JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

החזון המקסימליסטי

מהי באמת מורשת רבין?

החזון המקסימליסטי יצחק רבין ז"ל צילום: Sgt. Robert G. Clambus commons.wikimedia.org
נובמבר 08
09:00 2015

האמת היא רק סיפור אחד בתוך מגוון של סיפורים – משפט זה נכון במיוחד כשדנים בסוגיית מורשת רבין. אם היה רבין יורד אלינו ממעל, ומנסה לצייר את דמותו החדשה מתוך מילותיהם של "ממשיכי דרכו", הוא היה מן הסתם מאדים, בדרכו הביישנית, ומגחך במבוכה.

די להכיר את הרקע לצמיחתו של רבין וללמוד את קורותיו על מנת להבין, שבין הדמות המצטיירת לנו מתוך המורשת, לבין האיש עצמו אין מאומה. רבין – תלמידם של ברל כצנלסון ויצחק שדה, ומי שהתחנך על ברכי התורה המהפכנית של אחדות העבודה – רחוק מלהיות ליברליסט, כפי שכותב יוסי ביילין במאמרו "מה רבין היה אומר" (ישראל היום): רבין לא היה רודף שלום בלתי נלאה, דיבר על יתרונות הדיקטטורה הסינגפורית, ועל חוסר הצורך באיגוד מקצועי, וזכור כמי שאמר: בלי בג"ץ ובלי בצלם. רבין ממש אינו שמעון פרס, ובטח שאיננו יוסי ביילין. הוא רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב. החזון שלו היה מקסימליסטי ודומה לחזונו של בן גוריון, אבל כמוהו הוא הבין – שכמו בריקוד ואלס טוב – נכון לעתים גם ללכת אחורה לפני שמתקדמים שוב, וכמעט תמיד כדאי להעז, אבל עם זאת, תמיד לקחת מרווחי ביטחון.

אהבנו לדבר על קור הרוח של רבין. אהבנו להישען עליו. אבל בניגוד לתדמיתו, הוא היה איש שהרבה לטעות. הקריירה שלו – מימי מלחמת השחרור – הייתה רצופה טעויות וספקות עצמיים מתמידים, האם הוא צועד בדרך הנכונה?

הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה נחשבת לכל הדעות לבעייתית, ביילין במאמרו הנ"ל כינה אותה כ"כישלון בכל מובן", והיא הסתיימה בעליית הליכוד לשלטון.

את מה שמכנים הפלסטינים "האינתיפאדה הראשונה" בסוף שנות ה-80, איחר לזהות. הוא לא קיצר את שהייתו בארצות הברית כנדרש, ואיחר בתגובותיו. כך נותרה היזמה בידי הצד הפלסטיני, עד שהיא מיצתה את עצמה.

כשחזר לכיסא ראש הממשלה, נפל למה שמכונה פרדוקס או אשליית השליטה: הוא הידק את הפיקוח על אנשיו (נאום ה"אני אנווט" שנשא בערב הניצחון). אבל, בעולם דינאמי, המשתנה במהירות, ככל שאתה מהדק שליטה אתה מאבד אותה. והתוצאה לא איחרה לבוא: המשא ומתן עם הפלסטינים התנהל בנתק מוחלט ממנו, מבלי שיוכל לנווט אותם כפי שרצה באמת!

רבין לא אהב את הסכם אוסלו הראשון, שהובא אליו, כאמור, כבר "מבושל", אבל אהב את שבירת המסגרות ואת התעוזה שבו. הוא הבין שזו הזדמנות לשינוי, וברוח המהפכנות של אחדות העבודה הסכים לקחת סיכון מחושב. אולם מרגע שהסכים, המאורעות היו חזקים ממנו, והוא איבד שליטה על התהליך.

חשוב להדגיש: הסכם אוסלו לא היה "כישלון ידוע מראש ואסון ידוע מראש", כפי שטוען, למשל, אבישי עברי במאמרו "האמת הלא נעימה על רצח רבין" ושכמוהו טוענים גם רבים מדוברי הימין. הוא אכן יכול היה להצליח, אם הצד הישראלי היה "משחק" נכון, בלי הנאיביות שמאפיינת בשני העשורים האחרונים את מנהלי המשא ומתן מטעמנו, ותוך ניצול חכם של נסיבות בין-לאומיות חריגות.

אבל, לצורך כך נדרש ניהול נכון של האירועים. רבין נפל למלכודת ה"חפיפיות" הישראלית, שעליה התריע לא מעט בעבר: תכנון אסטרטגי, בוודאי ברמה הלאומית, חייב להיות דינאמי ומתמשך לאורך זמן. אולם לא היה תכנון נכון, רבין מיהר לקצור את פירות התהילה מעל הבמה בסטוקהולם, ומאז, הדברים התנהלו בעצמם ויצאו מכלל שליטה.

ניכר היה בו ברבין, שהבין כבר בהתחלה, כי יאסר ערפאת הוא נקודת התורפה של ההסכם. הפנים של רבין הסגירו תמיד את מחשבותיו. בתמונה המנציחה את הרגע החגיגי של חתימת ההסכם, על מדשאות הבית הלבן, ניתן לראות שרבין אינו שמח ואינו מרוצה. הוא מודאג, ולוחץ את ידי ערפאת כמי שכפאו שד. אולם, בעת חתימת הסכם השלום עם ירדן, באותו מקום, פניו משקפות את שביעות רצונו הרבה ועד כמה הוא מתענג על האירוע.

טעויותיו של רבין המשיכו להצטבר. מי שאיננו סומך על הפרטנר שלו, ראוי שיכין "תכנית ב" ואף ישתף בה את מנהיגי המעצמות ומדינות ערב המתונות, בבחינת, כך נעשה אם נהיה חייבים, אבל בניגוד לנדרש לרבין הייתה תכנית אחת בלבד! ומרגע שקרסה, קרס המערך הישראלי כולו. הסיטואציה מזכירה מאוד את רגע הירצחו של באשיר ג'ומאייל במלחמת לבנון השנייה – האופציה היחידה שעליה הסתמכה ישראל, נעלמה ברגע מהזירה והכול קרס.

כך, כשדם יהודים נשפך כמים בערי ישראל בתקופת "האוטובוסים המתפוצצים", נותר הממשל הישראלי ללא תכנית אפקטיבית ונגרר לכאוס, לגמגום ולחזרה על מנטרות עקרות, שהקטינו מאוד את התמיכה הציבורית בהנהגה.

שני דברים חישקו את יכולת התגובה של יצחק רבין:

הראשון, הסכמתו לקבל – כבר באותה עת – את פרס נובל לשלום עם יאסר ערפאת ועם שמעון פרס. מרגע שאתה מזוהה עם הפרס, כל מעשה הנחשב כסותר את השלום ייתפס רע מבחינה בין-לאומית (אובמה מצא עצמו במצב דומה, כאשר נאות לקבל את ה"נובל" כבר בתחילת כהונתו, ונאלץ לפעול כל הקדנציה על מנת להצדיק את קבלתו). פרס נובל העצים מאוד את דמותו של יאסר ערפאת. הוא הרים אותו מאשפתות התמיכה בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה, ומיצב אותו כ"עושה שלום" (peace maker) שווה במעמדו לרבין. אחרי הטקס כבר קשה היה לסדוק את הדמות הזו מבחינה בין-לאומית. עתה, נדרש היה אירוע יוצא דופן על מנת "לשבור את הכלים" עם ערפאת, מבלי לאבד את אהדת העולם.

השני, איום הבחירות המתקרבות. רבין כבר הבין את מה שפרס וביילין, אדריכלי ההסכם, טרם הפנימו: ההימור נכשל. עזר וייצמן הפציר בו מעל כל במה, לעשות פסק זמן למחשבה ביישום ההסכם, אבל רבין חשש לזגזג ודבק במה שיש. כך התחיל התהליך, שלא נעצר עד היום, ולפיו הצד הישראלי הוא הסנגור הטוב ביותר של צעדי הפלסטינים, בעוד הם מותחים את החבל עוד ועוד…

אם היה רבין מתעקש על "קוצו של יוד" ביישום ההסכם מרגע שהתגלו ההפרות הפלסטיניות, ייתכן מאוד שזה היה מצליח. מבחינה זאת, צודקים אולי אנשי מחנה השלום, הסבורים שאם יצחק רבין לא היה נרצח, הוא היה מגיע עם ערפאת להסכם קבע, כפי שמציין ביילין במאמרו הנ"ל.

אולם רבין החליט לחכות לאחרי הבחירות… והזמן אזל. אם רבין לא היה נרצח והסקרים היו מנבאים את מפלתו הקרובה, ייתכן מאוד שהיה פועל כבר לפני הבחירות לעצור את יישום ההסכמים ולכנס וועידה בין-לאומית שתחייב את הפלסטינים להתאפס.

לסיכום אומר כי, לטעמי, כולם הפסידו בעקבות רצח רבין:

מדינת ישראל איבדה את תמימותה לנצח. מקריסת המרכז השפוי ומירידת מעמדו ניזונו הקצוות והגורמים ההזויים שמכתיבים את סדר היום שלנו היום.

הימין איבד את האיש היחיד, אולי, שיכול היה לעצור את התהליך – אם היה נכשל – ועדיין להישאר לגיטימי בעיני העולם.

השמאל הוא המפסיד העיקרי מהרצח: הוא נכנס בעקבותיו לסחרור, והידרדר לכאוס. במקום להבין את משמעות הפסדו של שמעון פרס בבחירות שהתקיימו לאחר הרצח, ואת העובדה הברורה לכול, שהפלסטינים עשו בהסכמי אוסלו שימוש לא ראוי להשגת אינטרסים הפוכים, הם המשיכו לדקלם באדיקות את אותם משפטים, שנאמרו אז על הבמה בכיכר מלכי ישראל, על סף הרצח. התוצאה – פער רלוונטיות הולך וגדל בינם לבין רוב הציבוריות הישראלית, ואבדן מעמדם כהנהגה פוטנציאלית אלטרנטיבית.

מהי אם כן מורשתו האמתית של יצחק רבין? לטעמי, לא המשפטים שנשא על הבמה בכיכר, אלא הצעדים הנכונים שביצע והטעויות שעשה, ואותן הבין ערב מותו, אבל לא הספיק לפעול על מנת לתקנן.

כמו שרבין אימץ את הסכם אוסלו – תכנית שהייתה שונה מאוד ממה שהדגיש והאמין עד אותו רגע – כי הבין שהתנאים השתנו, כך גם לנו אסור לקדש באופן אוטומטי פתרונות בני עשרים שנה ויותר. עלינו לשאול כל העת: "מה השתנה", ולהשתנות בהתאמה. בדינאמיות המאפיינת את חיינו, הסיכוי – שמה שהתאים לפני עשרים שנה יהיה רלוונטי גם עתה – קלוש.

מהלך מדיני מחייב משא ומתן מקצועי והבנה שאנו חיים בבזאר מזרחי, שבו ככל שאתה רוצה יותר, המחיר עולה יותר ויותר, עד שהדבר שרצית הופך לבלתי כדאי. על כן, דווקא לאוהבי השלום, השימוש בו כדגל וכסלוגן גורם נזק עצום!

הסכם מדיני – כמו חוזה להשכרת דירה – חייב להכיל סנקציות משמעויות על הפרות, והוא מחייב אכיפה ודקדוק על קוצו של יוד, בייחוד באזור כמו שלנו.

מהלך מדיני משמעותי הוא עניין לניהול שוטף של עשרות שנים, ולא עניין של פעולה מהירה וחד-פעמית!

הסכמי שלום שבירים מטבעם, בעיקר באזורנו. לדוגמה, אם המשטר במצרים לא היה מתחלף, ייתכן שישראל הייתה מתחילה לבנות מחדש כוח שריון משמעותי בדרום. לכן, השבירות הזו צריכה לעמוד לעיני הנושאים והנותנים בזמן אמת, ואף להיות מתורגמת לאמצעי ביטחון, והיה אם ההסכם יקרוס. לעולם לא יהיה זה הסכם שלום נוסח זה השורר בין גרמניה לשוויץ.

ואולי גם, עלינו לדעת שפרסים מחלקים בסוף הדרך, ולא בתחילתה.

על המחבר / המחברת

Avatar

פנחס יחזקאלי

ד"ר. בעבר ראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי. מומחה לאפקטיביות מערכות מורכבות. מרצה.

9 תגובות

  1. איתן שפר
    איתן שפר נובמבר 08 2015, 13:51
    אתה צודק 100%

    להרבה אנשים פשוט לא נעים להגיד את מה שאתה אומר כי הוא נרצח וכי גורמים שונים נוח להם להציג עמדות שמתאימות להם

    השב לתגובה
  2. -א-
    -א- נובמבר 09 2015, 11:39
    אני מבין שהתנגדת למשנה של רבין

    מישנה של מי אתה מחשיב כרצינית? שנדע

    השב לתגובה
    • פנחס יחזקאלי
      פנחס יחזקאלי דצמבר 05 2015, 16:20
      מישנה של מי אני מחשיב כרצינית...

      לצערי של אף גורם פוליטי.
      מדד להבחנה: כל מי שהאמין בדיוק במה שהאמין עשרים שנה לפני, חשוד בעיני בהיתקעות בפרדיגמה. העולם הזה דינאמי מידי בשביל אמונות שכאלה. מדינאות איננה משחק כדור רגל ואנחנו לא אוהדי ספורט, לפחות לא על המגרש הזה…

      השב לתגובה
  3. ג.
    ג. נובמבר 10 2015, 17:04
    לא בהכרח מקבל את הפרשנות שלך

    לדעתי רצה יותר שלום והיה מוכן לשלם על כך הרבה, כי הבין שאי אפשר בלי שלום.

    השב לתגובה
  4. אס
    אס נובמבר 11 2015, 12:01
    משהו מוזר

    משתמע כמעט מאחד המשפטים שלך שרבין אשם בכך שהוא נרצח ולכן אולי גם אשם באי השגת השלום ….

    השב לתגובה
  5. י.
    י. נובמבר 13 2015, 13:07
    האסון הוא שמישהו רצח את ראש הממשלה

    אתה יודע כמה אנשים כיום מצדיקים את הגצח
    תקשיב לשיחות של צעירים
    תקרא טוקבקים
    זאת הבעיה ולא מהי בדיוק המורשת

    השב לתגובה
  6. ישעיהו גזית
    ישעיהו גזית דצמבר 03 2015, 06:51
    אהבתי

    הגיוני, לא נאחז מראש בעמדה מסוימת, רואה גם פלוסים וגם מינוסים

    השב לתגובה
  7. ישראלי
    ישראלי דצמבר 16 2015, 13:26
    אני חושב שהמורשת פחות חדובה

    רבין היה מנהיג עם יתרונות ועם חסרונות. אפשר לאהוב אפשר לא. על מה שאסור שתהיה מחלוקת זה על השטניות של הרצח שלו. על זה צריך לשים את הדגש למען העתיד של האומה ולא על הדעות שלו.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בפוליטיקה

יתר המאמרים במדור