שנתן לו הבורא.

אחד העם במאמרו "כהן ונביא" מבדיל בין כהן לנביא. הנביא הוא האדם הקיצוני מבחוץ הנושא דברי תוכחה חסרי פשרה אל העם, כדוגמת משה. והכהן הוא המנהיג הפשרן יותר המצליח לאחות את הקרעים ולנתב נכון את העם, כדוגמת אהרון. את הדוגמה הטובה ביותר לכוהן ניתן למצוא בברל כצנלסון, מי שאימץ את אורי צבי גרינברג עם עלייתו ארצה וקיבל אותו ככותב בעיתון דבר. אך מעל הכול היה דמות מנהיגותית נדירה; שידע לאחד את תנועות הפועלים למיניהם לתנועה אחת, ידע לשלב בין המאבק המדיני להתאגדות ולמעשי, ידע למלא רוח בעבודה ועוד ידע שאין לנתק את קשר המסורת והיהדות מן ההווה. בביוגרפיה "ברל" מספרת אניטה שפירא על הלווייתו המיוחדת במינה של כצנלסון; כיצד עברה התהלוכה בכל רחבי היישוב, ובכל עיר וכפר נעמדו לכבודו כולם ושיירה ארוכה עד אין קץ נסעה אחרי הרכב שנשא את "אהרון".

אינני יכול להעלות בדעתי דמות של כהן עכשווי שנהנה ממעמד דומה בחברה. אך נביאים תמיד היו נגישים יותר לעת מצוא. כך אומר שמואל לשאול: "וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים. וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר." (שמואל א, י, ה–ו). אם כך, נדמה שאמנות ויצירה הן חלק בלתי נפרד מתפקידו של הנביא ואולי באמצעות הכלים היצירתיים מצליחים הנביאים להנגיד את המציאות. אורי צבי גרינברג אינו היחיד בתקופתנו שביצירתו קיימים דברי תוכחה ורסיסים של נבואה שהתגשמה. אני סבור שרסיסים של נבואות שהתגשמו מצויים גם ביצירותיהם של פנחס שדה וחנוך לוין, בכתיבתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' וכן, במידת מה, בתיאורו הרלוונטי לזמננו של דויד גרוסמן בספרו "הזמן הצהוב", שעסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. כך הוא סיים את ספרו, שכתב בשנת 1987, לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה:

"…בשיכון שאני גר בו, עובדת אישה ערביה בניקוי המדרגות. שמה אָמונה, והיא גרה ברמאללה. מדי פעם אני משוחח איתה. ילד בן שלוש – בן של שכנים – שתמיד רגיל לראות אותה כפופה על דלי המים, שמע אותנו מדברים, והופתע; ראיתי זאת על פניו. הוא שאל אותי מה שמה ואמרתי לו. אחר כך שאל על מה דיברנו בערבית, והסברתי לו. אז הירהר מעט, ואמר כך: "אמונה היא קצת בן-אדם וקצת כלב, נכון?" שאלתי מדוע הוא אומר זאת. הוא הסביר: "היא קצת כלב, כי היא כל הזמן הולכת על ארבע. והיא בן-אדם כי היא גם יודעת לדבר." סגור סוגריים. אז מה יהיה? פה אני יכול רק לנחש, ולהסתייע במה שאני יודע – לא על המצב, אלא על בני-האדם, שמשהו עליהם כבר גונב לאוזני. יש לי תחושה רעה: אני חושש שהמצב הקיים יימשך בדיוק כפי שהוא עוד עשר או 20 שנה. יש לכך ערובה אחת מצויינת, והיא – הטמטום האנושי והרצון שלא לראות את האסון הקרב. אבל אני בטוח גם שיגיע רגע שנהיה אנוסים לעשות דבר-מה, ויתכן שמצבנו אז יהיה נחות עוד יותר מעתה. ואין זו שאלה של מי צודק, אנחנו או הם, ימין או שמאל; זו שאלה של עובדות ומיספרים, ועוד כמה דברים שמעבר לעובדות ולמיספרים, דברים בתחום הביניים המיטשטש בין כלבים לבני-אדם…"

המוצא הישר של דמות מנהיגותית עכשווית שמתגלמים בה הכהן והנביא, נא לשלוח בדחיפות וללא דיחוי לרחוב סמולנסקין פינת בלפור, ירושלים. הישועה מובטחת.

על המחבר / המחברת

הידי נגב

הידי נגב

עורך מדור סטודנטים. סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

2 תגובות

  1. ש.מ.מ.ה
    ש.מ.מ.ה פברואר 06 2015, 11:19
    ובעת ההיא אין נהיג בעל שיעור קומה

    הבעיה שראש הממשלה על כל המינוסים האדירים שלו הוא עוד יותר מנהיג ממה שיש לאופוזיציה להציע

    השב לתגובה
  2. אברהם מנשה
    אברהם מנשה מרץ 12 2015, 10:55
    מסתבר שהמנהיגים הגדולים לא היו מוחצנים

    תקחו את המנהיגים הגדולים בארץ ובעולם, רבים מהם היו אנשים שנראו ואולי גם דיברו בצורה לא ממש מרשימה. הם גם לא תמיד היו נחרצים ובטוחים בכל דבר…..

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בסטודנטים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!