JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

עשרה ימים של אחדות לאומית

הימים הלאומיים שמזכירים לנו: אנו עם אחד

עשרה ימים של אחדות לאומית
מאי 04
10:00 2015

מדי שנה ביום העצמאות נשיא המדינה מקיים טקס חגיגי, טקס שבו הוא מארח 120 חיילים וחיילות מצטיינים. אל הטקס נהג להזמין גם את אלופי צה"ל בעבר ובהווה, למפגש רעים. ככל המוזמנים, נהגנו לעלות לירושלים ולחגוג בצוותא.

אלא שבינתיים הגיל עושה את שלו. אני מודה לכבוד הנשיא על ההזמנה ונמנע מלהגיע. השנה צפיתי בטקס בטלוויזיה. הייתה זו השנה הראשונה שבה היה ראובן ריבלין הנשיא המארח, והופתעתי מן האופי השונה שניתן לאירוע – אם בעבר הודגש הטקס הצבאי, הפעם הושם הדגש על חגיגת אחדות האומה.

זהו דגש חשוב ודרוש בכל שעה, אולם מתבקש פי כמה וכמה בעיתוי הנוכחי, לאחר הבחירות הכלליות אשר הבליטו במיוחד את המפריד, את הפערים הגדולים – הפוליטיים, החברתיים והכלכליים – שבחברה הישראלית. והנה בא יום העצמאות, בא המפגש במשכן הנשיא, והזכיר והמחיש לכולנו – על אף כל המחלוקות, אנו עם אחד.

אכן, מדי שנה בשנה, במהלך עשרה ימים – למן ערב יום השואה והגבורה ועד למוצאי יום העצמאות – אנו הופכים לעם אחר, לעם שונה ומלוכד. אלה הם עשרה ימים של המכנה-המשותף, אלה הם עשרה ימים המציינים שלושה אירועים לאומיים מרכזיים, שלושה אירועים שקרו בעבר וקורים בימינו אלה, שלושה אירועים שהאקטואליה שלהם טרם הפכה להיסטוריה.

הראשון באירועים היה, כמובן, השואה. הניסיון הנורא והשטני ליזום את "הפתרון הסופי" לעם היהודי, הניסיון להשמיד את כל היהודים, עד האחרון שבהם. זוהי טראומה שקרתה בימינו אנו. רבים מן השורדים עדיין יושבים עמנו. אין זה התשעה בחודש אב המציין את חורבן הבית שמלפני אלפי שנה. יום שאותו עודנו מציינים, אך הפך לכמעט חסר משמעות. "הפתרון הסופי" התייחס לכולנו, לכל יהודי, ללא אבחנה בין מזרח ומערב, בין דתי לחילוני. הייתה זו טראומה איומה אך גם מלכדת.

השני הוא יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל, יום הזיכרון לנופלים היום, בהווה. ומדי שנה אנו מונים לדאבון-לב את העשרות והמאות שהצטרפו לרשימה הארוכה והכואבת. גם זה אירוע מלכד, והקורבנות הם של כולנו, גם אלה שאינם לובשים את מדי צה"ל, אף הם נמנים עם הקורבנות. החרב איננה מבדילה בין צעיר לזקן, בין איש לאישה ובין בני עדות שונות.

והשלישי הוא יום העצמאות. ה' באייר, יום הקמת המדינה. היום שבו העם שהיה מפוזר מהודו ועד כוש, חזר וכונן ישות לאומית. ה' באייר מזכיר לנו את יום ההכרזה, אך מזכיר לנו משהו נוסף, חשוב לא פחות – הוא מזכיר לנו הנהגה לאומית שהבינה כי אין די בהכרזה, ואף אין די בהדיפת האויב הזר. אם לא נמנע – כן, אפילו בכוח – את הפלגנות, לא תקום לנו מדינה.

בין הקורבנות של תובנה זו היינו אנו, אנשי הפלמ"ח, כאשר ראש הממשלה דוד בן גוריון הורה על פירוק המטה המיוחד במטרה לוודא כי לרשות המדינה יעמוד רק צבא אחד. בה בעת מנע בכוח את אפשרות כינונה של הנהגה לאומית נפרדת, את זו של ארגוני ה"פורשים". גם אם נדרשה לשם כך הפגיעה ב"אלטלנה".

והמסר: אל נסתפק בעשרה ימים של אחדות לאומית. אותם עקרונות חייבים להנחותנו 365 יום בשנה.

על המחבר / המחברת

Avatar

שלמה גזית

אלוף בדימוס. שימש כראש אמ"ן, נשיא אוניברסיטת בן-גוריון, ומנכ"ל הסוכנות היהודית.

תגובה אחת

  1. אלה
    אלה מאי 08 2015, 07:46
    עם הבדלים עאלה ופיצול כזה

    איך אתה יכול לדבר על אחדות?

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בפוליטיקה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!